HaimL אמר:
וא"כ, שהוצאת שבת ויו"ט ות"ת לאו דווקא אלא ה"ה בכל מצווה, אמאי התקינו. שהרי מוסיפים לו, ואם כן המבזבז אפילו יותר על חומש, לעולם לא יצטרך לבריות. ואי חיישינן דאכתי יצטרך לבריות, עד שלא יוסיפו לו, הא אמרז"ל מר"ה ועד יוהכ"פ, ולא ה"ל לתקן אלא במצעי שתא, אבל כיוון שבא ר"ה, יבזבז את כל נכסיו, דמובטח שלא יצטרך לבריות, שיוסיפו לו בתחילת השנה החדשה.
הנה, מה מקום קושיא יש כאן על דברי הריטב"א, והלא כן אמרו להדיא בגיטין ז. "אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה וכ"ש כשהן מרובין", וכ"ה בכמה דוכתין דמצות הצדקה מעשרת, וכנאמר "עשר בשביל שתתעשר", וכמו שאמר הכתוב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר כו', ובדבר זה מותר לנסות את הקב"ה, ואם כן תקשי לך מדברי הגמרא עצמה למה אסור לבזבז יותר מחומש והלא אנו יודעים שמצות הצדקה מעשרת ולא יבוא ממנה חסרון של עניות לאדם.
ומה שנראה בזה פשוט הוא כי יש גדרים גדרים לכל מצוה. אף בהוצאות יו"ט שאמרו שחוזרות, מסתברא לי שאדם שאיננו בוטח בהקב"ה ובכל דבר אינו סומך על הכתוב, ואך בזה הוא מבזבז הון לצרכי הנאת גופו מפני מאמר חז"ל, אם מבזבז יותר מהרגילות - בזה אין אומרים שהוצאותיו חוזרות. רק ההוצאות הרגילות של אדם לצורך שמחתו, והכל לפי מה שהוא אדם [וכן מסתבר כנ"ל שזה רק אם מאמין בזה].
ולכן יש גדרים שקבעו חז"ל, שבמצות המדקה אדם יתן עד חומש, ויותר מזה לא ציוו חז"ל ולא צוותה על זה התורה, לפי שאין כל דעת בני אדם סובלת זה. ומאחר וזה ציווי התורה, הרי שענין זה שההוצאות חוזרות הוא רק במי שמקיים רצון התורה לבזבז עד חומש.