ולכן, גם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ ויכול לעיין בספרים אינו יוצא י"ח בזה מצות ושננתם מאחר שמגמגם לשואלו ואינו משיב לו מיד עד שיעיין ואין הלכה זו ברורה לו כמו אחותו שא"צ לעיין. ואף שעל ידי זה לא יוכל ללמוד הלכות הרבה, לא יחוש כמו שאמרו חכמים (אבות ב): "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה". וכן היו עושים בימיהם שהיו לומדים בע"פ היו לומדים בתחלת למודם רק ב' או ג' משניות או ברייתות בשבוע והיו חוזרים עליהם מאה פעמים ויותר ואמרו חכמים (חגיגה ט:): "אינו דומה השונה פרק מאה ואחת לשונה מאה פעמים ואחת" שזה נקרא עובד אלוקים וזה נקרא לא עבדו כראוי. ועכשיו שתורה שבע"פ כתובה לפנינו, א"צ לחזור מאה פעמים ואחת בשעת למודו ממש. רק שיזהר לחזור על הראשונות תמיד לפרקים קרובים בענין שתהיינה כל ההלכות שלמד חקוקות היטב בזכרונו כל הימים שבינתיים וברורות לו בלי גמגום כבשעת למודו ממש:
וכל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך וגו' וכל מקום שנאמר השמר פן הוא לא תעשה. וקבלו חכמים שאין הכתוב מדבר בעשרת הדברות לבדן אלא הוא הדין לכל התורה כולה.
ולכן למדו חכמים ג"כ מפסוק זה שכשם שחייב האדם ללמד את בנו כך ממש חייב ללמד את בן בנו כל התורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ומה שנכתב זה גבי עשרת הדברות כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' וגו' הוא ללמדך שכל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני.
וגם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח אף שאח"כ יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח ועוד שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים.
וגם אמרו הלומד ושוכח דומה לאשה שיולדת וקוברת וכל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני: