שאלת בירור ביסודות האמונה - דבר זה שאלנו למשגיחים ולא נענינו

[מ אלישע]

שאל אותי בחור מעמיק, 

שאלה שמציקה לו כבר 7 שנים, שאל משגיחים ומחנכים ופטרו אותו בתשובות הקלאסיות. 
הוא מאוד מוטרד מהשאלה, 
ומאוד אשמח לקבל ממכם עזרה - תשובה בשבילו, / הכוונה לתשובה, / ספר בנושא.
וככל הנראה לכם. 

כידוע תכלית הבריאה היא 'שמדרך הטוב להיטיב' 
ולכן ברא הקב''ה את עולמו, ולנו זיכה תורה ומצוות להרבות שכרינו בעוה''ב, 

ולכאורה, 
הרי ברצון ה' יכול היה שלא לתת עבודתו על בני האדם, 
רק שכתוב [ מזוה''ק ] '' האי מאן דאכיל דלאו דיליה, בעית לאסתכולי באנפוי '', 
והכוונה בזה, 
שאם היינו מקבלים את השכר ללא עבודתנו לפניו ית', היינו מאוד נבוכים ומתביישים. 

וכעת שואל הבחור היקר ...

אשמח שתעזרו לי לעזור לו. 
תודה על כל הארה, תובנה, והערה.

כמו בשאר ההסברים שנועדו למי שהם מסייעים לו. כשיש שאלה על ההסבר, צריך הסבר אחר.
(לפעמים צריך להמתין כמה שנים כדי להבין הסבר מסויים).

(וכאן להעמיק מהו טוב, מהו טוב אמיתי, מהו רצון הטוב להטיב, צריך כמה שנים אחרי חתונה)

כמדומה שהרמח"ל בתחילת ספר קל"ח פתחי חכמה (בפנים  ולא בביאור הארוך של הרמח"ל) מבאר ענין זה.

ישנה קושיית הרמח"ל על שכר המלאכים. שאין להם בחירה, וא"כ שכרם נהמא דכיסופא.
וכתב הרמח"ל תירוץ וכמדומה שכבר רמזו לו כאן.

(וכמדומה שכבר רמזו כאן לרוב מה שכתבתי )



 

[מיכה]

כל מה שמצאנו בספרי מחשבה מוסר וחסידות שעוסקים בשאלות אלה, ומנסים לענות אליהם, זה רק כלפי מה שנוגע להסתכלות שלנו על הבורא והגישה לתורה ומצוות, לאחר שכבר נקבעו הכללים הבסיסיים של בושה, והטבה בדרך זכות ולא צדקה וכדו'.
לא נראה לי שיציר נוצר אחד - מימות עולם עד עכשיו - התיימר להבין או להסביר למה הקב''ה יצר את כל המערכת הזאת ומה היה רע בלי זה.

תתפלא לשמוע, אך מה שאתה כתבת זה לא נכון ולא ברור. מבחינה תורנית, ברגע שיש תכלית מסויימת לפעולת הבורא אנחנו צריכים ומצווים להבין איך המציאות מביאה לתכלית הזו, וזה ממש לא "מה לפנים" אלא "מה בפנים". מה שלא ניתן לשאול הוא רק למה לא הביא הקב"ה את התכלית בדרך אחרת. אך כאן השאלה מה צריך את הבושה אם היא רק מפריעה, וזו שאלה נכונה מאוד. לא אאריך בזה, אתה פשוט יכול לעיין בעצמך בדעת תבונות לרמח"ל שהאריך להוכיח את זה.
יש בדעת תבונות ובדרך ה' הסבר מפורט ועמוק למה ההטבה בדרך הזו היא ההטבה הכי שלמה שיכול להיות לנבראים. עיין שם.

מה שמרגיז אותי זה שכותבים כאן תשובות בנושאים הכי בסיסיים באמונה ועבודת ה' מתוך סברת הכרס ונטיית הלב. אחי היקר, יש בנושאים האלו ספרים ותורה גדולה שלא נכתבו כשליפת מותן או כהגיית דעות ורעיונות פילוסופיים, אלא מתוך יגיעה עמוקה בתורה, או יותר מכך, ע"פ רוח הקדש ממש, וכמו ספרי רמח"ל. הספרים מצויים וניתן ללמוד אותם. לכו תעיינו שם ותדעו דברים כהוייתם, זה רק דורש קצת מאמץ.

[תולעת ולא איש]

מבעל המחבר בלבבי משכן אבנה הבנתי כך:
יש לדקדק בשאלה,
אם השאלה היא שלכאורה, הרי כל המצוות וכו' הם בשביל שלא יהיה נהמא דכיסופא, וא"כ מה הצורך במצוות עדיף יהיה שלא ייצר הקב"ה א ת טבע הבושה ואז לא נצטרך למצוות וכו'.
השאלה הזו לא מתחילה בכלל.
כבבר ציינו פה שאת השאלה אפשר לשאול על כל תכלית הבריאה, אין מלך בלא עם - מי יצר את מושג המלכות וכו'. 'שיקרא רחום וחנון'- מי בכלל יצר את המושגים האלו וכו'.
התשובה היא ברורה, כל מה שכתוב בספרים אין הסיבה לכך שהקב"ה עשה דבר מסוים, כי השאלה 'למה' היא שאלה שלא קיימת כלל בלקיסיקון. כי ב'למה' אין לנו שום הבנה, בכל התחומים, ולאו דווקא בתחום הבריאה, אין לנו תשובה למה ברא הקב"ה את העולם, מה היה הצורך ומה היה החסר וכו'. למה לעולם יש שני רגלים ולא שלוש, ולמה אנחנו שותים מהראש ולא מהרגלים. וכשמבינים את זה, השאלה גם לא מציקה בכלל.

כל השאלות הם לא 'למה', אלא 'לאיזה תכלית'.
כשאנחנו אומרים שהקב"ה יצר את העולם משום שאין מלך בלא עולם. הכוונה היא שהקב"ה רצה (ושוב, לא שואלים למה) שיהיה מידת מלכות, וזה מידה שקיימת רק עם עם (גם בגלל שכך יצר הקב"ה). וזהו גם הסיבה של נהמא דכיסופא. הקב"ה רצה שהבריאה תהיה בנויה בצורה כזו שתהיה בושה, וע"י המצוות לא יהיו נהמא דכיסופא.

השאלה שיכולים לשאול היא: לאיזה תכלית נוצרה הבושה?
וכמדומני שעל זה ענו פה באשכול הרבה תשובות יפות.

[אור החכמה]

מבעל המחבר בלבבי משכן אבנה הבנתי כך:
יש לדקדק בשאלה,
אם השאלה היא שלכאורה, הרי כל המצוות וכו' הם בשביל שלא יהיה נהמא דכיסופא, וא"כ מה הצורך במצוות עדיף יהיה שלא ייצר הקב"ה א ת טבע הבושה ואז לא נצטרך למצוות וכו'.
השאלה הזו לא מתחילה בכלל.
כבבר ציינו פה שאת השאלה אפשר לשאול על כל תכלית הבריאה, אין מלך בלא עם - מי יצר את מושג המלכות וכו'. 'שיקרא רחום וחנון'- מי בכלל יצר את המושגים האלו וכו'.
התשובה היא ברורה, כל מה שכתוב בספרים אין הסיבה לכך שהקב"ה עשה דבר מסוים, כי השאלה 'למה' היא שאלה שלא קיימת כלל בלקיסיקון. כי ב'למה' אין לנו שום הבנה, בכל התחומים, ולאו דווקא בתחום הבריאה, אין לנו תשובה למה ברא הקב"ה את העולם, מה היה הצורך ומה היה החסר וכו'. למה לעולם יש שני רגלים ולא שלוש, ולמה אנחנו שותים מהראש ולא מהרגלים. וכשמבינים את זה, השאלה גם לא מציקה בכלל.

כל השאלות הם לא 'למה', אלא 'לאיזה תכלית'.
כשאנחנו אומרים שהקב"ה יצר את העולם משום שאין מלך בלא עולם. הכוונה היא שהקב"ה רצה (ושוב, לא שואלים למה) שיהיה מידת מלכות, וזה מידה שקיימת רק עם עם (גם בגלל שכך יצר הקב"ה). וזהו גם הסיבה של נהמא דכיסופא. הקב"ה רצה שהבריאה תהיה בנויה בצורה כזו שתהיה בושה, וע"י המצוות לא יהיו נהמא דכיסופא.

השאלה שיכולים לשאול היא: לאיזה תכלית נוצרה הבושה?
וכמדומני שעל זה ענו פה באשכול הרבה תשובות יפות.

איני מסכים עם ההבדל בין "סיבה" ל"תכלית", ולא אסביר למה, אלא פשוט אעתיק את מה שכתב רבי אברהם אבולעפיה בספרו אור השכל (חלק א) וז"ל:

וכבר כתבו אנשי החכמה בספריהם שלכל מעשה יש ארבע סבות למציאותו. והם החומר והצורה והפועל והתכלית. וביאורו כי התכלית היא הסבה היותר נכבדת שבהן, ובעדה נמצאו השלש. ואם לא הגיעה התכלית לא נשלמה כוונת בעל התכלית, ואם הגיע נשלמה כוונתו. ואם כן טעם הכרח המועיל מבואר הוא, שהוא להגיע אל מה שכוון אליו בעל התכלית. כי תחלה עשה הדבר ואחר כך המציא לו תועלתו, ואחר כך עוד המציא לו הכרחי לקיומו, ואחר כך המציא לו התכלית. ואם כן התכלית הוא סבת ההכרח, וההכרח הוא סבת התועלת, והתועלת סבת מציאות הנמצא. כלומר שלא נמצא דבר בלתי תועלתו והכרח מציאות הממציא הביאו להמציא הנמצא ותועלותיו ואשר הוא הכרחי לו, כדי להגיע אל תכלית כוונתו שהיא הסיבה הראשונה, והיא האחרונה בעצמה.

[אור זורח]

שאל אותי בחור מעמיק, 

שאלה שמציקה לו כבר 7 שנים, שאל משגיחים ומחנכים ופטרו אותו בתשובות הקלאסיות. 
הוא מאוד מוטרד מהשאלה, 
ומאוד אשמח לקבל ממכם עזרה - תשובה בשבילו, / הכוונה לתשובה, / ספר בנושא.
וככל הנראה לכם.

א. זה לא שאלה שאמורה להטריד.[אני לא מתכחש לעובדה שמציאות החיים שאנשים מוטרדים בלא כוונה מצידם לדברים שלא צריך להיות מוטרדים מהם אבל הוא צריך לדעת שזו הטרדת שווא
גם אם הוא מאמין בכל כוחו ובכל נימי לבבו שזו הטרדת אמת מותר לו לדעת שיש הרבה אנשים שלא מסכימים אתו וגם אם הוא חושב שאותם אנשים לא מבינים אותו ואת ההטרדה שלו וכמה היא מציקה לו מותר לו לדעת שיש חולקים על סברתו בזה]

ב. הבחור עליו לדעת שהפתרון להטרדה בעקבות שאלה אין הוא בהכרח על ידי מציאת תשובה.הרבה פעמים הפיתרון על ידי הבנה פשוטה שאני לא אמור כלל להבין דבר זה ויש לי טעות בכל הדבר הזה מעיקרו כאילו אני חייב לדעת תשובה ואם אין לי תשובה אני מוטרד כל ההלך החשיבה זה מוטעה מעיקרו
אפשר להגיד לאותו בחור שאני מוטרד מהלך החשיבה שלו זה מה שמטריד אותי ביחס אליו.
בהצלחה.

[לישועתך קויתי השם]

הרב @מאמין באמת לענ"ד אפשר, דאף שיש מטרה להיטיב, אבל יש גם עוד מטרות ועוד עניינים, ולכן ה' ברא את הטבע הזה כי זה הטבע הנכון והישר. אין המטרה - להיטיב, מקדשת את האמצעים...
במילים אחרות: ה' לא עטושה את מה שאינו נכון וישר בגלל שרצונו להיטיב.

[אחד הלויים]

כבר כתבו ביסוד הדברים את התשובה האמיתית בכמה לשונות כמו שכ' מיכה ומ. ה. ותלמיד נאמן שזה התשובה הברורה ואוסיף תוספת ביאור ליסוד זה שיחדד את הנושא
בבושה אמרו חז"ל אזיל סומקא ואתי חיורא ואמרו שהלבנת פנים אבק רציחה היא
כי הבושה היא לקיחת עצמיות החיים שלי
ביסוד השאלה האם אני קיים בכלל או שאני טפל לבריאה ואני לא קיים
אם אין לאדם משהו עצמי בעצם הוא לא קיים הוא רק בורג ממערכת
כאשר אני מקבל מהשני הכל אז אני לא קיים
הבושה היא רק הביטוי החיצוני לשאלה אם אני קיים
א"כ כדי שיהא יצור נברא שמקבל והוא והוא יצור עצמי לא רק טפל ןבטל חייב שיזכה בזכות עצמו
ד. א. המשגיחים לא כ"כ עונים בזה כי הרבה פעמים בחור שואל שאלה כזו ואין לו את הרצון האמיתי להעמיק טוב להבין סוגיא זו ואז עדיף לא לענות
ופוק חזי שגם פה ענו גכל מיני תשובות שאינם קשורות

[משה-הלוי]

וכבר כתבתי במקום אחר, את הסיפור הידוע, ברב ששאל למי שביקש דרך תשובה עבור חבירו, מדוע חבירו לא בא בעצמו ואומר שבא עבור חבירו.

אני שמעתי הסיפור על החזו"א, שבקום העיר בני ברק וקמה ישיבת פוניבז', כעס אחד השכנים החילונים על הרעש שמקימים הבחורים בשעות הצהריים בקול לימודם,
הוא פנה אל החזו"א ואמר לו כי שכן בקשו לומר לחזו"א כי רעש הישיבה מפריע לו.
אמר לו החזו"א: שתי תשובות בדבר:
קודם כל תאמר לשכנך שימצא לו מהר מקום אחר לגור בו, כי בבני ברק עוד יהיה בית כנסת או ישיבה כמעט בכל רחוב,
ושנית, אני מאוד מתפלא על שכנך למה היה צריך לשלוח אותך אלי, והלא היה יכול לבוא בעצמו ולומר ששכן שלח אותו...

ניתן לכתוב זאת גם פה. 
 

[קפלן]

כיון שהקב"ה הוא מהות הישרות. והישרות מחייבת את הדבר הזה שלא להנות בחינם, שהישר הוא שהוא נהמא דכיסופא, והנשמה נבראת לפי ישרות הבורא, בצלם אלוקים ברא אותו. לכן עלה ברצונו להטיב ע"י בחירת האדם, שרק כך אין נהמא דכיסופא. וחילוקי האנשים בנסיונות הם לפי היעוד שלהם. וכמו שכ' הגר"א על ספר יצירה, שלא היה מי שנתברר בנסיונות כאברהם אבינו. ולמה לא ניתן להם נסיונות יותר קלים. שמעתי בשם אחד מרבותינו שליט"א, שהטבה קטנה אינה בגדר הטבה, וחוסר כבוד למלכות שמים. הבן.

[מוחל וסולח]

ואוסיף רק חקירה ל/בדבריך.
כתבת שפטרו את השואל ב'תשובות קלאסיות'.
מאוד מעניין אותי מה הן אותן ה'תשובות הקלאסיות'. (אשמח מאוד אם תביא דוגמאות ל'תשובות קלאסיות').

מדבריך משמע שמדובר בתשובות שאינן נכונות, כיון שלא התקבלו על לב השואל ולא על לב הניק @מאמין באמת.
במידה ואכן כדבריך, כיצד קראת להם 'משגיחים ומחנכים'?
או שאולי פנית לבורים ועמי ארצות, ולא ל'מחנכים ומשגיחים',

כבוד הרב @מוחל וסולח,

על אף שבראיה ראשונה נשאו חן בעיני רוח דבריך,
ניסיתי בכל זאת לחשוב ולהתעורר לסיטואציה הספציפית המתוארת.

הרי - בין אם יש לנו שיח ושיג עם ה@מאמין באמת עצמו, או למצער עם ידיד של אחד שהשאלה הנידונה מקרבת אותו לגדר של אמונה "באמת", יש מקום לחשוב שהתמונה קצת משתנה, ושנפתח פתח כלשהו להבין איך הדברים נראים מהצד של האופוזיציה.

לענ"ד, סוג התגובה בנפש וההשלכות של שאלה כזו אצל האדם, מראות מהיכן השאלה מגיעה. שאלה כזו, כמו שאני הקטן מבין אותה, כשהיא באה מצמאון לדעת ולהשכיל בדרכי השי"ת והנהגתו עם ברואיו, אז גם כשאין לבנאדם תשובה עליה, היא בכלל לא יוצרת אצלו השלכות בכיוון של ערעור באמיתת אמונתו, ואפילו לא בכיוון של "שאלה שלא נותנת לו מנוח" כלשונו הזהב של כבודו פחות או יותר.

תופעות כאלו מראות שהבסיס לשאלה הוא סחרחורת כללית ביהדות, ואולי בזהות בכלל. ולכאורה - חסר טעם במקרה כזה להמשיך הלאה עם הקו הזה של תשובות לשאלות וכו' וכו', שעל אף שיניחו אולי את דעתו של השואל בצורה מקומית, מאידך יעמיקו את הבעיה הכללית, ויוסיפו שכנוע על שכנועו שהיציבות שלו תלויה בזה שהוא מבין כל דבר ושיש לו תשובה על כל שאלה, וישאירו אותו לנצח בבעיות של גיל הטפש-עשרה.

יש בקרבת מקום מגורי אברך שמתעסק רבות בסגנון כזה עם בחורים, והוגה ומתדיין עמם בסוגיות כאלו, והגם שלא זכיתי לחכמת הפרצוף, מכל מקום לא אחת כשיוצא לי להתקל בצעירים אלו אני תוהה לעצמי אם אכן הצמאון לחכמה, בבואה דבבואה של "בשעה שיתבונן האדם וכו' ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול", הוא זה שמניע אותם, או שיש מקום לקלף קליפה כלשהי מעל התופעה הזו.

ניסיתי להבין למה כוונתך, לא בטוח שהצלחתי.
אם תכוון אותי לנקודה אותה רצית להבהיר, אשמח.

במידה ומה שנראה לי בליבי שהבנתי, אכן כן הוא,
אזי, אגיב כך,
נו. וכי אותו אברך נכלל בגדר "שאלתי ל'משגיחים ומחנכים"?

ואף שלא כיוונתי בתגובתי הקודמת לעומק זה, אוסיף ואומר,
ששאלה זו תהיה על כל מי שלא הצליח להניח דעתו של השואל מקרב המחנכים והמשגיחים.
שהרי כל שאלה יש לברר מהי השאלה האמיתית המנוסחת במילים שנבחרו.
נ.ב.
האם בפורום, לדעתך, ניתן לברר זאת?

[יושב בשבת תחכמוני]

ניסיתי להבין למה כוונתך, לא בטוח שהצלחתי.
אם תכוון אותי לנקודה אותה רצית להבהיר, אשמח.

במידה ומה שנראה לי בליבי שהבנתי, אכן כן הוא,
אזי, אגיב כך,
נו. וכי אותו אברך נכלל בגדר "שאלתי ל'משגיחים ומחנכים"?

ואף שלא כיוונתי בתגובתי הקודמת לעומק זה, אוסיף ואומר,
ששאלה זו תהיה על כל מי שלא הצליח להניח דעתו של השואל מקרב המחנכים והמשגיחים.
שהרי כל שאלה יש לברר מהי השאלה האמיתית המנוסחת במילים שנבחרו.

על אף שאכן 'מה שנראה למר בליבו שהבין - אכן כך הוא',

הרי שאני לא ממש בטוח שהבנתי את כוונתך אתה, ודבריך באו בקוצר יחסי,

ומכל מקום, ברשותך, אמקד את השאלה על אותו אברך (אני מניח שהיה ברור מדבריי שאברך זה משמש קונטרה ל'משגיחים ומחנכים')
שהוא מקבל את השאלות ואת השואלים לא בפורום אלא פנים בפנים
והולך בראש שלהם ששאלות כאלו אמורות 'לא לתת מנוח', ומנסה לתת עליהם תשובות.

ועליו אני שואל את שאלתי מההודעה הקודמת, וכי בהכרח שמה שיש כאן זו "שאלה" שלכל היותר "יש לברר מהי השאלה האמיתית המנוסחת במילים שנבחרו"?
אולי הסיפור כאן הוא בכלל כעין שכתבתי קודם, ענין של סחרחורת וכיו"ב?

(אגב, אף שאיני כדאי, לא מופקע אצלי שניתן להתייצב לפעמים גם מתשובה אמיתית על שאלה, אבל לא בהאחזות בה כאי של יציבות בתוך הסער של הבלבול שמגיע משאלות, אלא כדוגמא לראות שגם מה שהיה נראה קודם לא מובן ומאיים ומערער את היסודות וכו' וכו' כל אחד כפי דרגתו - הנה פתאום ראינו שאנחנו לא סוף דבר והחכמה קצת גדולה מאיתנו, ודון מינה ואוקי באתרה).

הייתי רוצה להוסיף עוד דברים בזה, אבל לא ברור לי שאכן הבנתי את כוונתך, ואשמח אם תכוון אותי אליה.

[netzach]

את האמת ששאלה זו גם עלתה בדעתי לפני זמן רב
לא קראתי כעת את כל התגובות
אבל בהשגחה פרטית נזדמן לידי המאמר מתן תורה מבעל הסולם זיע"א
ואצרף אותו כאן

ז) אולם כאן עמדו חכמי הזוהר ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותו הרוממות הרצויה להדבק בו ית'; ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה ומצות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו': פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שאובד צורתו האנושיות: ומתוך שבהנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו בחי' חסרון מאיזה צד, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצה על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות. ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק. וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש.
 ח) כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילו ומשקהו ומעניק אותו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, וכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך; לסוף שאלוהו העשיר אמור לי אם כבר נתמלא כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו הגיעני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד; ויאמר לו העשיר, א"כ, לא יברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך, ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה מצד השני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם: כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו, ע"י היגיעה והטרחא להמציא את רוממותינו בעצמינו ע"י העסק בתורה ומצות, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית'. יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר.
 ט) אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו הפגם בושה והאי סבלנות הזה, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרובה ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בהשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמודם ויפיק תועלתו מהם, ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור. ומכאן נפתח לנו פתח להבין המקור מכללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמינו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו: משום שטבעינו קרובה לשורשינו ית'; וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו. ויהיה קשה לנו לסובלם, דהיינו, אנו אוהבים המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה: והיה זה, בשביל שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך יהיה זה גם כן, נגד טבעינו ושנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו': שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשינו, וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחלשה והעניות: משום שאינם מצויים כלל ועיקר בהשורש שלנו שזהו העושה להרגשתינו מאום ושנוא וגם מכאובים לאין לסבול.
 י) והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים איזה דבר מאחרים בתורת חסד, להיות הבורא ית' אין בחוקו ח"ו שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשינו ית' ע"כ הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור: ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם רך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשינו ית', שהוא המשפיע לכל.

[מוחל וסולח]

ניסיתי להבין למה כוונתך, לא בטוח שהצלחתי.
אם תכוון אותי לנקודה אותה רצית להבהיר, אשמח.

במידה ומה שנראה לי בליבי שהבנתי, אכן כן הוא,
אזי, אגיב כך,
נו. וכי אותו אברך נכלל בגדר "שאלתי ל'משגיחים ומחנכים"?

ואף שלא כיוונתי בתגובתי הקודמת לעומק זה, אוסיף ואומר,
ששאלה זו תהיה על כל מי שלא הצליח להניח דעתו של השואל מקרב המחנכים והמשגיחים.
שהרי כל שאלה יש לברר מהי השאלה האמיתית המנוסחת במילים שנבחרו.

על אף שאכן 'מה שנראה למר בליבו שהבין - אכן כך הוא',

הרי שאני לא ממש בטוח שהבנתי את כוונתך אתה, ודבריך באו בקוצר יחסי,

ומכל מקום, ברשותך, אמקד את השאלה על אותו אברך (אני מניח שהיה ברור מדבריי שאברך זה משמש קונטרה ל'משגיחים ומחנכים')
שהוא מקבל את השאלות ואת השואלים לא בפורום אלא פנים בפנים
והולך בראש שלהם ששאלות כאלו אמורות 'לא לתת מנוח', ומנסה לתת עליהם תשובות.

ועליו אני שואל את שאלתי מההודעה הקודמת, וכי בהכרח שמה שיש כאן זו "שאלה" שלכל היותר "יש לברר מהי השאלה האמיתית המנוסחת במילים שנבחרו"?
אולי הסיפור כאן הוא בכלל כעין שכתבתי קודם, ענין של סחרחורת וכיו"ב?

(אגב, אף שאיני כדאי, לא מופקע אצלי שניתן להתייצב לפעמים גם מתשובה אמיתית על שאלה, אבל לא בהאחזות בה כאי של יציבות בתוך הסער של הבלבול שמגיע משאלות, אלא כדוגמא לראות שגם מה שהיה נראה קודם לא מובן ומאיים ומערער את היסודות וכו' וכו' כל אחד כפי דרגתו - הנה פתאום ראינו שאנחנו לא סוף דבר והחכמה קצת גדולה מאיתנו, ודון מינה ואוקי באתרה).

הייתי רוצה להוסיף עוד דברים בזה, אבל לא ברור לי שאכן הבנתי את כוונתך, ואשמח אם תכוון אותי אליה.

הרי הקדמתי שאיני בטוח שהבנתי כוונתך,
ומה שכתבתי, על דרך האפשר כתבתי.

ואם מר מתקשה להבין אותי, אל לנו לסוב סחור סחור, אלא עלינו לחזור לנקודת ההתחלה,
ולפי בקשתי לעיל, ביקשתי שתמקד לי את הנקודה אותה רצית להביע.
אשמח מאוד.

 

[איינס]

על כגון דא כתב הרמב״ם במורה נבוכים, שזה כמו שישאלו למה נבראו השמים בצבע תכלת

[יושב בשבת תחכמוני]

ואם מר מתקשה להבין אותי, אל לנו לסוב סחור סחור, אלא עלינו לחזור לנקודת ההתחלה,
ולפי בקשתי לעיל, ביקשתי שתמקד לי את הנקודה אותה רצית להביע.
אשמח מאוד.

אף שבהחלט לא ברור לי איזה פרט בדבריי לא הובע בבירור כל צרכו (ומשולי הודעתי הראשונה אני למד שלכל הפחות שנים מבין באי הפורום לא נתקלו בקושי מסוג כזה), ועם כל זה אעשה כדברי מר, ואתמקד בגופם של דברים ללא רעשי הרקע של ה'בחור' וה'אברך'.

האם לדעתך התופעה שהוזכרה כאן ברקע הדברים, שהשאלה 'מציקה לו כבר שבע שנים' והוא 'מוטרד מאוד ממנה' והוא מגדיר את השואל (כנראה לצורך הבנת התופעות הנ"ל, לדעתו שעליה אני בא להתווכח) כ'בחור מעמיק באופן כללי', היא השלכה סבירה של שאלה כזו?
משמע לי מדבריך שכן, מהצעתך (אגב, כתבת זאת בסיום הדברים ולא לגופו של ענין אלא כהערת אגב ביחס לניסוח של כותרת האשכול, אבל אני מוצא במילים אלו פליטת פה פרוידיאנית זוטא) לנסח את כותרת האשכול בצורה רצינית בלשון "מי יתן מנוחה לנפשי, כי שאלה לי, שאלה שלא נותנת מנוח".

ועל זה אני שואל - יש משהו בשאלה הזאת (או כל שאלה אחרת) שלא אמור לתת מנוח ולהציק ולהטריד 'שבע שנים'?
ועל זה כתבתי לעיל - שזה אמור להציק ולהטריד ולא לתת מנוח למי שכל המנוח והיציבות שלו מושתתים על זה שהוא יודע ומבין הכל, והוספתי שלפעמים דוקא המשך המהלך בקו הזה של נתינת תשובות ודיונים אין סופיים מקבע את הבעיה (ואגב אורחא הזכרתי את התופעה שאני נחשף אליה לעיתים מאותו אברך שבשכנותי שנוהג בערך כך).

שוב, אני מזדהה עם הביקורת שהשמעת על הדברים הנאמרים ע"י 'משגיחים ומחנכים' שנוסחאות וסיסמאות להם לרוב ולא הרבה מעבר לכך, ובהחלט אכפת לי מכך שזה נותן תחושה שליהדות אין באמת מה להציע לאדם העדכני ש"מאמין באמת", ולכן הקדמתי סימפטיה לדבריך, ועם כל זה לענ"ד גם בלימוד כזה צריך להבחין היטב בצורה אינדבדואלית אם אכן הלימוד הוא מה שחסר כאן. (ובסופו של דבר אפשר להבין גם את זוית הראיה של המשגיח והמחנך הותיק שכבר ראה דורות והנה המרדן/טרדן התורן מגיע ומתחיל להטריד בשאלות וכו').

[נחלי מים]

על כגון דא כתב הרמב״ם במורה נבוכים, שזה כמו שישאלו למה נבראו השמים בצבע תכלת

מפני השתכלת דומה לים והים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד...
 

[איינס]

על כגון דא כתב הרמב״ם במורה נבוכים, שזה כמו שישאלו למה נבראו השמים בצבע תכלת

מפני השתכלת דומה לים והים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד...

 והרמב״ם כותב על זה ״שהתשובה לכל אלו השאלות הוא: כי כך רצה.

כי אם מפני שתכלת דומה לים, הרי היה יכול לעשות את הרקיע ירוק ולצוות לשים ירוק בציצית 

[מוחל וסולח]

ואם מר מתקשה להבין אותי, אל לנו לסוב סחור סחור, אלא עלינו לחזור לנקודת ההתחלה,
ולפי בקשתי לעיל, ביקשתי שתמקד לי את הנקודה אותה רצית להביע.
אשמח מאוד.

אף שבהחלט לא ברור לי איזה פרט בדבריי לא הובע בבירור כל צרכו (ומשולי הודעתי הראשונה אני למד שלכל הפחות שנים מבין באי הפורום לא נתקלו בקושי מסוג כזה), ועם כל זה אעשה כדברי מר, ואתמקד בגופם של דברים ללא רעשי הרקע של ה'בחור' וה'אברך'.

האם לדעתך התופעה שהוזכרה כאן ברקע הדברים, שהשאלה 'מציקה לו כבר שבע שנים' והוא 'מוטרד מאוד ממנה' והוא מגדיר את השואל (כנראה לצורך הבנת התופעות הנ"ל, לדעתו שעליה אני בא להתווכח) כ'בחור מעמיק באופן כללי', היא השלכה סבירה של שאלה כזו?
משמע לי מדבריך שכן, מהצעתך (אגב, כתבת זאת בסיום הדברים ולא לגופו של ענין אלא כהערת אגב ביחס לניסוח של כותרת האשכול, אבל אני מוצא במילים אלו פליטת פה פרוידיאנית זוטא) לנסח את כותרת האשכול בצורה רצינית בלשון "מי יתן מנוחה לנפשי, כי שאלה לי, שאלה שלא נותנת מנוח".

ועל זה אני שואל - יש משהו בשאלה הזאת (או כל שאלה אחרת) שלא אמור לתת מנוח ולהציק ולהטריד 'שבע שנים'?
ועל זה כתבתי לעיל - שזה אמור להציק ולהטריד ולא לתת מנוח למי שכל המנוח והיציבות שלו מושתתים על זה שהוא יודע ומבין הכל, והוספתי שלפעמים דוקא המשך המהלך בקו הזה של נתינת תשובות ודיונים אין סופיים מקבע את הבעיה (ואגב אורחא הזכרתי את התופעה שאני נחשף אליה לעיתים מאותו אברך שבשכנותי שנוהג בערך כך).

שוב, אני מזדהה עם הביקורת שהשמעת על הדברים הנאמרים ע"י 'משגיחים ומחנכים' שנוסחאות וסיסמאות להם לרוב ולא הרבה מעבר לכך, ובהחלט אכפת לי מכך שזה נותן תחושה שליהדות אין באמת מה להציע לאדם העדכני ש"מאמין באמת", ולכן הקדמתי סימפטיה לדבריך, ועם כל זה לענ"ד גם בלימוד כזה צריך להבחין היטב בצורה אינדבדואלית אם אכן הלימוד הוא מה שחסר כאן. (ובסופו של דבר אפשר להבין גם את זוית הראיה של המשגיח והמחנך הותיק שכבר ראה דורות והנה המרדן/טרדן התורן מגיע ומתחיל להטריד בשאלות וכו').

הבנתי אותך כעת. ואני מסכים עם כל מילה.

לי ח"ו אין ביקורת על משגיחים ומחנכים, אדרבה, השואל הציג אותם כראויים לביקורת
ובטוחני שהשואל, לא פגש כאלו. ושלא בפני משגיחים ומחנכים פרש שאלתו. אם כלל פרש. (בשי"ן שמאלית)

ברור לי, שלו היה פוגש משגיח או מחנך, ופורש בפניו את השאלה, הבעיה כבר לא הייתה.
בין אם הבעיה היא גופא השאלה, בין אם הבעיה היא יותר עמוקה.

וכל מטרת כתיבתי היתה העברת ביקורת על השואל, שמשורותיו עלה, שכביכול, לתורה ולמנחיליה אין מענה סביר לשאלות העולות.
ובכך מציג את התורה כדת הפתי.

(תגובה זו נערכה)

[יושב בשבת תחכמוני]

הבנתי אותך כעת. ואני מסכים עם כל מילה.

רק שמבין שורותיך עולה לפני, שטעית בהבנת רוח הדברים שלי.
יותר נכון, זה לא שטעית. אפילו קריאה שטחית של דברי לא קראת.
וסתם הטרחת אותי, להבלים שלא כיוונתי אליהם.

כולי אי נעימות, ואף אתה עשה כמדתך ל@מחול ולסלוח

ועכ"פ זיכית אותנו בוורט נאה

למדנו שבינה יתירה ניתנה בנשים.
כיצד ניתן להבין מהי אותה בינה יתירה?
אלא, שכידוע, 'בינה' = המבין דבר מתוך דבר.
יוצא אפוא, ש'בינה יתירה' = להבין דבר מתוך כלום.

ולגופם של דברים, אשמח להשתכנע בטעותי, אבל זה רק לכשיתחדש לי דבר שיביא אותי לכדי כך.

[mistr]

והבנת הענין תלויה בכך שמפנימים ששכר אינו 'מתנה' אלא מעלות שאדם קונה.

יפה. 

האדם כביכול 'בונה' את עצמו עפ"י הוראות הקב"ה, ושכרו הוא שהוא 'בנוי'. 
כי הרי ניתן לשאול איך נפתרת בעיית נהמא דכיסופא. וכי פעלת משהו למען הקב"ה בקיום המצוה? וכי אם קשרת ציצית לבגדך, תרגיש שמגיע לך בדין הנתח הענק השמור לך עבור מצוה זו? האם כל מטרת העולם היא רק 'להקטין' את תחושה זו אך לא להתמודד איתה לגמרי? וכמה תחושה זו תקטן? הרי כל חושב צעיר יתבייש עוד יותר מול טובתו האינסופית של הנותן, שגם הציב למקבל איזו מטרה קטנה (ביחס לשכר) שמטרתה היא לתת למקבל 'תחושה טובה'. זו הרי עוד 'נתינה' עצומה, שהיא גם גורמת שוב לתחושת ה'נהמא דכיסופא'.
אלא שאם הקב"ה ילמד אותי לצייר ציור. והוא יתן לי שכל וידיים, בד ציור וצבעים, נוף יפה להעתקה, עירנות, ריכוז, שמחה ורגיעה, וכן, בסוף אני הוא זה שיצייר את הציור, - אז הציור הזה יהיה 'הציור שלי'. ושום הנאה לא תשווה לעונג שמעשי ידי גורמים לי. איזה יופי. אגיד לעצמי שוב ושוב. זה אני עשיתי. וואו. וזה לא נסתר מהעובדה הפשוטה שרוב ככל הציור הזה התאפשר על ידי הקב"ה - שברא גם אותי - הצייר והצופה.

אבל זו רק נקודה למחשבה. אופציה לכיוון. כי באמת קשה מאוד למחשב - משוכלל ככל שיהיה - לנתח את החומרה של עצמו.

לגופו של ענין, שאלת קיומו של הצער והרוע בעולם היא שאלה קשה. כנראה שזה הכרחי לתפקוד העולם ולהשגת המטרה אותה הציב הקב"ה, ואולי זה כלול בשאלת אבי הנביאים לבורא עצמו בנקרת הצור - בפסגת הגילוי האלוקי האפשרי, שאלה עליה נענה "וראית את אחורי - ופני לא יראו".

אבל הסדר המפעים המתגלה בבריאה, הגאונות הבלתי נתפסת השופעת מכל פינה, הטירוף חושים (החיובי..) הסוער ממבט מעמיק על כל פרט בכל מקום, ולו רק מהפלא איך שלולית הדם בראשנו מתפקדת הן מבחינת מידע והן מבחינת רגשות, וההכרה כי הממציא לא רק יצר רעיון, אלא המציא את הרעיון עצמו - אזי התשובה מוכרחת כי כמו כל עצם העולם המורכב האלוקי הזה, גם מטרתו מכוונת - והשאלות האלו הם אלו שיגרמו לנו - האנשים הקטנים - לצאת ולחפש את רצון ה', עד שנצליח לקיים ולעשות את תפקידנו במארג המדהים הזה.
 

[שש אנוכי]

האדם כביכול 'בונה' את עצמו עפ"י הוראות הקב"ה, ושכרו הוא שהוא 'בנוי'. 
כי הרי ניתן לשאול איך נפתרת בעיית נהמא דכיסופא. וכי פעלת משהו למען הקב"ה בקיום המצוה? וכי אם קשרת ציצית לבגדך, תרגיש שמגיע לך בדין הנתח הענק השמור לך עבור מצוה זו? האם כל מטרת העולם היא רק 'להקטין' את תחושה זו אך לא להתמודד איתה לגמרי? וכמה תחושה זו תקטן? הרי כל חושב צעיר יתבייש עוד יותר מול טובתו האינסופית של הנותן, שגם הציב למקבל איזו מטרה קטנה (ביחס לשכר) שמטרתה היא לתת למקבל 'תחושה טובה'. זו הרי עוד 'נתינה' עצומה, שהיא גם גורמת שוב לתחושת ה'נהמא דכיסופא'.
אלא שאם הקב"ה ילמד אותי לצייר ציור. והוא יתן לי שכל וידיים, בד ציור וצבעים, נוף יפה להעתקה, עירנות, ריכוז, שמחה ורגיעה, וכן, בסוף אני הוא זה שיצייר את הציור, - אז הציור הזה יהיה 'הציור שלי'. ושום הנאה לא תשווה לעונג שמעשי ידי גורמים לי. איזה יופי. אגיד לעצמי שוב ושוב. זה אני עשיתי. וואו. וזה לא נסתר מהעובדה הפשוטה שרוב ככל הציור הזה התאפשר על ידי הקב"ה - שברא גם אותי - הצייר והצופה.

בעיני עיקר הנקודה היא זה שיש בחירה ובנקודת הבחירה הצדדים שקולים,
והאדם בחר להיות שייך לטוב ולא להפכו,
ולכן זה מתייחס אליו.
 

לגופו של ענין, שאלת קיומו של הצער והרוע בעולם היא שאלה קשה. כנראה שזה הכרחי לתפקוד העולם ולהשגת המטרה אותה הציב הקב"ה, ואולי זה כלול בשאלת אבי הנביאים לבורא עצמו בנקרת הצור - בפסגת הגילוי האלוקי האפשרי, שאלה עליה נענה "וראית את אחורי - ופני לא יראו".

מה מקורו של פי' זה?

הרמב"ם ביסודי התורה מבאר באופ"א.

[חוזר ומגיד]

כבר כתבו ביסוד הדברים את התשובה האמיתית בכמה לשונות כמו שכ' מיכה ומ. ה. ותלמיד נאמן שזה התשובה הברורה ואוסיף תוספת ביאור ליסוד זה שיחדד את הנושא
בבושה אמרו חז"ל אזיל סומקא ואתי חיורא ואמרו שהלבנת פנים אבק רציחה היא
כי הבושה היא לקיחת עצמיות החיים שלי
ביסוד השאלה האם אני קיים בכלל או שאני טפל לבריאה ואני לא קיים
אם אין לאדם משהו עצמי בעצם הוא לא קיים הוא רק בורג ממערכת
כאשר אני מקבל מהשני הכל אז אני לא קיים
הבושה היא רק הביטוי החיצוני לשאלה אם אני קיים
א"כ כדי שיהא יצור נברא שמקבל והוא והוא יצור עצמי לא רק טפל ןבטל חייב שיזכה בזכות עצמו
ד. א. המשגיחים לא כ"כ עונים בזה כי הרבה פעמים בחור שואל שאלה כזו ואין לו את הרצון האמיתי להעמיק טוב להבין סוגיא זו ואז עדיף לא לענות
ופוק חזי שגם פה ענו גכל מיני תשובות שאינם קשורות

אתה אומר את שאתה אומר רק מכח זה שיש לך בושה 
ואתה מבין מה זה בושה
וכיון שכן לא ענית על שאלת השואל
 

[אחד הלויים]

אתה אומר את שאתה אומר רק מכח זה שיש לך בושה 
ואתה מבין מה זה בושה
וכיון שכן לא ענית על שאלת השואל

תקרא עוד הפעם מה שכתבתי
ותבין שהשאלה אם אני קיים או לא זו לא שאלה מכח מה שיש אלא מעצם ההויה
והבושה היא רק תולדה שלה
וכמו שסיימתי מי שזה לא בשבילו לעיין בזה ולהפוך בזה הדק היטיב זה לא בשבילו הדיון

[אור החכמה]

מישהו יכול להסביר לי מה המעלה באדם שבוחר בטוב ללא שום סיבה? וכן מה החיסרון באדם שבחר ברע בלי שום סיבה? [הרי אם יש סיבה אין זה בחירה אלא הכרח]
הרי אין שום הבדל בין שני האנשים; שניהם עושים דבר בלי שום סיבה.

[לילה כיום יאיר]

שאל אותי בחור מעמיק, 

שאלה שמציקה לו כבר 7 שנים, שאל משגיחים ומחנכים ופטרו אותו בתשובות הקלאסיות. 
הוא מאוד מוטרד מהשאלה, 
ומאוד אשמח לקבל ממכם עזרה - תשובה בשבילו, / הכוונה לתשובה, / ספר בנושא.
וככל הנראה לכם. 

כידוע תכלית הבריאה היא 'שמדרך הטוב להיטיב' 
ולכן ברא הקב''ה את עולמו, ולנו זיכה תורה ומצוות להרבות שכרינו בעוה''ב, 

ולכאורה, 
הרי ברצון ה' יכול היה שלא לתת עבודתו על בני האדם, 
רק שכתוב [ מזוה''ק ] '' האי מאן דאכיל דלאו דיליה, בעית לאסתכולי באנפוי '', 
והכוונה בזה, 
שאם היינו מקבלים את השכר ללא עבודתנו לפניו ית', היינו מאוד נבוכים ומתביישים. 

וכעת שואל הבחור היקר [ הזקוק לחיזוק באופן כללי ], 

אם כל התורה והמצוות בעצם זה רק פועל יוצא שאין ברירה בגלל הבושה העתידית, 
וכמו שהקדמנו 'תכלית הטוב להיטיב' , [ואין רצונו ית' שנתבייש],
אז בשביל להיטיב יותר פשוט ובאופן הרבה יותר רחב ומיטיב ,
היה עדיף לא לתת את התורה, וגם לא את הכלל הזה -את הטבע האנושי של בושה שיש למי שאוכל מה שלא שלו,
- שהרי ככל דבר בבריאה זה גם יציר כפיו של הקב''ה, 
ולמה טבע זה נברא, ועי''כ נגרם בלית ברירה ''תג מחיר'' גבוה לעוה''ב, 
במקום שנתענג על השי''ת באהבה ותענוג אין קץ, ללא עבודה. 

וכידוע בעוה''ז אנשים לא מתנגדים להתעשר בקלות, ויורשי עשירים די נהנים מהחיים וכדומה. 

אשמח שתעזרו לי לעזור לו. 
תודה על כל הארה, תובנה, והערה.

רק כעת נכנסתי לענין הזה, ולא קראתי את כל התגובות בעיון הנצרך, אולם לענ"ד נראה תשובה פשוטה בתכלית הפשטות.
זה נכון שהקב"ה היה יכול לברוא את האדם באופן שלא היה לו נהמא דכיסופא, אולם ודאי גם אם היה עושה כן, הרי כאשר אדם מקבל שכר שכביכול מגיע לו בדין, אחר שעמל ונלחם עבורו, אז ההנאה מהשכר היא הרבה יותר גדולה.
ובמילים אחרות: מה שכתוב שהקב"ה לא עשה שיהיה לאדם הנאות עוה"ב ללא עמל מצידו, זה לא משום שהאדם יתבייש בזה, אלא משום שרצה שהשכר יהיה שכר מושלם, והשכר המושלם הוא כאשר כביכול הקב"ה צריך לתת את זה לאדם.
הדברים מפורשים בדרך ה' לרמח"ל.

[מוחל וסולח]

הבנתי אותך כעת. ואני מסכים עם כל מילה.

רק שמבין שורותיך עולה לפני, שטעית בהבנת רוח הדברים שלי.
יותר נכון, זה לא שטעית. אפילו קריאה שטחית של דברי לא קראת.
וסתם הטרחת אותי, להבלים שלא כיוונתי אליהם.

כולי אי נעימות, ואף אתה עשה כמדתך ל@מחול ולסלוח

ועכ"פ זיכית אותנו בוורט נאה

למדנו שבינה יתירה ניתנה בנשים.
כיצד ניתן להבין מהי אותה בינה יתירה?
אלא, שכידוע, 'בינה' = המבין דבר מתוך דבר.
יוצא אפוא, ש'בינה יתירה' = להבין דבר מתוך כלום.

ולגופם של דברים, אשמח להשתכנע בטעותי, אבל זה רק לכשיתחדש לי דבר שיביא אותי לכדי כך.

אני חוזר בי מדברי החריפים.
ואבקש את סליחתך ע"כ.
מקווה שאזכה לסליחתך ומחילתך.

רק אדייק,
לא טעית בדברי,
כיוון שיש הבדל בין 'טעות' לבין 'אי הבנה'.
טעות: הבנה לא נכונה/מוטעית. לשון חיובית במובן ה'יש'.
אי הבנה: בלשון שלילית, במובן ה'אין'.
 

[mistr]

 

לגופו של ענין, שאלת קיומו של הצער והרוע בעולם היא שאלה קשה. כנראה שזה הכרחי לתפקוד העולם ולהשגת המטרה אותה הציב הקב"ה, ואולי זה כלול בשאלת אבי הנביאים לבורא עצמו בנקרת הצור - בפסגת הגילוי האלוקי האפשרי, שאלה עליה נענה "וראית את אחורי - ופני לא יראו".

מה מקורו של פי' זה?

הרמב"ם ביסודי התורה מבאר באופ"א.

ברכות ז. 
"צדיק ורע לו רשע וטוב לו". ואני בחרתי להציג זאת כשאלה על עצם קיום הרע, כי בעצם שם כתוב שיש 'רע' בעולם ללא סיבה שמובנת לבן אנוש. 
 

[בר לבב]

...
עכשיו לתשובה כפי הנלע"ד מתוך עיוני בדעת תבונות (בכמה מקומות, ולא רק בהתחלה כמו חלק מהמשגיחים הנ"ל..) ובדרך ה' בתחילתו ועוד ספרים. אשתדל מאוד לכתוב באופן היותר מובן בסייעתא דשמיא.
1. ההטבה השלימה שהקב"ה חפץ להיטיב בה היא על ידי הדבקות בו. וכלשון המס"י: "כי השלמות האמתי אינו אלא הדבקות בו ית' וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה". 2. כל הטבה אחרת לא יכולה להיות הטבה שלימה ומקסימלית כמו ההטבה של הדבקות בו (עיין הדק היטב דרך ה' ח"א פ"א סימן ב' ופ"ב סימן א' ותרווה צמאונך בזה). 3. דבקות בקב"ה פירושה להיות כביכול חלק ממנו, וכלשון חכמים "להתדבק בדרכיו". דרכי השם הם אופני השפעתו והנהגתו, והאדם צריך להיות חלק מהעניין הזה. 4. בשביל ההטבה ע"י הדבקות לא מספיק שהאדם יהיה חלק מהשפעת ה' והנהגתו כמו צינור שמעביר את השפע או כלי שמשתמשים ומנהיגים בו, אלא להיות בעצמו משפיע ומנהיג בשותפות כביכול עם הקב"ה. 5. השותפות הזו נעשית ע"י יחס הדדי בין הקב"ה לעם ישראל שהמשל הכי קרוב אליו זה איש ואשה: האשה מתייפת לפני האיש, עושה את רצונו, האיש אוהב אותה, מקרב אותה, וביחד הם מולידים ילדים ומגדלים אותם. וביתר דיוק - היא מולידה לו ילדים (כמ"ש "ותלד שרה לאברהם בן") ומגדלת אותם בשבילו. כך עם ישראל מתנאה לפניו במצוות והקב"ה משפיע עליהם שפע חכמה וקדושה וביחד הם יוצרים עולם מתוקן שמתגלה בו כבודו יתברך כמו שאמרו במשנה "כל מה שבראו הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". 6. אם אדם לא היה בעל בחירה בקיום המצוות זו לא באמת היתה שותפות, אלא שוב כעין צינור וכלי בלבד כנ"ל. וזהו בעצם הביאור של "בהית לאסתכולי באפיה" ו"נהמא דכסופא": קבלת השפע ממנו שלא על ידי קיום מצוות בבחירה זה לא יחס של אהבה קרבה ושותפות אלא יחס של משפיע ומקבל שאין ביניהם אהבה, וכמו עני שאוכל מבעה"ב ועץ היונק מחברו שאין שם נתינה של אהבה הדדית ושותפות אמתית, וממילא ההטבה בצורה הזו היא לא הטבה שלימה.  

דברים מכוונים לאמת.

רק אוסיף עניין פשוט שלא מספיק מדובר בבתי המדרש העוסקים בעניינים עמוקים אלו אך הוא מבואר בכל הספרים ופשוט לכל בר דעת.
כשאנו מדברים על תכלית הבריאה ועל רצון הבורא בבריאת העולם, לא נוכל לדבר ולהבין את הסיבה הראשונה ואת ה"למה" האמיתי. כי האלוקים הוא למעלה מהשגתינו ורצונו אינסופי וכי גבהו שמים מארץ וכו'
אלא אנו מדברים רק בבחינת ה"מה", דהיינו שהרצון שמושג לנו בבריאה הוא חוק הטוב להיטיב, אבל לא שאנו משיגים את הרצון הבסיסי שזה הסיבה כפשוטו.

לא הבאתי מקורות כי אלו דברים פשוטים אך אם מאן דהו יתעקש לא אתעקש...
 

[אור החכמה]

אחזור שוב על מה שכבר כתבתי לעיל. שלא ראיתי התייחסות לזה מבני החבורה. ואני שם לב שוב ושוב שכמה מהת"ח כאן כותבים אחרת. 
כוונתי בעיקר לחלקים המודגשים.

בנושא הזה אני רוצה להעלות הצעה, שלדעתי אם היא נכונה היא ממש יסוד ושורש להרבה דילמות בעניינים הללו.
האדם נוצר בדמות בוראו, וכשם שבחירתו החופשית של האדם אינה תלויה בשום גורם חיצוני או נטייה פנימית [אף שיש להם השפעה על הבחירה הם לא מכריחים אותה, ולכן אין הם יכולים להיחשב כסיבות לה], כך גם לגבי הקב"ה כל הנהגותיו ומעשיו נעשים מבחירה ואין אפשרות לעמוד על טעמם לא בגלל שזה נעלה ונשגב מאיתנו - אלא בגלל שלא קיים להם טעם וסיבה [כי הסיבה היא הכרח ולהקב"ה אין הכרח, ועוד שהסיבה חייבת להיות בזמן ואצלו אין זמן.
וכן מצאתי בספר חיים וחסד להרה"ק רבי חיים חייקא מאמדור זי"ע (דף טז ע"א) וזל"ק: בעולם העקודים פי' כשהיה הרצון עקוד עמו ית' לברוא העולם אין שייך לשאול שום טעם למה ועל מה היה כך ברצונו כי הרצון הוא מקיף אותנו כי ברצונו ברא אותנו ואיך אנו יכולים לשאול טעם על מה שהוא קודם לנו כי אנו באים אחר הרצון, אבל בעולם הנקודים שייך לשאול טעם כי הנה לפעמים הטעם הוא בכתר ולפעמים הטעם הוא בחכמה, אלא בעולם העקודים כיון שהוא רצון הפשוט אין שייך שם טעם ואילו היה טעם לא היה נקרא רצון אלא הכרח ולא שייך טעם אלא בחכמה אבל בעולם הנקודים שייך טעם אפילו בכתר שראה בנין הראשון וד"ל.
כל הטעמים המובאים בספרי המחשבה וכו' [להיטיב, נהמא דכיסופא, מלכות, דירה בתחתונים וכו' וכו'] אינם תשובות על השאלה למה הקב"ה עשה כך וכך, אלא הם רק תיאור על איך "למייעשה" הקב"ה בחר להתנהג בעולמו.
וכבר כתבתי באחד האשכולים משל למה הדבר דומה: לאדם עשיר שיכול לעשות ככל העולה על רוחו ואינו מחוייב לשום עול, ומ"מ מעצמו הוא בוחר לפעול בצורה מסודרת ומוגבלת. הוא אינו מחוייב לה ויכול בין רגע להפסיק אותה, אך כל זמן שהוא מתנהג בצורה זו הרי הוא מתנהג תחת חוקיות מסוימת.
כך גם הקב"ה יש לו צורה בה הוא מתנהג: חסד גבורה וכו', אך אינו מחוייב לה, ויכול לפעמים לרחם אף על מי שאינו עומד בדרישות, ויכול אף לפעמים לעשות ניסים שאינן ע"פ דרכי הטבע.
כאשר לדוגמא אנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם על מנת להיטיב לברואיו - אנו רק מתכוונים לתאר איך הקב"ה בחר שהעולם ינהג, דהיינו באופן של הטבה. כשאנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם על מנת להיות לו דירה בתחתונים אנו מתכוונים לומר שזה מה שהקב"ה בחר שהשלימות תושג אצל האדם על ידי קירובו לאלוקות וכו'.
הכל בדרך הצעה, ואם יש למישהו מקורות לזה או להיפך, אשמח לשמוע. תודה רבה.

[בר לבב]

אחזור שוב על מה שכבר כתבתי לעיל. שלא ראיתי התייחסות לזה מבני החבורה. ואני שם לב שוב ושוב שכמה מהת"ח כאן כותבים אחרת. 
כוונתי בעיקר לחלקים המודגשים.

בנושא הזה אני רוצה להעלות הצעה, שלדעתי אם היא נכונה היא ממש יסוד ושורש להרבה דילמות בעניינים הללו.
האדם נוצר בדמות בוראו, וכשם שבחירתו החופשית של האדם אינה תלויה בשום גורם חיצוני או נטייה פנימית [אף שיש להם השפעה על הבחירה הם לא מכריחים אותה, ולכן אין הם יכולים להיחשב כסיבות לה], כך גם לגבי הקב"ה כל הנהגותיו ומעשיו נעשים מבחירה ואין אפשרות לעמוד על טעמם לא בגלל שזה נעלה ונשגב מאיתנו - אלא בגלל שלא קיים להם טעם וסיבה [כי הסיבה היא הכרח ולהקב"ה אין הכרח, ועוד שהסיבה חייבת להיות בזמן ואצלו אין זמן.

לא דיברו על סיבה אלא על "רצון" 
ובכ"א כלל דבריך דומים לנאמר כאן