העיקרון הוא פשוט. הקב"ה ברא את העולם בדרך של סיבה ומסובב. דהיינו - יש רצון ראשוני, פי' מה שהקב"ה רצה בו מתחילה. ויש רצון משתלשל, פי' מה שהקב"ה רצה לעשות בשביל להוציא את רצונו הראשוני לפועל.
הרמח"ל אומר בפירוש שהרצון להיטיב הוא הרצון הראשון. לא נוכל לשאול למה רצה להיטיב, כי למעלה משם זה אין סוף בלתי מושג כלל. אבל כן נוכל לשאול איך המציאות הנבראת מביאה לתכלית הזו של ההטבה - ועדיין לא נוכל לשאול למה דוקא כך ולא אחרת, כי מחשבותיו עמקו מאוד ואין להם סוף. עי' בס' דעת תבונות ששם הוא מוכיח את הדברים מהסברא ומהמקורות. לפיכך תמיד ניתן לשאול מה התכלית של כל מציאות ואיך היא מביאה לתכלית הכללית של ההטבה. בדיוק כמו שאנחנו שואלים אחרי שקורה משהו לא טוב ב"מ "מה הקב"ה רוצה ממנו" ואנחנו לא אומרים אי אפשר להבין (למרות שבאמת לא תמיד אנחנו מבינים משהו ואף פעם לא נבין הכל, אבל השאלה באופן עקרוני היא נכונה).