שלא דנו דיני קנסות
עזבה שידוך והצד השני אינו רוצה למחול, כמה ישלם כדי להשיג מחילה
שאלה. מעשה בכלה שעזבה שידוך, וכשביקשה את מחילת החתן, אמר לה אני מצידי הייתי מוחל, אך מה אעשה ואבי אינו מוחל, ודורש תשלום סכום גדול של כסף, האם הכלה צריכה לשלם דמי בושת, וכמה?
תשובה. בשאלה זו יש לדון בכמה נדונים, א. כאשר משלמים בושת עבור עזיבת שידוך כמה צריך לשלם? ב. כאשר לא כתבו קנס בתנאים, האם חייבים לשלם? ג. האם צריך לבקש מחילה גם מהאב, או רק מהחתן והכלה?
כשמשלמים עבור הבושת כמה צריך לשלם
כתב השו"ע (חו"מ סימן רז סט"ז) וי"א שקנס שעושים בשידוכים לקנוס החוזר בו לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושה שבייש את חבירו. וכתב הסמ"ע (ס"ק מז) אף על פי שגזם לקנוס נפשו בסך חשוב, שהבושה היא כל כך דבר גדול שכדאי הוא להפסידו עבור זה כל כך ויותר מזה. והוסיף הרמ"א ומיהו קנין צריךכב. מבואר בדבריהם שמי שחוזר בשידוכין, משלם כפי אשר התחייבו ביניהם. והמנהג בזמניהם היה לשלם קנס חצי מהנדן, כמבואר בספרי הקדמוניםכג, וכמו שכתב הנודע ביהודה (קמא חו"מ סימן ה).
כאשר לא כתבו קנס בתנאים, האם חייבים לשלם
והנה כאשר לא התחייבו ביניהם קנס, לכאורה פטורים לשלם בושת, וכן כתב הרמ"א (אה"ע סימן נ ס"ו) שאם עדיין לא נכתבו שטרי הקנסות, אין משלמים. וכתב הבית שמואל (סימן נ ס"ק יד) בשם המהרי"ק (שורש כט) שאפילו לא עבדי קנס, אפילו הכי קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. והבית מאיר (הביאו הפתחי תשובה סק"ט) כתב שהבית שמואל קיצר בהעתקת המהרי"ק שכתב שהוא עדיף מבושת דברים, כיון שיש בזה מעשה רב, אך למעשה אין גובין אותו בבבל, אלא שמועיל תפיסה. והוסיף הבית מאיר, שיש לגמגם בזה שכתב שיש בזה מעשה רב, אטו היה כאן כוונה לבייש, והלא כשעשו השידוך כוונתו היה לדבק טוב, וכשהחליט להפרד גם לא היתה כוונתו לביישו, ובושת חייבים לשלם רק כשמתכוון לבייש, א"כ הכא גרע מביוש דברים.
למי משלמים את הבושת לאב או לבת
כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קנב) צריך לדקדק אם הקנס של האב או של הבן, דתרווייהו מתביישים, והבן סמוך על שולחן האב? ומורי נכדי כתב לי, נראה דהוא של הבן, דהא אית ליה צערא ובושת לבן, שחזר בו חמיו ובמידי דאית ליה צערא לא קפיד האב. כדאמרינן בבבא קמא (דף פז ע"ב), ועוד כאן, על ידי ששעבד עצמו להתחייב הקנס אם יחזור בו, נתחייב שכנגדו כשחזר בו, ולא הוו רווחא דאתי מעלמא בעושה סחורה ומרויח בה. וסיים בצ"ע, וכתב בערך שי (חו"מ סימן רז סעיף טז) משום ששניהם מתביישים, וגם שבא על ידי עסק האב, שיתחייב לקנס, אולי שייך לאב.
ובשו"ת חקרי לב (ח"ב סימן נז) דן למי הקנס לאב או לבת, וכתב שאין להביא ראיה מבושת וקנס שהוא לאביה, שגם התם כל שלא הפחיתה מכספה, הם לבת, וכ"ש בקידושין, אך מצד אחר יש לצדד שהקנס לאב, דכיון שאם היה חוזר בו, היה חייב הוא לשלם, א"כ מעולם לא נתחייב כדי שיקח הבת, כשיחזור בו החתן וצד זה נראה עיקר.
האם צריך לבקש מחילה גם מהאב
לכאורה גם כשכבר שילמו את הבושת צריך לבקש מחילה, וא"כ לפי מה שכתב המהר"ח אור זרוע, שגם לאב יש בושת, צריך לבקש מחילה גם ממנו. וכתב הרמב"ן בכתובות (דף מו ע"ב) שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בהו, כיון שגם לו יש בושת. ואי קשיא לך אלא מעתה בייש עני בן טובים הכי נמי דיהיב בושת לבני משפחה, איכא למימר שאני התם דלאו כגופיה הוא אבל בתו כגופיה, יעו"ש. לאור זאת יש מקום שצריך לבקש מחילה גם מהאב.
למעשה
שאלה זו נשאל מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ואמר לגבי התשלום, שיש לדעת שבעזיבת שידוך יש שפיכות דמים, ועל פי זה צריך לשער. ונראה בכוונתו, שאף שי"א שאם לא כתבו תנאים, אין צריך לשלם בושת, כל זה מן הדין, מ"מ אם צד הכלה רוצה את מחילת החתן, אינו צריך למחול, ויכול להתנות את מחילתו בתשלום דמי הבושת, ובי"ד ישערו כמה הבושת, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סימן א סעיף ה - ו).
עוד אמר מו"ח שליט"א שאם אמר החתן אני מוחל, אך אבי אינו מוחל, יש כאן מחילה, אך אם החתן אמר אני מצידי הייתי מוחל, אך בפועל הוא לא מחל, בגלל קפידת אביו שאינו מתפייס אלא בממון, יש לפייסו בממון. ונראה בכוונתו, שאף שגם האב מתבייש, מ"מ עיקר הפגיעה היתה בו, ואם הוא מחל, אין זכות לאב לבקש ממון עבור מחילתו, וא"כ צריך למחול על פגיעתו, כמו כל אדם שפגעו בו. שכתב הרמ"א (או"ח סימן תרו ס"א) והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אך אם החתן לא מחל, ותלה זאת במחילת האב, והאב דורש תשלום, א"כ צריך לשלם.