יושב בשבת תחכמוני אמר:
אפשר שכוונת ר' @Haiml להביע פליאה על הסיפור כצורתו, לאמר; רבי חיימ'ל <וגם אני> היה מתפעל מסיפור בו החזו"א עצמו היה קם ומכתת את רגליו לת"א כדי להפיס את דעת היהודי, אבל סיפור כזה, שלפיו כדי להפיס דעתו של מי שאולי נפגע ממנו שלח החזו"א שליח מיוחד לת"א העיר הגדולה לחפש מחט בערימת שחת, ואגב הכי גם להטריח את היהודי הנ"ל לשוב לב"ב רק כדי לשמוע מפי החזו"א שלא היה לו ירושלמי בוילנא, תחת למסור זאת לשליח בשמו, נראה מעט מוזר, ונקל לדונו כסיפורים רבים שפרט קטן ששונה בהם הוציאם מהקשרם וכדו'.
יתכן מאוד שהחזון איש לא היה בכוח לעשות את זה לבד. וכי אם מישהו פגע ח"ו פגיע בשני, ואין לו אפשרות לפייס אותו לבד, אין לו "להטריח" מישהו לללכת אליו לבקש ממנו מחילה במקומו?
החזו"א היה כל כך רגיש לכל פגיעה אפי' דקה מן הדקה סזולת, עדשאצלו היה כאן חשש לדבר נורא מאוד, ולא כדבריך רק איזשהו חשש קטן "של מי שאולי נפגע", וגם ידע בברור שמקורבו הנ"ל לא יבין לליבו (ובודאי כן אחר ששלחו) כמה הדבר כל כך בוער אצלו שלא יראה את זה כטירחה כלל וכלל, וגם שהוא יעשה בשמחה כל מה שאפשר עבור מורו ורבו החזו"א למצוא אותו, והסיפור עצמו מוכיח על כך מיניה וביה, שהרי תחילת הסיפור מורה על הרגישות של החזון לכל נימה של בין אדם לחבירו, וא"כ בודאי לא היה שולח שליח סתם "לחפש מחט בערימת שחת", ועל כרחך שידע שמצד השליח אין כאן שום צד בעיה כל שהוא כלל וכלל אפילו הכי קטן, ומצד שני מצד הנפגע הדבר בער לו מאוד מאוד.
וההבחנה הזאת לדון ולמדוד כל דבר עד כדי דקה מן הדקה הוא עצמו דבר שיש להתפעל ממנו, ולא אמר "נראה לי שזה בסדר" וממשיך הלאה.
רק החזון איש בגדלותו היה יכול לכאלה דברים.