כתב הח"ח בסוף שמירת הלשון:
עוֹד אָמַרְתִּי לְעוֹרֵר עַל דָּבָר אֶחָד, שֶׁנִּכְשָׁלִין בּוֹ בְּנֵי אָדָם. הִנֵּה יָדוּעַ, שֶׁעֲוֹן גֶּזֶל הוּא בֵּין מֵאֲחֵרִים וּבֵין מִקִּרוֹבָיו, וַאֲפִלּוּ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קָמָא {דף ע.}: גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְכוּ'. וּפָשׁוּט, דְּהוּא הַדִּין הַלָּאו {שמות כ' ט''ו} דְ''לֹא תַחְמֹד', שַׁיָּךְ גַּם כֵּן לַכֹּל. וְעַיֵּן בְּחֹשֶן מִשְׁפָּט, דְּהַלָּאו דְּ''לֹא תַחְמֹד'' אֵינוֹ בַּחוֹמֵד בַּלֵּב לְבַד, כִּי אִם כְּשֶׁמַּרְבֶּה עָלָיו רֵעִים לְהַפְצִירוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ, וְאִם כֵּן לְפִי זֶה, אִם נִתְקַּשֵּׁר עִם אֶחָד בִּכְתִיבַת הַתְּנָאִים לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ, וְגָמְרוּ בֵּינֵיהֶם הַנְּתִינוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד, דְקֹדֶם הַגְּמָר רְשׁוּת בְּיַד כָּל אֶחָד לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ, דִּבְלֹא זֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְקַשֵּׁר עִמּוֹ, וּלְאַחַר זֶה הִרְבָּה רֵעִים לְהַפְצִיר בַּמְחֻתָּן שֶׁיּוֹסִיף לוֹ עוֹד וָעוֹד, לִכְאוֹרָה יֵשׁ בָּזֶה הַלָּאו דְּ''לֹא תַחְמֹד''. וְכֵן כָּל כְּהַאי גַּוְנָא מַתָּנוֹת שֶׁל רְשׁוּת [לַאֲפוּקֵּי שֶׁל צְדָקָה], שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן לִתֵּן, כִּי אִם לְאַחַר הַפְצָרַת רֵעִים, יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם ''לֹא תַחְמֹד''.
יל"ע מדוע כתב בלשון 'לכאורה'? משמע שאין הדבר מוחלט אצלו שיש בזה לאו דלא תחמוד.
ואולי משום שבנידו"ד אינו חומד בשביל עצמו אלא בשביל בנו, וצ"ע.