מכל מלמדי השכלתי
משתמש ותיק
בימים האחרונים מצאתי דבר נפלא ואמרתי לשתפו כאן לתועלת הרבים.
יש נידון ידוע אודות עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות האם דינו כמחובר לקרקע או כתלוש, ויש בזה הרבה נפק"מ (לגבי תו"מ, שביעית, פרוזבול, שבת, כלאיים, ועוד).
הרבה פוסקים מביאים שבריטב"א בגיטין כתוב בזה ספק שמא למעלה מי' טפחים לכו"ע דינו כתלוש. ורצו משום כך להקל בלמעלה מי' אף בעציץ נקוב בצירוף בכמה אופנים. מהם: החזו"א (עוקצין פ"ד סק"ד). מנחת שלמה (ח"א סי' מ"א סק"א). אור לציון (שביעית פ"א ס"ו). מנחת אשר (שביעית סי' ז').
וכאן אנו מגיעים לתעלומה. מי שלומד את הסוגיא ומחפש את הריטב"א לא מוצא כלום! ואדרבה כתוב שם בדיוק הפוך!
(עבור מי שרוצה להרחיב את היריעה בזה אני מצרף מה שכתבתי בזה בסוף הודעתי).
פתרון התעלומה נמצא בדפוסים ישנים של הריטב"א ששם היתה גירסא אחרת. אך בדפוסים החדשים תיקנו את הגירסא על פי כתבי יד.
בעוד שבדפוסים שלפנינו כתוב:
א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ולר"י דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל.
אבל בדפוסים הישנים כתוב:
א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ל"א דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל.
מי צודק?
חיפשתי בכת"י מאוסף המוזיאון הבריטי בלונדון מ"ק or. 9159 ומצאתי שכתוב שם בהדיא "ולר' יאודה". וכך גם מסתבר כי הלשון לישנא אחרינא אינו מתאים כאן כלל, כי אף אם נאמר שהריטב"א מסתפק בפירוש דעת רבנן מ"מ אי"ז ספק לשוני, ולא מתאים לכתוב בו "לישנא אחרינא".
אני מצרף כאן את צילום כתב היד הנ"ל.
ואבקש את עזרת הלומדים אם ראו או שמעו מישהו שעמד על עניין זה.
כי לכאורה על פי האמור אין מקום להקל ע"פ הריטב"א שהזכירו הפוסקים.
-----------------------------------------------------------------
מתוך מה שכתבתי בזה בהרחבה:
עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות – דין הפסק אויר
עיקר הנידון בדין עציץ המונח ע"ג יתדות הוא מצד מה שיש הפסק אויר בין העציץ לקרקע שתחתיו, ויש לדון אם האויר מפסיק את היניקה בין העציץ לבין הקרקע שתחתיו או שאויר אינו מפסיק.
ואיתא בגמ' בשבת (פא:) אמר אביי פרפיסא (רש"י: עציץ נקוב שזרעו בו) שהיה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע.
ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא, דעת רש"י ותוס' (שם) דהעציץ יונק וחשיב מחובר אף בהיותו על היתדות, ולכן מפרשים דמדאורייתא פטור ומה שכתוב בגמ' שחייב היינו לעניין מכת מרדות מדרבנן.
אך ממ"ש הרמב"ם (פ"ח משבת ה"ד) גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש. היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע, למדו האחרונים (כ"כ מפרשי הר"מ והמנח"ח) נראה שסובר שהנידון הוא בדאו', ולפי זה נראה שפוסק דכשיש הפסק אויר חשיב כתלוש (עי' חזו"א עוקצין סי' ד' סק"ב דלהר"מ צריך שיהיה עפר תוך הנקב בעובי העציץ כדי להחשיבו מחובר כי בלא זה עובי העציץ חוצץ כי יש הפסק אויר של משהו אף במקום הנקב והוא מפסיק היניקה. ובמנחת שלמה ח"א סי' מ"א אות ב' נראה דחולק וס"ל דעציץ נקוב המונח ע"ג קרקע דינו כארץ ואין רואים אותו כמוגבה מהארץ מחמת עובי השוליים של העציץ).
והנה בין לשיטת רש"י ותוס' ובין לשיטת הרמב"ם יש לעיין כיצד למדו את הסוגיא בגיטין (ז:). דאיתא שם ג' שיטות בדין עציץ המונח ע"ג יתדות, השיטה הראשונה היא דעת ר' זירא שאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן (שנחלקו בדין ספינה שאינה גוששת אי חשיבא כמחובר לעניין שביעית ומעשר, דלרבנן דינה כמחובר ולר"י דינה כתלוש). והשיטה השניה היא דעת רבא שאמר דדילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח מודה ר"י לרבנן שדינו כמחובר. ושיטה שלישית בזה ג"כ מדיחויא דרבא שאמר עוד דאפשר דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא, דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל בעציץ דמפסיק אוירא מודים לר"י דדינו כתלוש. הרי לן דבין לר"י ובין לרבנן אין פשיטות אי עציץ ע"ג יתדות חשיב כמחובר או כתלוש, ולכן צריך לבאר הגמ' הן לשיטת רש"י ותוס' והן לשיטת הרמב"ם.
ובאמת דשיטת התוס' בזה מבוארת בדבריהם בהדיא שסוברים דהדין כדיחוי דרבא הראשון דמודה ר"י לרבנן דעציץ חשיב מחובר ושאני מספינה שהיא עשויה לברוח. ומ"ש רבא אחר כך דאפשר דמודים רבנן לר"י דבעציץ חשיב כתלוש דיחויא בעלמא הוא. [ונ"ל דאף שיכלו לפרש כרבי זירא ולפסוק הדין כרבנן, מ"מ סברו לפסוק כרבא ולהעמיד ההלכה ככו"ע].
ובעניין שיטת הרמב"ם בזה, הנה מחשבון הסוגיא נראה שיסבור כשיטה השלישית דמודים רבנן לר"י דעציץ חשיב כתלוש, או שיסבור כדעת ר' זירא דנחלקו בזה, ופוסק הדין כר"י. אך עי' רדב"ז (פ"א מתרומות הכ"ג) שמביא מפיה"מ להר"מ שסובר דכל הסוגיא בגיטין היא שלא כהלכה כי הדין שלא נחלקו ר"י ורבנן אף לא לעניין ספינה, כמאי דאיתא בעירובין (פא:) ובסנהדרין (כד:) שאמרו ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן שכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש. ולכן סובר הרמב"ם דהדין כרבי יהודה ושרבנן לא חולקים עליו בזה.
הרי לן דנחלקו הראשונים להלכה בדין עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות אם האויר מפסיק היניקה להחשיבו כתלוש או לא.
דעת הריטב"א
עוד בזה ראיתי בחזו"א (עוקצין פ"ד סק"ד) שהביא מדברי הריטב"א (רבינו קרשקש גיטין ז:) להסתפק שמא כל המח' היא בפחות מי' טפחים אבל בלמעלה מעשרה מודים רבנן דדינו כתלוש. וכן הביאו מן הריטב"א בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"א סק"א) ובאור לציון (שביעית פ"א ס"ו) ובמנחת אשר (שביעית סי' ז') ורצו משום כך להקל בלמעלה מי' אף בעציץ נקוב בצירוף בכמה אופנים, יעויין בדבריהם.
ומתחילה תמהתי מאוד ע"ז, כי הריטב"א כתב וז"ל: א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ולר"י דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל.
הרי שמפרש הפלוגתא דרבנן ור"י דלרבנן אין שום חילוק בין למטה מעשרה ללמעלה מעשרה ולעולם דין העציץ כמחובר, ומחדש דלר' יהודה כל מה שסבר שהאויר מפסיק היינו בלמעלה מעשרה אבל בלמטה מעשרה מודה לרבנן.
ונראה א"כ דאדרבה דבריו נאמרו לחומרא דאף לר"י דמיקל לעניין שביעית ומעשר להחשיב העציץ כאינו נקוב היינו דווקא בלמעלה מי'. אבל לשיטת רבנן דמחמירי להחשיבו כמחובר אדרבה מפורש בהדיא שאין שום חילוק בזה בין למעלה מעשרה ללמטה מעשרה. וא"כ הוא נמצא דלשיטת רש"י ותוס' שפוסקים הדין כדיחויא קמא דרבא שלא נחלקו אלא לעניין ספינה שהיא עשויה לברוח אבל בעציץ מודה ר"י לרבנן, יוצא דהדין שדינו כמחובר אף ביותר מי' טפחים. עוד קשה גם על שכתבו שהריטב"א הסתפק בזה, לא מצאתי בפנים שום ספק כלל.
אך אחר כל זה ראיתי בריטב"א ישן (נד' ניו יורק תשי"א) שכתוב שם בגירסא שונה מהריטב"א דידן, ושם כתוב: א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ל"א דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל. הרי שהחליפו הגירסא ובמקום "ולר"י" גרסו "ל"א" (לישנא אחרינא) ומתוך כך הבינו כל הנך פוסקים שהריטב"א מסתפק בדעת רבנן אם דבריהם נאמרו דווקא בלמטה מעשרה או אף בלמעלה מעשרה.
והנה במהדורות החדשות תיקנו הגירסא ע"פ כת"י וגרסו "ולר"י" וע"פ גרסתם יוצא דאין ספק דרבנן דיברו אף בלמעלה מי' טפחים (וחיפשתי ומצאתי כן בכת"י מאוסף המוזיאון הבריטי בלונדון מ"ק or. 9159 שכתוב שם בהדיא "ולר' יאודה"). והכי נראה מסברא כי הלשון לישנא אחרינא אינו מתאים כאן כלל, דאף אי נימא שהריטב"א מסתפק בפירוש דעת רבנן מ"מ אי"ז ספק בלישנא, אלא בפירוש דבריהם.
ולכאו' לפי זה אין לצרף את דעת הריטב"א לדעת הרמב"ם ולו' דבלמעלה מי' יש עוד צד דאין יניקה אף לרבנן. ואדרבה מבואר בריטב"א להיפך דיש יניקה אף למעלה מי'.
וראיתי בספר השמיטה (לרימ"ט בח"ב פ"ח אות א') שג"כ דן בכ"ז וכתב דתליא במח' רש"י ותוס' עם הרמב"ם, וגם כתב דאף לשיטת רש"י ותוס' יש מקום לומר שהיניקה מפסקת מעל י"ט, ולא הזכיר מהריטב"א בגיטין, אלא כתב שיש סמך לזה מן הירושלמי בכלאים (פ"ז ה"ב) רבי בון וכו' לאויר עשרה היא מתניתא (וכוונתו ע"פ הפנ"מ והגר"א שם), וכן להלן שם (סוף פ"ז) אמר רבי יוחנן דלאויר עשרה היא מתניתא, משמע שתוך עשרה יש יניקה ומעל עשרה אין יניקה כלל. וע"ש בדעת הר"מ. ובאמת דמריטב"א הנ"ל לפי הגי' שלפנינו מבואר דלרבנן אין חילוק, וא"כ לרש"י ותוס' שפסקו כמותם אין חילוק, יש משם פירכא לדבריו.
עוד יש לציין דמהריטב"א שלפנינו עולה דאף לר' יהודה שדין העציץ כתלוש היינו דווקא ביותר מי' אבל בלמטה מזה דינו כמחובר. ויש בזה נפק"מ להרמב"ם שפוסק כר"י. אך ראיתי בכמה ראשונים (עי' מאירי, ערוך, ועוד). שמפרשים בהא דספינה גוששת דמיירי כשהיא נוגעת בקרקע ממש, הרי לן שסברו בדעת ר"י דכל שאינו נוגע דינו כתלוש. וכן נראה מסתימת הרמב"ם ושאר הראשונים שלא חילקו בזה.
יש נידון ידוע אודות עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות האם דינו כמחובר לקרקע או כתלוש, ויש בזה הרבה נפק"מ (לגבי תו"מ, שביעית, פרוזבול, שבת, כלאיים, ועוד).
הרבה פוסקים מביאים שבריטב"א בגיטין כתוב בזה ספק שמא למעלה מי' טפחים לכו"ע דינו כתלוש. ורצו משום כך להקל בלמעלה מי' אף בעציץ נקוב בצירוף בכמה אופנים. מהם: החזו"א (עוקצין פ"ד סק"ד). מנחת שלמה (ח"א סי' מ"א סק"א). אור לציון (שביעית פ"א ס"ו). מנחת אשר (שביעית סי' ז').
וכאן אנו מגיעים לתעלומה. מי שלומד את הסוגיא ומחפש את הריטב"א לא מוצא כלום! ואדרבה כתוב שם בדיוק הפוך!
(עבור מי שרוצה להרחיב את היריעה בזה אני מצרף מה שכתבתי בזה בסוף הודעתי).
פתרון התעלומה נמצא בדפוסים ישנים של הריטב"א ששם היתה גירסא אחרת. אך בדפוסים החדשים תיקנו את הגירסא על פי כתבי יד.
בעוד שבדפוסים שלפנינו כתוב:
א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ולר"י דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל.
אבל בדפוסים הישנים כתוב:
א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ל"א דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל.
מי צודק?
חיפשתי בכת"י מאוסף המוזיאון הבריטי בלונדון מ"ק or. 9159 ומצאתי שכתוב שם בהדיא "ולר' יאודה". וכך גם מסתבר כי הלשון לישנא אחרינא אינו מתאים כאן כלל, כי אף אם נאמר שהריטב"א מסתפק בפירוש דעת רבנן מ"מ אי"ז ספק לשוני, ולא מתאים לכתוב בו "לישנא אחרינא".
אני מצרף כאן את צילום כתב היד הנ"ל.
ואבקש את עזרת הלומדים אם ראו או שמעו מישהו שעמד על עניין זה.
כי לכאורה על פי האמור אין מקום להקל ע"פ הריטב"א שהזכירו הפוסקים.
-----------------------------------------------------------------
מתוך מה שכתבתי בזה בהרחבה:
עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות – דין הפסק אויר
עיקר הנידון בדין עציץ המונח ע"ג יתדות הוא מצד מה שיש הפסק אויר בין העציץ לקרקע שתחתיו, ויש לדון אם האויר מפסיק את היניקה בין העציץ לבין הקרקע שתחתיו או שאויר אינו מפסיק.
ואיתא בגמ' בשבת (פא:) אמר אביי פרפיסא (רש"י: עציץ נקוב שזרעו בו) שהיה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע.
ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא, דעת רש"י ותוס' (שם) דהעציץ יונק וחשיב מחובר אף בהיותו על היתדות, ולכן מפרשים דמדאורייתא פטור ומה שכתוב בגמ' שחייב היינו לעניין מכת מרדות מדרבנן.
אך ממ"ש הרמב"ם (פ"ח משבת ה"ד) גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש. היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע, למדו האחרונים (כ"כ מפרשי הר"מ והמנח"ח) נראה שסובר שהנידון הוא בדאו', ולפי זה נראה שפוסק דכשיש הפסק אויר חשיב כתלוש (עי' חזו"א עוקצין סי' ד' סק"ב דלהר"מ צריך שיהיה עפר תוך הנקב בעובי העציץ כדי להחשיבו מחובר כי בלא זה עובי העציץ חוצץ כי יש הפסק אויר של משהו אף במקום הנקב והוא מפסיק היניקה. ובמנחת שלמה ח"א סי' מ"א אות ב' נראה דחולק וס"ל דעציץ נקוב המונח ע"ג קרקע דינו כארץ ואין רואים אותו כמוגבה מהארץ מחמת עובי השוליים של העציץ).
והנה בין לשיטת רש"י ותוס' ובין לשיטת הרמב"ם יש לעיין כיצד למדו את הסוגיא בגיטין (ז:). דאיתא שם ג' שיטות בדין עציץ המונח ע"ג יתדות, השיטה הראשונה היא דעת ר' זירא שאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן (שנחלקו בדין ספינה שאינה גוששת אי חשיבא כמחובר לעניין שביעית ומעשר, דלרבנן דינה כמחובר ולר"י דינה כתלוש). והשיטה השניה היא דעת רבא שאמר דדילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח מודה ר"י לרבנן שדינו כמחובר. ושיטה שלישית בזה ג"כ מדיחויא דרבא שאמר עוד דאפשר דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא, דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל בעציץ דמפסיק אוירא מודים לר"י דדינו כתלוש. הרי לן דבין לר"י ובין לרבנן אין פשיטות אי עציץ ע"ג יתדות חשיב כמחובר או כתלוש, ולכן צריך לבאר הגמ' הן לשיטת רש"י ותוס' והן לשיטת הרמב"ם.
ובאמת דשיטת התוס' בזה מבוארת בדבריהם בהדיא שסוברים דהדין כדיחוי דרבא הראשון דמודה ר"י לרבנן דעציץ חשיב מחובר ושאני מספינה שהיא עשויה לברוח. ומ"ש רבא אחר כך דאפשר דמודים רבנן לר"י דבעציץ חשיב כתלוש דיחויא בעלמא הוא. [ונ"ל דאף שיכלו לפרש כרבי זירא ולפסוק הדין כרבנן, מ"מ סברו לפסוק כרבא ולהעמיד ההלכה ככו"ע].
ובעניין שיטת הרמב"ם בזה, הנה מחשבון הסוגיא נראה שיסבור כשיטה השלישית דמודים רבנן לר"י דעציץ חשיב כתלוש, או שיסבור כדעת ר' זירא דנחלקו בזה, ופוסק הדין כר"י. אך עי' רדב"ז (פ"א מתרומות הכ"ג) שמביא מפיה"מ להר"מ שסובר דכל הסוגיא בגיטין היא שלא כהלכה כי הדין שלא נחלקו ר"י ורבנן אף לא לעניין ספינה, כמאי דאיתא בעירובין (פא:) ובסנהדרין (כד:) שאמרו ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן שכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש. ולכן סובר הרמב"ם דהדין כרבי יהודה ושרבנן לא חולקים עליו בזה.
הרי לן דנחלקו הראשונים להלכה בדין עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות אם האויר מפסיק היניקה להחשיבו כתלוש או לא.
דעת הריטב"א
עוד בזה ראיתי בחזו"א (עוקצין פ"ד סק"ד) שהביא מדברי הריטב"א (רבינו קרשקש גיטין ז:) להסתפק שמא כל המח' היא בפחות מי' טפחים אבל בלמעלה מעשרה מודים רבנן דדינו כתלוש. וכן הביאו מן הריטב"א בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"א סק"א) ובאור לציון (שביעית פ"א ס"ו) ובמנחת אשר (שביעית סי' ז') ורצו משום כך להקל בלמעלה מי' אף בעציץ נקוב בצירוף בכמה אופנים, יעויין בדבריהם.
ומתחילה תמהתי מאוד ע"ז, כי הריטב"א כתב וז"ל: א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ולר"י דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל.
הרי שמפרש הפלוגתא דרבנן ור"י דלרבנן אין שום חילוק בין למטה מעשרה ללמעלה מעשרה ולעולם דין העציץ כמחובר, ומחדש דלר' יהודה כל מה שסבר שהאויר מפסיק היינו בלמעלה מעשרה אבל בלמטה מעשרה מודה לרבנן.
ונראה א"כ דאדרבה דבריו נאמרו לחומרא דאף לר"י דמיקל לעניין שביעית ומעשר להחשיב העציץ כאינו נקוב היינו דווקא בלמעלה מי'. אבל לשיטת רבנן דמחמירי להחשיבו כמחובר אדרבה מפורש בהדיא שאין שום חילוק בזה בין למעלה מעשרה ללמטה מעשרה. וא"כ הוא נמצא דלשיטת רש"י ותוס' שפוסקים הדין כדיחויא קמא דרבא שלא נחלקו אלא לעניין ספינה שהיא עשויה לברוח אבל בעציץ מודה ר"י לרבנן, יוצא דהדין שדינו כמחובר אף ביותר מי' טפחים. עוד קשה גם על שכתבו שהריטב"א הסתפק בזה, לא מצאתי בפנים שום ספק כלל.
אך אחר כל זה ראיתי בריטב"א ישן (נד' ניו יורק תשי"א) שכתוב שם בגירסא שונה מהריטב"א דידן, ושם כתוב: א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות וכו' באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן יונק אפילו למעלה מי' ל"א דווקא למטה מי' אבל לא למעלה. עכ"ל. הרי שהחליפו הגירסא ובמקום "ולר"י" גרסו "ל"א" (לישנא אחרינא) ומתוך כך הבינו כל הנך פוסקים שהריטב"א מסתפק בדעת רבנן אם דבריהם נאמרו דווקא בלמטה מעשרה או אף בלמעלה מעשרה.
והנה במהדורות החדשות תיקנו הגירסא ע"פ כת"י וגרסו "ולר"י" וע"פ גרסתם יוצא דאין ספק דרבנן דיברו אף בלמעלה מי' טפחים (וחיפשתי ומצאתי כן בכת"י מאוסף המוזיאון הבריטי בלונדון מ"ק or. 9159 שכתוב שם בהדיא "ולר' יאודה"). והכי נראה מסברא כי הלשון לישנא אחרינא אינו מתאים כאן כלל, דאף אי נימא שהריטב"א מסתפק בפירוש דעת רבנן מ"מ אי"ז ספק בלישנא, אלא בפירוש דבריהם.
ולכאו' לפי זה אין לצרף את דעת הריטב"א לדעת הרמב"ם ולו' דבלמעלה מי' יש עוד צד דאין יניקה אף לרבנן. ואדרבה מבואר בריטב"א להיפך דיש יניקה אף למעלה מי'.
וראיתי בספר השמיטה (לרימ"ט בח"ב פ"ח אות א') שג"כ דן בכ"ז וכתב דתליא במח' רש"י ותוס' עם הרמב"ם, וגם כתב דאף לשיטת רש"י ותוס' יש מקום לומר שהיניקה מפסקת מעל י"ט, ולא הזכיר מהריטב"א בגיטין, אלא כתב שיש סמך לזה מן הירושלמי בכלאים (פ"ז ה"ב) רבי בון וכו' לאויר עשרה היא מתניתא (וכוונתו ע"פ הפנ"מ והגר"א שם), וכן להלן שם (סוף פ"ז) אמר רבי יוחנן דלאויר עשרה היא מתניתא, משמע שתוך עשרה יש יניקה ומעל עשרה אין יניקה כלל. וע"ש בדעת הר"מ. ובאמת דמריטב"א הנ"ל לפי הגי' שלפנינו מבואר דלרבנן אין חילוק, וא"כ לרש"י ותוס' שפסקו כמותם אין חילוק, יש משם פירכא לדבריו.
עוד יש לציין דמהריטב"א שלפנינו עולה דאף לר' יהודה שדין העציץ כתלוש היינו דווקא ביותר מי' אבל בלמטה מזה דינו כמחובר. ויש בזה נפק"מ להרמב"ם שפוסק כר"י. אך ראיתי בכמה ראשונים (עי' מאירי, ערוך, ועוד). שמפרשים בהא דספינה גוששת דמיירי כשהיא נוגעת בקרקע ממש, הרי לן שסברו בדעת ר"י דכל שאינו נוגע דינו כתלוש. וכן נראה מסתימת הרמב"ם ושאר הראשונים שלא חילקו בזה.