כתוב בגמ' ורמב"ם שיש בזה קדושת שביעית.
והשאלה היא כיון שבזמנינו אין נוטעים אותם לצורך אכילה אלא לצורך מצוה, לכן אין הוא מגיע לצורך אוכל, ואע"פ שמיעוט דמיעוט אוכלים אותם, מ"מ רוב הולך רק לאתרוגי מצוה, וא"כ למה יש בזה קדושת שביעית?
כמדומה שכבר היה אשכול בנושא וזה לשון הירושלמי (ערלה א)
רב חונא שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה. חזר רב חונא ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה. ולא כן תנינן [ויקרא כג מ] ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה. ברם הכא כמה דתימר גבי שופר [במדבר כט א] יום תרועה יהיה לכם מ"מ. וכא [ויקרא יט כג] שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל מ"מ. מה בינו למשמר פירותיו לעצים. כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו. ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו. ועוד מן הדא דא"ר חנינא פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג.
