במקומות המסופקים אם הם ארץ ישראל, האם חייבים לנהוג שמיטה??

chaim

משתמש ותיק
הרי שמיטה בזמנינו היא דרבנן לרוב פוסקים, ולמה לא נאמר ספיקא דרבנן לקולא, בפרט בספיחין שזה וודאי רק מדרבנן?

אשמח אם חכמי הפורום ישכילו לכתוב לברר הענין הזה
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אמנם נקטינן להלכה שכל המצוות התלויות בארץ, בזמן הזה (מימי בית שני והלאה) הם מדרבנן,
ואעפ"כ כנראה נקטינן בספיקותם לחומרא! זו מחלוקת רבוותא, והנראה שיש מקום להחמיר בהם. והחזו"א החמיר, וגם הקה"י בזרעים סי' כו.
ראה באורך במל"מ פ"ז מתרומות הי"ז (ורק בתערובות או ביוחסי כהונה ספיקו לקולא),
וראה באורך במאמרו של הג"ר דניאל וולפסון, בכת"ע 'הלכות שדה' של ביהמ"ש להלכה בהתיישבות, אלול תשע"ט, גליון 205.

יש עוד צד בספק שהעלית: כשיש ספק האם שטח הוא מא"י או מחו"ל, יש להבדיל בין האם הספק הוא חו"ל או תחום עולי בבל (כגון בדרום הארץ, או אזור דרום ים המלח), לבין אם הספק הוא חו"ל או תחום עולי מצרים (כגון באזור ניצנה שליד הגבול הבינלאומי עם מצרים, או סביבות רבת עמון).
כי תחום עולי בבל אכן עיקרו דאורייתא ומאליהן קבלו עליהם, אבל תחום עולי מצרים אינו אלא גזירה דרבנן בעלמא שלא יחליפו ארץ בארץ או שלא יצאו לשם, כי קדושה ראשונה בטלה, ושם ספיקו לקולא, אף לפי המל"מ והאחרונים, והוי כתרומת וחלת חו"ל שספיקה לקולא.

לכאו' בספק ספיחין אין להקל כמו שבדמאי שמהותו הוא ספק לא מקילינן, שהגזירה היתה בגלל עוקרי שביעית ומזלזלי מעשרות. ויל"ע.
 

chaim

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
וראה באורך במאמרו של הג"ר דניאל וולפסון, בכת"ע 'מן השורש' של ביהמ"ש להלכה בהתיישבות, אלול תשע"ט, גליון 205
אולי תוכל להעלות אותו, או לכה"פ קישור לזה
תודה רבה
 

chaim

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
וראה באורך במאמרו של הג"ר דניאל וולפסון, בכת"ע 'מן השורש' של ביהמ"ש להלכה בהתיישבות, אלול תשע"ט, גליון 205.
הבעיה היא שמפורש בכל הפוסקים שאם הניחו שני חלקי בצק על שלחן שאין בהם לבזבזים שאינם מצטרפים לחלה אע"פ שהוא ספק בגמ'.
ומפורש שם אפילו בחלת א"י.
הרי מפורש דלא כמו החזו"א.
ואע"פ שאפשר לומר שאין הכי נמי לפי החזו"א כן מצטרף - אבל א"כ רוב הפוסקים חולקים עליו.
ושפיר נוכל לפסוק כמו הפאת השלחן שבעציץ שאינו נקוב אין דין שביעית.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
הוא מדבר גם על הסתירה בשו"ע.
לא יודע מה ההלכה למעשה. החזו"א החמיר וכך פשוט לקה"י.
 

chaim

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
הוא מדבר גם על הסתירה בשו"ע.
לא יודע מה ההלכה למעשה. החזו"א החמיר וכך פשוט לקה"י.

ליישב את החזו"א קצת קשה לתרץ (הגם שאפשר לתרץ וכמו"ש במאמר הנ"ל)
אבל עכ"פ בדבר שהוא חסרון במציאות שפיר הולכים בזה לחומרא וכמו שהוכיח מאנדרוגינוס שאינו מאכיל את אשתו בתרומה כיון שלא בטוח שהנישואין חלים כי שמא הוא נקבה, וכמו"כ ממי שנסתפק האם היה גלגול עיסה לפני שנתגייר או אח"כ שבחלת א"י צריך להחמיר אע"פ שהוא מדרבנן, וממילא גם בגבולות הארץ צריך להחמיר כיון שהוא ספק במציאות.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
החזו"א כלל לא מוקשה. וכבר הביא חזו"א שזה ביש"ש בהפרה. ובמאמר בהליכות שדה הביא שזה גם מג"א.
המשנה למלך כבר יסד שכל ספיקו הוא לחומרא כדאורייתא. ורק בתערובת הקילו, וכן ביוחסי כהונה.
ולפלא לי שלא הזכיר במאמר את המשנה למלך היסודי הזה, שהוא אב לכל הסוגיא.
(גבולות זה ככל ספק, אלא תלוי איזה כמו שציינתי לעיל).

הרהרתי שזה שיראי שמים מקפידים לעשר בביתם, כמו שהתפרסם על הגרשי"א שהחמיר בכך, זה מחמת שנוקטים למעשה בדרבנן לחומרא.
כי מה שהיה החזו"א מקפיד על כך זה לא מצד ספק דרבנן להחמיר במצוות התלויות, אלא משום שבשעתו לא היתה ההשגחה ממוסדת, וממילא כל פירות מהשוק הינם כדמאי (ודמאי כו"ע מודו שספיקו לחומרא, שהרי גזרו דמאי רק בזמן בית שני שהכל היה מדרבנן).
אבל כהיום שההשגחה התמסדה מאוד, לא שייך לומר שפירות מ'הכשר' מהודר הינם כדמאי, אבל כן יתכן חשש שנעלם מהממונה בגלל טרדות והקיפי הסחורה, ולכן יש חשש וכיון שספיקו לחומרא, יש מקום להדר ולהחמיר לעשר בבית.
וכתב לי גיסי הרה"ג י.מ. פלמן שליט"א ששמע משמיה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבזמנינו אף שיש הרבה בעיות בהפרשת תרו"מ שנעשים בחנויות ובמפעלים, מ"מ סמכו על זה ואין צריכים מדינא לחזור ולעשר שוב בבית משום דתרו"מ בזה"ז מדרבנן. א"כ מעיקר הדין יש מקום להקל שספקו לקולא, אבל יש מקום ליראי שמים להחמיר. ויש לעיין.
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
בקצרה:
א. החזו"א לא פוסק לחומרא. רק מצרף את זה לספק ספיקא לחומרא.

ב. למעשה בב"י לגבי פרוזבול מפורש להלכה שמקילין בספק שביעית. ואין שם מי שחולק.

ג. באחרונים יש הרבה דוגמאות שאזלינן לקולא אף שעיקרו דאו'.

כתבתי מזה באריכות. אך אין לי איך להעלות כעת
 
 

משיב דבר

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
החזו"א כלל לא מוקשה. וכבר הביא חזו"א שזה ביש"ש בהפרה. ובמאמר בהליכות שדה הביא שזה גם מג"א.
המשנה למלך כבר יסד שכל ספיקו הוא לחומרא כדאורייתא. ורק בתערובת הקילו, וכן ביוחסי כהונה.
ולפלא לי שלא הזכיר במאמר את המשנה למלך היסודי הזה, שהוא אב לכל הסוגיא.
(גבולות זה ככל ספק, אלא תלוי איזה כמו שציינתי לעיל).

הרהרתי שזה שיראי שמים מקפידים לעשר בביתם, כמו שהתפרסם על הגרשי"א שהחמיר בכך, זה מחמת שנוקטים למעשה בדרבנן לחומרא.
כי מה שהיה החזו"א מקפיד על כך זה לא מצד ספק דרבנן להחמיר במצוות התלויות, אלא משום שבשעתו לא היתה ההשגחה ממוסדת, וממילא כל פירות מהשוק הינם כדמאי (ודמאי כו"ע מודו שספיקו לחומרא, שהרי גזרו דמאי רק בזמן בית שני שהכל היה מדרבנן).
אבל כהיום שההשגחה התמסדה מאוד, לא שייך לומר שפירות מ'הכשר' מהודר הינם כדמאי, אבל כן יתכן חשש שנעלם מהממונה בגלל טרדות והקיפי הסחורה, ולכן יש חשש וכיון שספיקו לחומרא, יש מקום להדר ולהחמיר לעשר בבית.
וכתב לי גיסי הרה"ג י.מ. פלמן שליט"א ששמע משמיה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבזמנינו אף שיש הרבה בעיות בהפרשת תרו"מ שנעשים בחנויות ובמפעלים, מ"מ סמכו על זה ואין צריכים מדינא לחזור ולעשר שוב בבית משום דתרו"מ בזה"ז מדרבנן. א"כ מעיקר הדין יש מקום להקל שספקו לקולא, אבל יש מקום ליראי שמים להחמיר. ויש לעיין.
בתרו"מ מבואר בגמ' שיש רוב, ולא רק ספק. 
וברוב ודאי מקילין בכל מהצות התלויות בארץ.
 
 

משיב דבר

משתמש ותיק
chaim אמר:
שאר לעמו אמר:
וראה באורך במאמרו של הג"ר דניאל וולפסון, בכת"ע 'מן השורש' של ביהמ"ש להלכה בהתיישבות, אלול תשע"ט, גליון 205
אולי תוכל להעלות אותו, או לכה"פ קישור לזה
תודה רבה
הצג קובץ מצורף הליכות-שדה-מס-205.pdf
@שאר לעמו הקובץ ניתן להורדה באתר ביהמ"ד הנ"ל
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
בקצרה:
א. החזו"א לא פוסק לחומרא. רק מצרף את זה לספק ספיקא לחומרא.

ב. למעשה בב"י לגבי פרוזבול מפורש להלכה שמקילין בספק שביעית. ואין שם מי שחולק.

ג. באחרונים יש הרבה דוגמאות שאזלינן לקולא אף שעיקרו דאו'.

כתבתי מזה באריכות. אך אין לי איך להעלות כעת
אני מצרף פה מה שכתוב אצלי. זה חלק ממה שכתבתי על עניין אחר. אך הדברים בהחלט קשורים גם לעניין כאן:

 ספק דרבנן בדבר שעיקרו מה"ת
 

מש"כ החזו"א דהיסוד של הפאה"ש אינו מוכרע כי עיקר הספק בדאו' הנה בעלי הכללים האריכו טובא בהאי עניינא (עי' שדי חמד מע' ס' כלל מ"ז ומ"ט ומנחת אשר שביעית סי' ט'), לא כאן איתי המקום להאריך בכ"ז, אך מ"מ אכתוב בזה מעט.
בשער המלך (מקואות פ"י ה"ו כלל ו') הביא בשם הש"ך והפר"ח דאע"ג דספק דרבנן לקולא, אי כשנפל הספק היה דאורייתא אע"ג דמתגלגל בתר הכי להיות איסורו רק מדרבנן, לא מיקרי ספק דרבנן, וכגון בספק דרוסה שהוא ספק דאורייתא, אם בא הספק ונתערב באחרות לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, אע"ג שתערובות דרבנן, וכאן היא רק ספק דרוסה. וראה שם דבריו באריכות.
ולמעשה אף שדבר זה שנוי במח' הפוסקים, מ"מ נלענ"ד דבנידו"ד בשמיטה בזה"ז יש מקום לדון להקל מחמת ב' צדדים.
האחד מחמת מש"כ השעה"מ שם לחלק דלא אומרים שכל שנתגלגל הדבר להיות דרבנן מחמירים בספקותיו, אלא דווקא כשבאו בזה אחר זה, כההיא דספק דרוסה שנתערבה וכד' אמנם כשבאו ב' הספיקות כאחת לכ"ע אמרינן בודאי ספק דרבנן ואזלינן לקולא.
ונראה מדבריו דדוקא כשכבר בא הספק בדאו' לידי מעשה והוכרע לחומרא אז אין מקילין בו אם נהפך להיות דרבנן, אבל אם הספק שבידינו נולד אחרי שכבר נהפך מדאו' לדרבנן, מקילין כשאר ספק דרבנן, אע"ג שבעיקרי הסוגיות עוד קיים ספק בהאי דינא דאורייתא, ואף שאם יבוא ספק חדש לידינו בדאו' נחמיר בספיקו.
והצד השני להקל בנידו"ד הוא מחמת מש"כ רעק"א בהגהה על השעה"מ (שם) דכל מה שמחמירים הוא דווקא היכא דעדיין הספיקא קיים בדאורייתא, כגון בספק דרוסה שנתערבה דעכ"פ אם יבא אליהו ויברר לנו שזו היא שנפלה יהיה בה ספק דאו', וכיון שהחתיכה עצמה הוי ספק דאורייתא לחומרא, משו"ה אוסרת את כל התערובת כמו בודאי איסור. משאי"כ בספק חמץ שע"ע הפסח, דעתה אחר הפסח נסתלק לגמרי שורש איסור חמץ דאורייתא ואין כאן בעולם שום צד דאורייתא, אלא רק דמעיקרא היה בו ספק דאורייתא, בזה י"ל דהוה ספק דרבנן, ומקילין. עכ"ד.
 
דין ספק חמץ שע"ע הפסח
 
וראה משנה ברורה (סי' תנג ס"ק כ"ד וכ"ח) אודות ספק חמץ שידוע שע"ע הפסח בידי ישראל שיש מתירים למכור החמץ לגוי אחר הפסח, דכיון שאינו אלא ספק חמץ יש להקל בו לאחר הפסח שאינו אלא דרבנן, ויש אוסרים אף למכור לגוי.
ובחזו"א (או"ח קכ"א כ"ג) הביא דבריו וכתב דהאוסרים אף למוכרם לגוי ס"ל דאף שהדבר ספק מ"מ כיון שבפסח היו אסורים באכילה מה"ת מחמת ספיקא דאו' אסורין לאחר הפסח מחמת קנסא. עכ"ד.
ומתחילה עלה בדעתי דכוונתו דכיון שעיקר הספק היה בדאו' אין אומרים בו ספק דרבנן לקולא, אחר שכבר הוכרע הדבר להחמיר. אך אחר העיון י"ל דאינו כן.
ולבאר הדברים יש להקדים ולהביא מ"ש המ"ב במקו"א (סי' תמ"ט) אודות מי שמצא חמץ גמור שיש בו ספק אם ע"ע הפסח בידי ישראל או בידי גוי, ושם כו"ע מודו דמותר למוכרו לגוי, אלא שנחלקו אם הוא מותר באכילה. ולכאו' קשה מ"ש מהמ"ב דלעיל דשם לכו"ע אסור באכילה ויש שאסרו אף בהנאה למוכרו לגוי.
והחילוק בזה הוא דבמצא חמץ שיש בו ספק אם ע"ע הפסח ביד ישראל יש בו צד קולא מחמת שאינו ודאי שפשעו בו לעבור עליו בפסח בבל יראה ובל ימצא, וגם אם פשעו בו, הנה הפושע אינו נהנה מחמת פשיעתו אלא רק המוצא, ולכן הוא קיל טפי מספק חמץ שהשאירו ישראל ברשותו, שהוא פשע בודאי במה שהשאיר אצלו הספק חמץ, כי בפסח ודאי אומרים דספיקא דאו' לחומרא, ועוד שאם נתיר הספק בהנאה אזי יהנה הפושע  מפשיעתו, ולכן שם חמיר טפי.
ונראה דלכך מכוונים דברי החזו"א שכתב דלדעת האוסרים בהנאה אין להקל אף שהדבר ספק כי דמ"מ כיון שבפסח היה הדין לחומרא אסורין אף לאחר הפסח מחמת קנסא, דבקנס י"ל דכל שפשע קנסוהו, ואין חילוק אם פשע בדאו' או בדרבנן.
[וזה דלא כמ"ש החקרי לב או"ח סי' פ"ה שיש להחמיר בעניין ספק חמץ שעעה"פ כיון דעיקרו דאו'.]
נמצא אם כן שאף שכתב רעק"א שבחמץ שעעה"פ הכל מודים שפוסקים לקולא בספקותיו, הנה מצאנו בו צד חומרא מחמת שהוא קנס, ולכן נחלקו הפוסקים בדינו, אבל לגבי שביעית שאין הדבר כן, שפיר יש מקום לדון להקל בשביעית מחמת עיקר יסודו של רעק"א הנ"ל.
[עוד בעניין חמץ שעעה"פ עי' מ"ב תמ"ז ס"ק ק"ז ותמ"ח ס"ק י"ז]
 
עוד מקורות דמקילין בסד"ר שעיקרו דאו'
 
כיו"ב מצינו לגבי ספירת העומר בזה"ז שכת' הש"ע (תפ"ט ב') שהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכת' המ"ב שם דרצונו לומר דמן הדין היה אפשר להקל לספור בבין השמשות שהוא ספק לילה דאזלין לקולא בספק דרבנן, וספירת העומר בזה"ז דרבנן לרוה"פ, וע"ש שכן דעת המ"א ושא"פ ואף הא"ר שהחמיר בזה הוא משום שלדעת הרבה פוסקים סה"ע בזה"ז דאו'.
וכן מצינו גם גבי אכילת מרור שמצוותו בזה"ז מדרבנן (פסחים קכ.) וכת' המ"ב (סי' תפ"ו) שמחמת כן יש להקל בשיעור אכילתו אע"פ שעיקרו דאו' (אמנם שם מחמיר למעשה לכת' מחמת הברכה).
ובשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' ע"ד) השיג ע"ד החזו"א מהמל"מ (פ"ד מבכורות ה"א) ומן הש"ע גבי כלאי בגדים (יו"ד סי' ש' סעיף ה'). ומסיק דבזריעה בבית (ובנידון שם בחממות) בודאי ההלכה כהפאה"ש שהולכים בספק הירושלמי להקל, ומכש"כ בעציץ שא"נ שבודאי אין כאן שום חשש אפילו למהדרין. (ומשמע דדעתו להקל כהפאה"ש אף בלא צירוף עציץ שא"נ, ועי' להלן סק"ז משמיה דהגרנ"ה הלוי).

דעת מרן הב"י דבשביעית אזלינן לקולא בספיקותיה

ועי' בב"י (חו"מ סי ס"ז) שכתב בהדיא בדינא דהמלוה את חבירו לעשר שנים דכיון ששביעית בזה"ז דרבנן מקילין בספקותיה לומר שלא תנהג, ושכן דעת הרא"ש, ופסק כן בש"ע למעשה.
ובשו"ת יבי"א (ח"ט יו"ד סי' ל"א) הוכיח מכמה מקומות שדעת מרן הב"י להקל אף בעיקרו דאו'.
וראיתי בספר כתבי מעדני ארץ (שביעית סי' י"א) שהעיר הגרשז"א ע"ד החזו"א שאינו כלל גמור דמצינו גם בכה"ג שמקילין בדרבנן. ובחי' מנחת שלמה שביעית (פ"ב מ"ד) גם כתב כן (וציין ליו"ד סי' שכ"ה ס"א ולש"ך שם סק"ב, ולביאור הגר"א שם סק"ה. שם מבואר דמקילין בחלה בספקות, אף שעיקרה דאו'), והעיר דהחזו"א עצמו מסיק שם דהזורע בבית בעציץ שא"נ יש לו ע"מ שיסמוך, והיינו בצירוף דעת הפאה"ש דבבית יש להקל בשביעית בזה"ז.
גם בעטה אור שביעית העיר ע"ד החזו"א דאזלינן לקולא בספק דרבנן אף שעיקרו דאו', וציין למ"ש בספרו על מעשרות, ע"ש.
 
בדעת החזו"א
 
ונלענ"ד דגם החזו"א לא הכריע בסכינא חריפא להחמיר בספיקות בשביעית בזה"ז מחמת שעיקרם דאו', רק כתב דד"ז בספק הוא וכיון שיש בו צד חומרא יש לצרפו לספק ספיקא להחמיר, ובס"ס לחומרא בדרבנן דעתו שהדין לחומרא, כמש"כ בהמשך הדברים.
עוד יש להעיר דגם לדעת החזו"א נראה שכל הנידון להחמיר מחמת שעיקרו דאו' היינו דווקא במלאכות דאו', כלומר במלאכות שהיו אסורות מדאו' כשהיתה שביעית מה"ת. אבל במלאכות דרבנן אין לדון לחומרא מחמת שכלל דין שביעית עיקרו דאורייתא.
ומשכך הוא, יתורץ מה שהקשה בס' מנחת אשר (שביעית סי' ח') שהחזו"א סותר דברי עצמו, שבבית החמיר מחמת שהספק בשביעית שעיקרה דאו', ומאידך הקל במקום הפסד בתולדות שהם מדרבנן (בחזו"א שביעית סי' כא אות יז), וכן הקל דשביעית לא תופסת דמים בלוקח בהקפה (שם סי' י אות יג), מטעם דשביעית בזה"ז דרבנן. [וכיוצ"ב יש להקשות קצת ממ"ש בדרך אמונה (פ"ז משמו"י הי"ט בצה"ל) שהחזו"א צידד להקל בבשמים].
אמנם עפ"ד לא קשה כלל דהחזו"א לא הכריע בדבר, רק צירף את הצד חומרא בזה, וכמש"כ. וביותר בתולדות דרבנן, שבהם אין מקום להחמיר כלל כי מעולם לא הוכרע בהם הספק לחומרא, כיון שכל יסודם הוא מדרבנן.

 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
החזו"א כן הכריע והביא את היש"ש כהלכה פסוקה, ומסתייע מהגר"א שהביא את היש"ש בהלכות עירוב.
אלא שבדעת הגר"א יש לכאורה סתירה. וצ"ע.
דעת הרמב"ם (גבי שמיטה) נראית לא כהכסף משנה (ובב"י ובשו"ע), אלא כהרדב"ז בפ"א מתרומות הי"ט-כא וכן בספרו יקר תפארת על הרמב"ם שם.
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
החזו"א כן הכריע והביא את היש"ש כהלכה פסוקה, ומסתייע מהגר"א שהביא את היש"ש בהלכות עירוב.
אלא שבדעת הגר"א יש לכאורה סתירה. וצ"ע.
דעת הרמב"ם (גבי שמיטה) נראית לא כהכסף משנה (ובב"י ובשו"ע), אלא כהרדב"ז בפ"א מתרומות הי"ט-כא וכן בספרו יקר תפארת על הרמב"ם שם.
האם לדעתך החזוא הכריע באופן כללי בכל הספקות בשביעית לחומרא כי עיקרה דאו'? או רק לגבי מקומות המסופקים?
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
ברור שלא. איסור ספיחין למשל אין עיקרו דאורייתא.
מקומות מסופקים זה נושא אחר, זה ספק השוטים (חוסר ידיעה) כמש"כ הש"ך יו"ד צח סק"ט. ובזה מחמירים גם בדרבנן. שא"ז בגדר ספד"ר לקולא.

הנידון הזה של ספק בעיקרו דאו' הוא נידון שכל הפוסקים מתחבטים בו. ראה עטה אור תו"מ להג' רבי עמנואל טולדנו שהאריך בענין סימן א-ה (ונוטה להקל לא כהלח"מ).

שאלתי (במכתב ע"י שליח) אחד מגדולי הרבנים בדור אודות סוגיא זאת, ואמר לו להשיב לי: נו, ומה הוא אומר.. הבנתי שכוונתו שדבר ברור והחלטי אין, אף שבקשתי לדעת מה הוא נוהג להכריע כשמדובר על ועדות כשרות שזה לחם חוקם.
 
חלק עליון תַחתִית