מכל מלמדי השכלתי אמר:
בקצרה:
א. החזו"א לא פוסק לחומרא. רק מצרף את זה לספק ספיקא לחומרא.
ב. למעשה בב"י לגבי פרוזבול מפורש להלכה שמקילין בספק שביעית. ואין שם מי שחולק.
ג. באחרונים יש הרבה דוגמאות שאזלינן לקולא אף שעיקרו דאו'.
כתבתי מזה באריכות. אך אין לי איך להעלות כעת
אני מצרף פה מה שכתוב אצלי. זה חלק ממה שכתבתי על עניין אחר. אך הדברים בהחלט קשורים גם לעניין כאן:
ספק דרבנן בדבר שעיקרו מה"ת
מש"כ החזו"א דהיסוד של הפאה"ש אינו מוכרע כי עיקר הספק בדאו' הנה בעלי הכללים האריכו טובא בהאי עניינא (עי' שדי חמד מע' ס' כלל מ"ז ומ"ט ומנחת אשר שביעית סי' ט'), לא כאן איתי המקום להאריך בכ"ז, אך מ"מ אכתוב בזה מעט.
בשער המלך (מקואות פ"י ה"ו כלל ו') הביא בשם הש"ך והפר"ח דאע"ג דספק דרבנן לקולא, אי כשנפל הספק היה דאורייתא אע"ג דמתגלגל בתר הכי להיות איסורו רק מדרבנן, לא מיקרי ספק דרבנן, וכגון בספק דרוסה שהוא ספק דאורייתא, אם בא הספק ונתערב באחרות לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, אע"ג שתערובות דרבנן, וכאן היא רק ספק דרוסה. וראה שם דבריו באריכות.
ולמעשה אף שדבר זה שנוי במח' הפוסקים, מ"מ נלענ"ד דבנידו"ד בשמיטה בזה"ז יש מקום לדון להקל מחמת ב' צדדים.
האחד מחמת מש"כ השעה"מ שם לחלק דלא אומרים שכל שנתגלגל הדבר להיות דרבנן מחמירים בספקותיו, אלא דווקא כשבאו בזה אחר זה, כההיא דספק דרוסה שנתערבה וכד' אמנם כשבאו ב' הספיקות כאחת לכ"ע אמרינן בודאי ספק דרבנן ואזלינן לקולא.
ונראה מדבריו דדוקא כשכבר בא הספק בדאו' לידי מעשה והוכרע לחומרא אז אין מקילין בו אם נהפך להיות דרבנן, אבל אם הספק שבידינו נולד אחרי שכבר נהפך מדאו' לדרבנן, מקילין כשאר ספק דרבנן, אע"ג שבעיקרי הסוגיות עוד קיים ספק בהאי דינא דאורייתא, ואף שאם יבוא ספק חדש לידינו בדאו' נחמיר בספיקו.
והצד השני להקל בנידו"ד הוא מחמת מש"כ רעק"א בהגהה על השעה"מ (שם) דכל מה שמחמירים הוא דווקא היכא דעדיין הספיקא קיים בדאורייתא, כגון בספק דרוסה שנתערבה דעכ"פ אם יבא אליהו ויברר לנו שזו היא שנפלה יהיה בה ספק דאו', וכיון שהחתיכה עצמה הוי ספק דאורייתא לחומרא, משו"ה אוסרת את כל התערובת כמו בודאי איסור. משאי"כ בספק חמץ שע"ע הפסח, דעתה אחר הפסח נסתלק לגמרי שורש איסור חמץ דאורייתא ואין כאן בעולם שום צד דאורייתא, אלא רק דמעיקרא היה בו ספק דאורייתא, בזה י"ל דהוה ספק דרבנן, ומקילין. עכ"ד.
דין ספק חמץ שע"ע הפסח
וראה משנה ברורה (סי' תנג ס"ק כ"ד וכ"ח) אודות ספק חמץ שידוע שע"ע הפסח בידי ישראל שיש מתירים למכור החמץ לגוי אחר הפסח, דכיון שאינו אלא ספק חמץ יש להקל בו לאחר הפסח שאינו אלא דרבנן, ויש אוסרים אף למכור לגוי.
ובחזו"א (או"ח קכ"א כ"ג) הביא דבריו וכתב דהאוסרים אף למוכרם לגוי ס"ל דאף שהדבר ספק מ"מ כיון שבפסח היו אסורים באכילה מה"ת מחמת ספיקא דאו' אסורין לאחר הפסח מחמת קנסא. עכ"ד.
ומתחילה עלה בדעתי דכוונתו דכיון שעיקר הספק היה בדאו' אין אומרים בו ספק דרבנן לקולא, אחר שכבר הוכרע הדבר להחמיר. אך אחר העיון י"ל דאינו כן.
ולבאר הדברים יש להקדים ולהביא מ"ש המ"ב במקו"א (סי' תמ"ט) אודות מי שמצא חמץ גמור שיש בו ספק אם ע"ע הפסח בידי ישראל או בידי גוי, ושם כו"ע מודו דמותר למוכרו לגוי, אלא שנחלקו אם הוא מותר באכילה. ולכאו' קשה מ"ש מהמ"ב דלעיל דשם לכו"ע אסור באכילה ויש שאסרו אף בהנאה למוכרו לגוי.
והחילוק בזה הוא דבמצא חמץ שיש בו ספק אם ע"ע הפסח ביד ישראל יש בו צד קולא מחמת שאינו ודאי שפשעו בו לעבור עליו בפסח בבל יראה ובל ימצא, וגם אם פשעו בו, הנה הפושע אינו נהנה מחמת פשיעתו אלא רק המוצא, ולכן הוא קיל טפי מספק חמץ שהשאירו ישראל ברשותו, שהוא פשע בודאי במה שהשאיר אצלו הספק חמץ, כי בפסח ודאי אומרים דספיקא דאו' לחומרא, ועוד שאם נתיר הספק בהנאה אזי יהנה הפושע מפשיעתו, ולכן שם חמיר טפי.
ונראה דלכך מכוונים דברי החזו"א שכתב דלדעת האוסרים בהנאה אין להקל אף שהדבר ספק כי דמ"מ כיון שבפסח היה הדין לחומרא אסורין אף לאחר הפסח מחמת קנסא, דבקנס י"ל דכל שפשע קנסוהו, ואין חילוק אם פשע בדאו' או בדרבנן.
[וזה דלא כמ"ש החקרי לב או"ח סי' פ"ה שיש להחמיר בעניין ספק חמץ שעעה"פ כיון דעיקרו דאו'.]
נמצא אם כן שאף שכתב רעק"א שבחמץ שעעה"פ הכל מודים שפוסקים לקולא בספקותיו, הנה מצאנו בו צד חומרא מחמת שהוא קנס, ולכן נחלקו הפוסקים בדינו, אבל לגבי שביעית שאין הדבר כן, שפיר יש מקום לדון להקל בשביעית מחמת עיקר יסודו של רעק"א הנ"ל.
[עוד בעניין חמץ שעעה"פ עי' מ"ב תמ"ז ס"ק ק"ז ותמ"ח ס"ק י"ז]
עוד מקורות דמקילין בסד"ר שעיקרו דאו'
כיו"ב מצינו לגבי ספירת העומר בזה"ז שכת' הש"ע (תפ"ט ב') שהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכת' המ"ב שם דרצונו לומר דמן הדין היה אפשר להקל לספור בבין השמשות שהוא ספק לילה דאזלין לקולא בספק דרבנן, וספירת העומר בזה"ז דרבנן לרוה"פ, וע"ש שכן דעת המ"א ושא"פ ואף הא"ר שהחמיר בזה הוא משום שלדעת הרבה פוסקים סה"ע בזה"ז דאו'.
וכן מצינו גם גבי אכילת מרור שמצוותו בזה"ז מדרבנן (פסחים קכ.) וכת' המ"ב (סי' תפ"ו) שמחמת כן יש להקל בשיעור אכילתו אע"פ שעיקרו דאו' (אמנם שם מחמיר למעשה לכת' מחמת הברכה).
ובשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' ע"ד) השיג ע"ד החזו"א מהמל"מ (פ"ד מבכורות ה"א) ומן הש"ע גבי כלאי בגדים (יו"ד סי' ש' סעיף ה'). ומסיק דבזריעה בבית (ובנידון שם בחממות) בודאי ההלכה כהפאה"ש שהולכים בספק הירושלמי להקל, ומכש"כ בעציץ שא"נ שבודאי אין כאן שום חשש אפילו למהדרין. (ומשמע דדעתו להקל כהפאה"ש אף בלא צירוף עציץ שא"נ, ועי' להלן סק"ז משמיה דהגרנ"ה הלוי).
דעת מרן הב"י דבשביעית אזלינן לקולא בספיקותיה
ועי' בב"י (חו"מ סי ס"ז) שכתב בהדיא בדינא דהמלוה את חבירו לעשר שנים דכיון ששביעית בזה"ז דרבנן מקילין בספקותיה לומר שלא תנהג, ושכן דעת הרא"ש, ופסק כן בש"ע למעשה.
ובשו"ת יבי"א (ח"ט יו"ד סי' ל"א) הוכיח מכמה מקומות שדעת מרן הב"י להקל אף בעיקרו דאו'.
וראיתי בספר כתבי מעדני ארץ (שביעית סי' י"א) שהעיר הגרשז"א ע"ד החזו"א שאינו כלל גמור דמצינו גם בכה"ג שמקילין בדרבנן. ובחי' מנחת שלמה שביעית (פ"ב מ"ד) גם כתב כן (וציין ליו"ד סי' שכ"ה ס"א ולש"ך שם סק"ב, ולביאור הגר"א שם סק"ה. שם מבואר דמקילין בחלה בספקות, אף שעיקרה דאו'), והעיר דהחזו"א עצמו מסיק שם דהזורע בבית בעציץ שא"נ יש לו ע"מ שיסמוך, והיינו בצירוף דעת הפאה"ש דבבית יש להקל בשביעית בזה"ז.
גם בעטה אור שביעית העיר ע"ד החזו"א דאזלינן לקולא בספק דרבנן אף שעיקרו דאו', וציין למ"ש בספרו על מעשרות, ע"ש.
בדעת החזו"א
ונלענ"ד דגם החזו"א לא הכריע בסכינא חריפא להחמיר בספיקות בשביעית בזה"ז מחמת שעיקרם דאו', רק כתב דד"ז בספק הוא וכיון שיש בו צד חומרא יש לצרפו לספק ספיקא להחמיר, ובס"ס לחומרא בדרבנן דעתו שהדין לחומרא, כמש"כ בהמשך הדברים.
עוד יש להעיר דגם לדעת החזו"א נראה שכל הנידון להחמיר מחמת שעיקרו דאו' היינו דווקא במלאכות דאו', כלומר במלאכות שהיו אסורות מדאו' כשהיתה שביעית מה"ת. אבל במלאכות דרבנן אין לדון לחומרא מחמת שכלל דין שביעית עיקרו דאורייתא.
ומשכך הוא, יתורץ מה שהקשה בס' מנחת אשר (שביעית סי' ח') שהחזו"א סותר דברי עצמו, שבבית החמיר מחמת שהספק בשביעית שעיקרה דאו', ומאידך הקל במקום הפסד בתולדות שהם מדרבנן (בחזו"א שביעית סי' כא אות יז), וכן הקל דשביעית לא תופסת דמים בלוקח בהקפה (שם סי' י אות יג), מטעם דשביעית בזה"ז דרבנן. [וכיוצ"ב יש להקשות קצת ממ"ש בדרך אמונה (פ"ז משמו"י הי"ט בצה"ל) שהחזו"א צידד להקל בבשמים].
אמנם עפ"ד לא קשה כלל דהחזו"א לא הכריע בדבר, רק צירף את הצד חומרא בזה, וכמש"כ. וביותר בתולדות דרבנן, שבהם אין מקום להחמיר כלל כי מעולם לא הוכרע בהם הספק לחומרא, כיון שכל יסודם הוא מדרבנן.