כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וכו' (שביעית פרק ז' משנה א').
בירושלמי ובראשונים נראה שנידון המשנה הוא בדברים אלו שאין הרגילות לאכלם בד''כ, ואך בשביעית שאין ירקות אחרים (מחמת איסור הזריעה וספיחין) אוכלין אותם. ולא גזרו בהם שביעית מפני שאין הדרך לזרוע אותם למאכל אדם.
הרי לנו שבשנה שביעית אכלו דברים פחותים משאר שנים.
[עלינו ללמוד מכך לקח גם בימינו שהשפע מצוי, מ''מ לעיתים אין איכות הירקות כבכל שנה וזמן... ואכ''מ]