כל- כיול - מכיל- כלי - מכילתא. ומה קרה לפלס ? ופירוש "בלי מילים". שבת נחמו. ומהנגלה- לנסתר.

מהפטרת שבת נחמו ישעיהו פרק מ.
שורשים וניבים,
ביאור ללא מילים,
ומהנגלה לנסתר בהרחבה  1.

1
א נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. 
   לשורש נ,ח,ם  יש יותר ממובן אחד,  מלשון הרגעה ונחמה  כמו כאן,  אבל  גם מלשון חרטה - חזר בו מדעתו, כך בפסוק : וינחם השם כי עשה את האדם..וכו  גם הוא מאותו שרש  נ,ח,מ.
   ונראה שניתן לפרש כולם מלשון להשיב \לשוב אל הדעה או אל המצב הקודם ,  וכך נחמה שתשוב לו שלוות רוחו כמלפני הצרה. 
      וכן חרטה שישוב למצב שהיה לפני הפעולה והמצב הלא ראויים.

2
יב מִי- מָדַד  בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת  תִּכֵּן,  וְכָל בַּשָּׁלִשׁ, עֲפַר הָאָרֶץ;  וְשָׁקַל  בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.  

יש לנו כאן מספר פעלים הקשורים  למדידה: מדד, תכן , וכל, ושקל .
 1) מדד- מובן,  {בשעלו = באגרופו \ רגלו].  2)  תיכן = מניין , בפסוק - ותוכן לבנים תתנו. [ויא מלשון הכין\ תיקון].
 3)  ושקל - מובן,

  4)  וכל = שורש כ,ו,ל , פירושו מדד. ובקליר : ומדדת ושקלת וכלת ואמדת ..  ומכאן המילים מכיל, כייל,  ובעצם  ביסודו גם המילה  כלי= כיון שהוא מכיל , [ ומנחם פירש ש " כל " הוא שם של כלי].
ומה הקשר ל מכילתא  ?  יש אומרים  - ומסתבר ,שמכונה כך על שם שיש בה דרושים על פסוקי התורה  " במידות"  מלשון מידה, מדידה. שהתורה נדרשת בהן, שכן בארמית איתכל = מדד !  בדומה לכך  התרגום כאן על הפסוק אומר :" ועפרא דארעא במכילא איתכל".

        נחזור לפלס  שכאן, לפי הפשט הוא כלי לשקילה - ולא למדידת שיפועים כהיום  ,וכיום הוא גם נפרד ושונה מהמאזניים.  ולכן היום משמעו הורחב  ושונה . 
        אך יש האומרים שהפלס הוא המוט  שעליו רשומים המספרים (רדק), ואז או שהוא מוט אנכי,  כלי נפרד כמשקל קפיץ.  או שהוא חלק מהמאזניים - דהיינו המוט המאוזן שעליו השנתות, או שהוא אנכי  והם  הקנים המחזיקים את כפות המאזניים שמחזיקים ביד.

3.
וגם ניב שגוי לרדק ,ונכון לרשי : קול קורא במדבר= קול זעקה לריק.  וכך גם לרסג ועוד.

      אבל לפי טעמי המקרא  לרדק והמצודות ולרוב המפרשים הכוונה  היא  :" קול קורא \  במדבר פנו דרך. "   וכך זה נראה מהתקבולת  במבנה הפסוקים : במדבר\ בערבה,   פנו \ישרו,    דרך \ מסילה, 
 
   ( תפוצתו של הפתגם במובן הרגיל הוא בעיקר בגלל הנוצרים שמטעמם העדיפו את ההסבר המנוגד לפשט הרגיל,ואכמ"ל . וזאת  כבר מימי תרגום השבעים דרך תרגום השומרוני והוולגטה ובתרגומיהם  השתרשה הנוסחה של "קול קורא במדבר",
   אך כנל - להבדיל  גם בין מפרשינו ישנו מיעוט קטן המפרש כך – וקשה לתאמו עם  טעמי המקרא. והיא נמצאת אף בתרגומים ליידיש מן המאה ה-16 וה-17 והמצויה גם ב"צאינה וראינה" ).

-------------------------------------------------
4.
ולהלן  אחד עשר הפסוקים של ההפטרה ופירושם  המובחר, על ידי המבנה המתאים להם, -"ללא מילים".

      א נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.             ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--
כִּי - מָלְאָה צְבָאָהּ,                כִּי - נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ:            כִּי - לָקְחָה מִיַּד ה',     
                                     כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.  
  
                                            ג קוֹל קוֹרֵא--
       בַּמִּדְבָּר,פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה';                      יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. 
 ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ;        וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. 
       ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה';                          וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.  
  
                                ו קוֹל אֹמֵר קְרָא,          וְאָמַר מָה אֶקְרָא;
כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.            ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ;
                                            אָכֵן חָצִיר, הָעָם.  
                   ח יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם.  
  
ט עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן,            הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם;
                            הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי,          אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה,
                             הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם.        י הִנֵּה אֲדֹנָי אלהים: 
  בְּחָזָק יָבוֹא,        וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ;            הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ,                 וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.  

                                       יא כְּרֹעֶה: 
 עֶדְרוֹ יִרְעֶה,    בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים,      וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא;        עָלוֹת, יְנַהֵל.  



 

הרחבה 1-

מי ? אלה . = אלה ים

מהנגלה לנסתר
  גם הפעם נלמד על לשון הנביא , אבל בשונה מהפעם הקודמת, נלמד את סוף הפרק בו הנביא מתאר את גדולתו של הקבה, אל מול עוצמתם של גורמי שמים "לפי שהם גופים עצומים וגדולים בגוף ובמראה מנבראי מטה"(רד"ק).אבל כאשר היחס הוא כלפי הקב"ה אין מקום להדרגה, וביחס אליו כל הנבראים בדרגה אחת "ואל מי תדמיוני ואשווה".

כך שהפעם החלק הלשוני לא יהיה מהפשט והדקדוק, אלא מהחלק העטוף בסוד ורז, ורק נגוע בקצהו הותר לנו,

הזוהר
         כה, וְאֶל-מִי תְדַמְּיוּנִי, וְאֶשְׁוֶה--יֹאמַר, קָדוֹשׁ. כו, שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם;
לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

            אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר, מַה זֶּה ''אֵלֶּה''(ישעיה מ כו)... אֶלָּא זֶה הַסּוֹד לֹא הִתְגַּלָּה, רַק יוֹם אֶחָד שֶׁהָיִיתִי עַל חוֹף הַיָּם, וּבָא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לִי, רַבִּי, יָדַעְתָּ מַה זֶּה ''מִי בָרָא אֵלֶּה'' .?
..בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, עָשָׂה בָּרֹאשׁ נְקֻדָּה אַחַת, וְזוֹ עָלְתָה לִהְיוֹת מַחֲשָׁבָה... וְנִקְרֵאת "מִי"  ראשית הבִּנְיָן.
קיים ולא קיים עמוק וסתום בשמו לא נקרא אלא 'מי'.. .[ לשון שאלה . שכן עלום וסתום הוא].
חפץ להתגלות ולהקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאוד וברא  'אלה',  ועלה  'אלה'  בשם. [העולם הגשמי]
נתחברו האותיות אלו באלו ונשלם השם 'א‑לוהים', (אלה מי), [העולם  הגשמי שנוצר ומתקיים,רק בכח שהשם נטע ונוטע בו ]
ועד שלא ברא 'אלה' לא עלה 'א‑לוהים' בשם.,.

ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו אמרו 'אלה א‑לוהיך ישראל'.(שמות לב).[שניתקו את המי" מ "אלה" . והפכו הגשמי, הטבע לאליל] .

             וּכְמוֹ שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף "מִי" בְּאֵלֶּה, כָּךְ הוּא הַשֵּׁם שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף תָּמִיד, וּבַסּוֹד הַזֶּה הִתְקַיֵּם הָעוֹלָם.[קיום העולם תלוי בחיבור, ואין לנתק את ה'מי' מה'אלה' אלא 'מי' ברא 'אלה'- וביחד א‑לוהים,].
וּפָרַח אֵלִיָּהוּ וְלֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ... בָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וְכָל הַחֲבֵרִים וְהִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו. בָּכוּ וְאָמְרוּ, אִלְמָלֵא לֹא בָאנוּ לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְׁמֹעַ אֶת זֶה - דַּי.
(הקדמת הזוהר ב.)

ההבנה
          זה היה חטאם של עובדי העגל שאמרו "אלה א-להיך ישראל" וזה חטאם של העובדים "לשמש או לירח או לכל צבא השמים" המדמים שהכוחות העצומים האלה הם הבוראים. הנביא קורא לעם ואומר: "שאו מרום עיניכם" והבינו שאין לנתק את ה"מי" מה"אלה" אלא "מי" ברא "אלה" וביחד א-להים, כי רק הצירוף והאחדות שלהם הוא ה"א-להים" השלם.שברא ומקיים את העולם.

      והנביא כאן משלים את הנאמר בתורה , ואלה שני צדדים לאותה מטבע. התורה באזהרה מפרשת ומפרטת: "ופן תישא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונידחת והשתחווית להם ועבדתם"(דברים ד יט) – ולעומתם דורש הנביא בפרקנו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".