אתמול נסעתי ברכבת, וראיתי משפחה חסידית, עם שבעה ילדים בלע"ה. וכל הזמן התקרבו למקום המסוכן (מעבר לפס הצהוב). ורק אחרי צעקות של המאבטח והשריקות הפסיקו להתקרב.
גם בים, המציל עובד כל הזמן, כל הזמן צריך לצעוק ולהתריע. בניגוד למה ש(לא)נשמע מהחופים האחרים...
התחושה היא, שכל הזמן שלא נמצאים בכולל או בחידר, נמצאים באיזה פורקן, בריחה. וכן כל העולם נראה כפלא אחד גדול.
מה הסיבה, ומה אפשר לעשות?
אולי יותר פתיחות? במה?
גם בים, המציל עובד כל הזמן, כל הזמן צריך לצעוק ולהתריע. בניגוד למה ש(לא)נשמע מהחופים האחרים...
התחושה היא, שכל הזמן שלא נמצאים בכולל או בחידר, נמצאים באיזה פורקן, בריחה. וכן כל העולם נראה כפלא אחד גדול.
מה הסיבה, ומה אפשר לעשות?
אולי יותר פתיחות? במה?