כבר נפוצו בזה שלל מכתבים ודברים מכמה וכמה גדולים וטובים אשר בארץ ויבדלו לחיים טובים, שיש בהם רוח מסוימת של 'הרגעה' בענין (כמדומה שגם בפורום קיבצו אותם בעבר באשכול כלשהו).
יש לי רק להעיר, שלאדם הרציני שלא עושה הנחות וויתורים לעצמו עלול להווצר מהדיבורים האלו רושם של 'טיוח', כביכול אליבא דאמת אין הדברים כן, אבל זה הרי לא תכל'ס להתקע בבוץ של מרירות כל החיים, ולכן נאמרו כל הדיבורים האלו ושכמותם.
אבל באמת זה לא כך, וידוע ומפורסם עד מאד הענין של שני המהלכים היסודיים בעבודת השם של יוסף ויהודה, צדיק ובעל תשובה, ואמנם יש בזה כמה וכמה חלוקות, אבל ככלל ניתן להצביע על חלוקה מרכזית בין שני חצאי שית אלפי שנין, שהחצי הראשון שייך לענין של 'צדיק', יציאת מצרים היא 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' (והירידה למצרים עצמה היא ע"י יוסף והוא המלך), ואח"כ הכניסה לארץ ע"י יהושע למשכן שילה בנחלת אפרים ומלכות שאול מבני רחל, והחצי השני שייך לענין 'בעל תשובה', מלכות דוד ובנין בית המקדש ע"י שלמה, ובית המקדש אע"פ שנחרב חוזר ונבנה. <וניתן להציג את החלוקה ביניהם כחלוקה של העולם לשנים, כי החלק של 'צדיק' נושא בקרבו את ה'רצון' והחלק של 'בעל תשובה' נושא בקרבו את ה'תכלית'>. והמקום שלנו במערכת הזאת מובן וידוע.
כל זה נכון גם באופן כללי, אבל הוא מקבל משנה תוקף בענין הזה (ומוזכר מאד בהקשר הזה, גם ממקורו ויסודו), כי באמת שונה החטא הזה מחטאי המעשה ה'רגילים'. אדם שגזל, לדוגמא, אנחנו מבודדים את הגזילה ודנים על עצם המעשה שהתחדש כאן למה הוא נעשה - "למה גזלת".
החטא הזה מאד שונה. המהות שלו היא בעצם 'פנייה' למשהו אחר שקיים במרחב, והיא אם כל הפניות, שמתבטאת בגוף בעצמו שבעצמו נפשט ופונה, בשונה מכל הפניות האחרות שהן חיצוניות.
והנה - אדם הוא לא קופסא שלמה אטומה שממלאת בעצמה מרחב שלם, אלא כל מציאות אדם בעולם היא ההשמה שלו כפרט בתוך מרחב שמורכב מפרטים נוספים, שזה אומר ממילא שמעצם מהותו היא הפניה לפרטים אחרים הקיימים במרחב כדי ליצור תמונה כלשהי מהיחס המסוים שנוצר בינו ובין פרטים אחרים שבמרחב הכולל (כמו לדוגמא 'חנות' שנוצרת מקיבוץ של הרבה פרטים - לבנים שנוצר מהם חדר, עצים או ברזלים שנוצרים מהם מדפים, מוצרים שהם הסחורה, קופה, מוכרים, וכו' וכו', וכך גם בין בני אדם, איש ואשה שיוצרים 'משפחה', רב ותלמידים שיוצרים 'תלמוד תורה' או 'ישיבה', וכו', וזה עצם העולם).
וממילא, עצם הפניה של אדם למשהו או למישהו, ביסודה היא לא 'מעשה מתחדש' שהתביעה עליו היא על עצם המעשה מדוע הוא נעשה, אלא התביעה היא בשאלה 'לאן אנחנו פונים', וחובתנו היא בכיוון אליו אנו פונים - לפנות לטוב, לצד הנכון, לקדושה, ולא להיפך. (וקיצרתי כאן מעט כדי לא לחטוא מדי בלשוני, אבל זה לוז הענין).
(ואגב, זה גם עומק דברי הגמ' בראתי יצה"ר - הכוונה ליצרא דמחשבת עריות - בראתי לו תורה תבלין, וכמו שכתוב ברמב"ם בסוף הל' איסורי ביאה שמי שמחשבת עריות מתגברת עליו יפנה דעתו לחכמה שהיא אילת אוהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד, וכמובן שהרמב"ם לא הביא באופן אקראי פסוק בשבח התורה, אלא כאן כתוב כל הוורט - שאת הפניה של האהבה צריך לכוון לתורה שבה עצמה קיימת ה'פונקציה' הזו שדדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד והיא אילת אוהבים ויעלת חן).
וכשמביטים עלינו כעל 'בעלי תשובה', מובן שעם האחריות העצומה והחיוב המוחלט בזה (שפשוט שאין בדברים האלו צד פטור מאחריות, לא על דבר נקודתי ולא על דבר כללי), בכל זאת נאמרו הדברים שנאמרו בזה ברוח של 'הרגעה', כי העבודה שלנו בזה 'לכתחילה' (אם מותר לומר כך) היא עבודה של 'בעל תשובה'.