הגדרת מצות חינוך

אברך

משתמש ותיק
טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים, לפיה מצות חינוך היא מצוה ככל שאר המצוות, דהיינו שגדריה ברורים ומדוייקים, והגדרתה, פחות או יותר, ע"פ ההלכה, היא "מעת שילד הגיע לגיל שיכול להבין איך לקיים מצוה - חובה על אביו ללמדו לקיים את המצוה הזו, ולהשגיח עליו שיקיימה תמיד".

אבל האמת הפשוטה הברורה לכל אדם חושב, היא, שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.

או במילים אחרות: בעוד שההסתכלות השטחית מתמקדת בקיום המעשה הספציפי, כאן ועכשיו, הרי שההתסכלות המעמיקה מתמקדת ביצירת חיבור פנימי עמוק וארוך טווח, אל התורה והמצוות, מתוך אהבת השי"ת ויראתו.

ויש המון נפ"מ למעשה באופן החינוך, בין 2 ההסתכלויות הנ"ל. וכגון:
  • הרבה פעמים צריך להעלים עין מסוררים, מכיון שהערה בנושא זה עלולה להרחיק את הילד מאהבת המצוה.
  • צריך לחשוב טוב לפני כל תגובה, בין במעשה ובין בדיבור, ואפילו במחשבה, על מעשי הילדים, האם תגובה זו תקרב או תרחק, מחיבור פנימי למצוה.
  • יש מצוות קשות לקיום, שראוי להתבונן היטב מאיזה גיל יהיה נקל לילד לקיים, ומאיזה גיל כדאי ללמדו על המצוה ואופן קיומה.
והשי"ת יעזרנו לרוות רוב נחת דקדושה מכל יוצאי חלצינו, אכי"ר.
 

מ אלישע

משתמש ותיק
כמדומה שיש שתי הלכות בזה.
הגמרא בסוכה (מב) וביומא (פב) לענין חינוך בקיום בגדר מדויק.
הגמרא ביומא (עח:) לענין חינוך פנימי. (וכידוע דרך הדרש חמין ושמן שם ביומא עח)
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
אם הדבר נכון (והוא בהחלט נכון) לגבי תרי"ב מצוות, כש"כ וק"ו שהוא נכון במצוות עבודה שבלב זו תפילה. בתור ילד מאוד לא אהבתי להתפלל, ולו בגלל ש'להתפלל' היה לעמוד הרבה זמן, לומר מילים קשות, לא לשחק, לא לדבר, לחטוף נזיפות (וגם כמה פליקים [מוצדקים!]) מאבי מורי שיחי'. ולהתרגל להתפלל כמו בן אדם לקח לי כמה שנים טובות...

לאידך אני לא מצפה ח"ו שההורים יזניחו ויתנו לילד יד חופשית בעניין התפילה.

סיפר לי ידיד (שהוא בחור חסידי לתפארת), שכשהיה ילד ולא הרגיש חשק להתפלל, אביו סימן לו בסידור כמה קטעים נבחרים שיאמר, ואחרי שהתפלל באופן מקוצר, אביו אמר לו לצאת לחצר ביה"כ לשחק, או ללכת הביתה. וכל פעם הקטעים הנבחרים גדלו והתרחבו. ואולי זו דוגמא יפה לדרך המיצוע בעניין זה, לדאוג שהילד יתפלל אבל לא ירגיש רע בתפילה.
 

ידידיה

משתמש ותיק
אברך אמר:
אבל האמת הפשוטה הברורה לכל אדם חושב, היא, שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.

או במילים אחרות: בעוד שההסתכלות השטחית מתמקדת בקיום המעשה הספציפי, כאן ועכשיו, הרי שההתסכלות המעמיקה מתמקדת ביצירת חיבור פנימי עמוק וארוך טווח, אל התורה והמצוות, מתוך אהבת השי"ת ויראתו.
מי אמר שעיקר מצות חינוך היא עבור העתיד? אולי יש גם ענין עצמי בקיום מצוות של קטן?
למרות שבודאי חינוך עבור העתיד דוחה חינוך שבהווה, מ"מ מסתבר שיש נ"מ בהגדרות הנ"ל לגבי המשקל שנותנים להווה ביחס לעתיד.
 
 

אור זרוע

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
מי אמר שעיקר מצות חינוך היא עבור העתיד? אולי יש גם ענין עצמי בקיום מצוות של קטן?
לכאורה לפי שיטות הראשונים (למשל רש"י ברכות מח, א ד"ה עד) שהקטן עצמו אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן, מוכח לכאורה שכל הענין הוא ההרגל לעתיד, וכלשון רש"י (סוכה ב, ב ד"ה מדרבנן): "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
מ אלישע אמר:
כמדומה שיש שתי הלכות בזה.
הגמרא בסוכה (מב) וביומא (פב) לענין חינוך בקיום בגדר מדויק.
הגמרא ביומא (עח:) לענין חינוך פנימי. (וכידוע דרך הדרש חמין ושמן שם ביומא עח)
עי' רבינו מנוח בהלכות שביתת עשור וי"א שכוונתו לזה.

עכ"פ היסוד מבואר היטב בחוט שני ח"ד עמ' רעד ואילך.
וממילא זו לא מש"כ הרב @אברך שיש כאן טעות, לכאו' אינו ממש טעות, רק טעות לחשוב שיש רק את החלק הזה בחינוך, ולהתעלם מהחלק העיקרי במצות חינוך.
 
 

דברי יושר

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
אברך אמר:
אבל האמת הפשוטה הברורה לכל אדם חושב, היא, שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.

או במילים אחרות: בעוד שההסתכלות השטחית מתמקדת בקיום המעשה הספציפי, כאן ועכשיו, הרי שההתסכלות המעמיקה מתמקדת ביצירת חיבור פנימי עמוק וארוך טווח, אל התורה והמצוות, מתוך אהבת השי"ת ויראתו.
מי אמר שעיקר מצות חינוך היא עבור העתיד? אולי יש גם ענין עצמי בקיום מצוות של קטן?
למרות שבודאי חינוך עבור העתיד דוחה חינוך שבהווה, מ"מ מסתבר שיש נ"מ בהגדרות הנ"ל לגבי המשקל שנותנים להווה ביחס לעתיד.
פי' המילה "חינוך" הוא חניכה, דהיינו התחלה והרגלה לעתיד, כמו מנחת חינוך של כהנים.
 

ידידיה

משתמש ותיק
בנו"ב מבואר דגם קטן נענש בידי שמים על מעשיו. ולפי"ז יש סברא לומר שחיוב חינוך הוא גם משום ההוה
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן קסד
ולדעתי ג"כ לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם. ולדעתי הכונה שבעה"ז אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו ... ואמנם כל זה בקטן שהגיע עכ"פ קצת לכלל דעת ושייך בו עשיית מצות ועשיית עבירות אבל קטן בן שנה או שתים ושלש לא שייך בו שום עונש כלל ולא שייך בו חרדת הדין,
 

ידידיה

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
ידידיה אמר:
מי אמר שעיקר מצות חינוך היא עבור העתיד? אולי יש גם ענין עצמי בקיום מצוות של קטן?
לכאורה לפי שיטות הראשונים (למשל רש"י ברכות מח, א ד"ה עד) שהקטן עצמו אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן, מוכח לכאורה שכל הענין הוא ההרגל לעתיד, וכלשון רש"י (סוכה ב, ב ד"ה מדרבנן): "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".
לא הבנתי הראיה, למה א"א לומר שיש ענין עצמי במצוות של הקטן ומ"מ לא הטילו החיוב עליו משום שא"א להטיל עליו חיוב?

ולפי השיטות שהחיוב על הקטן עצמו לכאו' ודאי מסתבר שהחיוב גם משום ההוה, שהרי אם אפשר להטיל עליו חיוב של מצות חינוך למה לא נטיל עליו גם חיוב של המצוות עצמם?
 

אור זרוע

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
אור זרוע אמר:
ידידיה אמר:
מי אמר שעיקר מצות חינוך היא עבור העתיד? אולי יש גם ענין עצמי בקיום מצוות של קטן?
לכאורה לפי שיטות הראשונים (למשל רש"י ברכות מח, א ד"ה עד) שהקטן עצמו אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן, מוכח לכאורה שכל הענין הוא ההרגל לעתיד, וכלשון רש"י (סוכה ב, ב ד"ה מדרבנן): "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".
לא הבנתי הראיה, למה א"א לומר שיש ענין עצמי במצוות של הקטן ומ"מ לא הטילו החיוב עליו משום שא"א להטיל עליו חיוב?

ולפי השיטות שהחיוב על הקטן עצמו לכאו' ודאי מסתבר שהחיוב גם משום ההוה, שהרי אם אפשר להטיל עליו חיוב של מצות חינוך למה לא נטיל עליו גם חיוב של המצוות עצמם?

בינתיים לא הבאת הוכחה שיש עניין עצמי במצוות של הקטן כחלק מגדרי חינוך, ולכן די בראיה קלה כדי להוכיח את ההיפך. אי אפשר להניח שיש עניין לחייבו במצוות מצד עצמם ואז לשאול: "למה לא נטיל עליו גם חיוב של המצוות עצמם?", כי התשובה היא פשוטה שאין שום עניין בזה, ולכן פשיטא שלא הטילו עליו חובה זו.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
אברך אמר:
טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים, לפיה מצות חינוך היא מצוה ככל שאר המצוות, דהיינו שגדריה ברורים ומדוייקים, והגדרתה, פחות או יותר, ע"פ ההלכה, היא "מעת שילד הגיע לגיל שיכול להבין איך לקיים מצוה - חובה על אביו ללמדו לקיים את המצוה הזו, ולהשגיח עליו שיקיימה תמיד".

אבל האמת הפשוטה הברורה לכל אדם חושב, היא, שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.

או במילים אחרות: בעוד שההסתכלות השטחית מתמקדת בקיום המעשה הספציפי, כאן ועכשיו, הרי שההתסכלות המעמיקה מתמקדת ביצירת חיבור פנימי עמוק וארוך טווח, אל התורה והמצוות, מתוך אהבת השי"ת ויראתו.

ויש המון נפ"מ למעשה באופן החינוך, בין 2 ההסתכלויות הנ"ל. וכגון:
  • הרבה פעמים צריך להעלים עין מסוררים, מכיון שהערה בנושא זה עלולה להרחיק את הילד מאהבת המצוה.
  • צריך לחשוב טוב לפני כל תגובה, בין במעשה ובין בדיבור, ואפילו במחשבה, על מעשי הילדים, האם תגובה זו תקרב או תרחק, מחיבור פנימי למצוה.
  • יש מצוות קשות לקיום, שראוי להתבונן היטב מאיזה גיל יהיה נקל לילד לקיים, ומאיזה גיל כדאי ללמדו על המצוה ואופן קיומה.
והשי"ת יעזרנו לרוות רוב נחת דקדושה מכל יוצאי חלצינו, אכי"ר.
כמדומני שאתה מערבב בין חינוך מדאורייתא, דהיינו למען יצוה את בניו אחריו שהוא כללי, לבין חינוך מדרבנן דהוא מדוייק ככל המצוות.
 
 

ידידיה

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
ידידיה אמר:
אור זרוע אמר:
לכאורה לפי שיטות הראשונים (למשל רש"י ברכות מח, א ד"ה עד) שהקטן עצמו אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן, מוכח לכאורה שכל הענין הוא ההרגל לעתיד, וכלשון רש"י (סוכה ב, ב ד"ה מדרבנן): "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".
לא הבנתי הראיה, למה א"א לומר שיש ענין עצמי במצוות של הקטן ומ"מ לא הטילו החיוב עליו משום שא"א להטיל עליו חיוב?

ולפי השיטות שהחיוב על הקטן עצמו לכאו' ודאי מסתבר שהחיוב גם משום ההוה, שהרי אם אפשר להטיל עליו חיוב של מצות חינוך למה לא נטיל עליו גם חיוב של המצוות עצמם?

[א] בינתיים לא הבאת הוכחה שיש עניין עצמי במצוות של הקטן כחלק מגדרי חינוך, ולכן די בראיה קלה כדי להוכיח את ההיפך.
[ב] אי אפשר להניח שיש עניין לחייבו במצוות מצד עצמם ואז לשאול: "למה לא נטיל עליו גם חיוב של המצוות עצמם?", כי התשובה היא פשוטה שאין שום עניין בזה, ולכן פשיטא שלא הטילו עליו חובה זו.
[א] לא כל קבוצת אותיות היא "ראיה קלה".
[ב] עי' בד' הנו"ב שהבאתי בהודעתי דלעיל.

 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
אברך אמר:
שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.
וכי אם לא נחנך את ילדנו לנענע בד' המינים בסוכות עד שיהיה בן 13 הוא לא ירצה לקיים מצוה זו כשיגדל? אתמהה. (אדרבה יותר מסתבר שמאוד שיצפה כל ימי קטנותו מתי אגיע לגיל בר-מצוה ואקיימנו).
וכי מצוות חינוך הוא רק על מצוות שלולא קיום המצוה בקטנותו לא ירצה לעשותם בגדלותו? אתמהה.
 

אור זרוע

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
[א] לא כל קבוצת אותיות היא "ראיה קלה".
[ב] עי' בד' הנו"ב שהבאתי בהודעתי דלעיל.

[א] אתה נסמך על הנו"ב שמטילים עונש על הקטן, ומצד שני טוען שאי אפשר להטיל עליו חיוב [עונש כן, חיוב לא], וכך בסברא בעלמא דוחה ראיה פשוטה שמהא גופא שלא חייבו את הקטן עצמו במצוות, מוכח שאין עניין בזה (אמנם ברש"י נדה מו, ב ד"ה איסורא כתב: "דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא").
[ב] הנו"ב אינו עוסק במצוות חינוך מדרבנן.
 

הערשלה

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
אור זרוע אמר:
ידידיה אמר:
מי אמר שעיקר מצות חינוך היא עבור העתיד? אולי יש גם ענין עצמי בקיום מצוות של קטן?
לכאורה לפי שיטות הראשונים (למשל רש"י ברכות מח, א ד"ה עד) שהקטן עצמו אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן, מוכח לכאורה שכל הענין הוא ההרגל לעתיד, וכלשון רש"י (סוכה ב, ב ד"ה מדרבנן): "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".
לא הבנתי הראיה, למה א"א לומר שיש ענין עצמי במצוות של הקטן ומ"מ לא הטילו החיוב עליו משום שא"א להטיל עליו חיוב?

ולפי השיטות שהחיוב על הקטן עצמו לכאו' ודאי מסתבר שהחיוב גם משום ההוה, שהרי אם אפשר להטיל עליו חיוב של מצות חינוך למה לא נטיל עליו גם חיוב של המצוות עצמם?
בלי להיכנס בדיון על תוכן של פותח האשכול ראוי להביא את דברי הפוסקים בעניין זה.

כתב בשו"ע (תרנח, ו) "לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו".
וכתב שם במג"א "אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו הקטן לא יצא".
ולעומתו המשנ"ב כתב שם "ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות".

וכבר הסביר את מחלוקתם באג"מ (יו"ד א רכד) וז"ל:
"ומסתבר לע"ד שטעם המחלוקת הוא בעצם מצות חינוך אם עיקר המצוה הוא בשביל להרגילו במצות כדי שיקיימם כשיגדל שלכן סגי גם בשאול דעכ"פ מתרגל בזה כיון דעשה מעשה המצוה עכ"פ אף שליכא קיום מצוה בזה. או שהחינוך להתרגל בהמצות הוא רק טעם החיוב אבל עצם החיוב הוא שחייבו להאב שיראה שיקיים גם הקטן המצוה, דהמג"א ודעימיה סברי דהוא רק טעם להחיוב אבל עצם החיוב הוא קיום המצוה להקטן ולכן צריך דוקא באופן שיש קיום מצוה דהוא דוקא כשיקנהו בקנין גמור להקטן והסוברין דא"צ להקנות סברי שהחינוך להתרגל הוא עצם החיוב שלכן אף שליכא בזה קיום מצוה כיון שעכ"פ איכא מזה חינוך להתרגלות בהמצוה יצא האב ידי חובתו בחינוך".
וכן עי"ש שמסביר את שיטות הראשונים במחלוקת זו.
 

הערשלה

משתמש ותיק
אברך אמר:
אבל האמת הפשוטה הברורה לכל אדם חושב, היא, שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.

לחיזוק דבריך כדאי להביא את דבריו של המשך חכמה (בראשית יח) וז"ל:
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. הנה חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה ד"ולמדתם את בניכם", הוא בתלמוד תורה. ואמרו בנזיר דף כט, א דהאב חייב לחנך בנו במצוות, ואין האשה חייבת לחנך בנה במצוות, פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה, דהאשה פטורה. ויעוין אורח חיים סימן שמ"ג בביאורי הגר"א ובמגן אברהם. ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם, דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין מקום להאריך":
 

שפת הים

משתמש ותיק
אברך אמר:
אבל האמת הפשוטה הברורה לכל אדם חושב, היא, שעיקר מצות חינוך היינו "להרגיל את ילדינו לקיום המצוות מתוך עבודת השי"ת", והיינו לעזור להם לצמוח ולגדול באופן הטוב ביותר מבחינה רוחנית, וכמאמר הכתוב (משלי כב, ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", דהיינו שהנער ירצה כל ימיו לקיים את המצוה, וזו תכלית ותמצית מצות החינוך.

או במילים אחרות: בעוד שההסתכלות השטחית מתמקדת בקיום המעשה הספציפי, כאן ועכשיו, הרי שההתסכלות המעמיקה מתמקדת ביצירת חיבור פנימי עמוק וארוך טווח, אל התורה והמצוות, מתוך אהבת השי"ת ויראתו.
היאך תסביר את ד' הגמ' בחגיגה ו. דמיבע"ל אי קטן חיגר או סומא חייב אביו להעלותו לראייה, ואכן באינו עתיד להתרפאות פשיטא לגמ' שפטור, ופרש"י שם ממש כדבריך וז"ל "הלא אין חינוך קטן אלא להרגילו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך",
אך מאידך גיסא מיבע"ל לגמ' בעתיד להתרפאות אי חייבים להביאו או לא, ופשטי' דכל היכא דגדול פטור קטן נמי פטור, והנה אם כל חובת חינוך היא כדי להרגילו במצוות לכשיגדיל למה נפטרנו משום שאילו היה עכשיו גדול היה פטור.
ומוכרח כד' הרב @מ.ה.
מ.ה. אמר:
פי' המילה "חינוך" הוא חניכה, דהיינו התחלה והרגלה לעתיד, כמו מנחת חינוך של כהנים.
והיינו התחלה - עכשיו [עם כל המשתמע]
שעומדת כולה כהתחלה שעיקרה עבור ההמשך.
 

ידידיה

משתמש ותיק
שפת הים אמר:
אך מאידך גיסא מיבע"ל לגמ' בעתיד להתרפאות אי חייבים להביאו או לא, ופשטי' דכל היכא דגדול פטור קטן נמי פטור, והנה אם כל חובת חינוך היא כדי להרגילו במצוות לכשיגדיל למה נפטרנו משום שאילו היה עכשיו גדול היה פטור.
וכעי"ז יש לשאול למה אינו צריך ליטול לולב בחנוכה, ולמה נפטרנו משום שאילו היה עכשיו גדול היה פטור.
ויש ליישב שצורת החינוך למצוות הוא בהנהגתו ע"פ פרטי הדין כאילו הוא גדול.
 
 

אברך

משתמש ותיק
פותח הנושא
לכל הרבנים החשובים שהגיבו בענין זה. דבריי לא נכתבו לאחר עיון בסוגיות מצות חינוך, אלא לאחר התבוננות של שנים בענין זה מהזווית המעשית, וכן שמיעת הרצאות וקריאת מאמרים וסיפורים וכו' וכו', וזו התובנה שהתגבשה אצלי באופן ברור ומוחלט.
לאחר שעוררתם אותי, אכן התבוננתי שעליי לשנות פרק זה והפעם מהזווית ההלכתית. יתכן שיתברר לי שקיים גם חלק מעשי-עכשווי במצות חינוך, גם בלא תוצאות להמשך חיי הילד, אבל מקופיא עדיין חושבני שברור שהחלק העיקרי הוא מה שנתבאר בהודעתי הראשונה.
אבל אה"נ שלא אוכל לכתוב מסקנות בפסקנות טרם עיון הדק היטב בסוגיא. ובל"נ ובעזהשי"ת עוד חזון למועד.
 
חלק עליון תַחתִית