ורץ כצבי

עופר הכהן

משתמש רשום
מתן צדקה בארץ ישראל
משנה מסכת אבות פרק ה, כ) יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

וְרָץ כַּצְּבִי, "רץ" מלשון ארץ, כמ"ש (ירמיה ט, כג) כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. צב"י ר"ת צדקה בארץ ישראל. ומובא בשו"ע (יו"ד סימן רנא), ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ. כתב רבנו בחיי (על דברים טו, י) כשהזכיר בארצך לא בא למעט חוצה לארץ שאם היתה הכוונה בארץ דוקא היה מזכיר הכתוב כי תבואו אל הארץ או בבואכם אל הארץ, כענין שמצינו במצוות התלויות בארץ.

ספר פרי הארץ - מכתב ח, יש בנתינת צדקה ג"כ חילוק בין חו"ל לארץ ישראל, מפני היות חו"ל ניזון ע"י שרים, וארץ ישראל עיני ה' אלקיך בה תמיד שהיא השכינה הק' בעצמה, וידוע דברי הזוה"ק (ח"ג קי"ט ע"ב) בפסוק (ירמיה מו, כב) קולה כנחש ילך כדרך הנחש, כד איהו בדינא כפיף רישא לעפרא וסליק לזנביה, כדין זנביה סליק ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה. ואעפ"כ מאן עביד לזנביה דיסלק לעילא ומאן מדבר ליה ומאן נטל ליה למטלנוי האי רישא אע"ג דאיהו כפוף לעפרא וכו', וכד"א (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים וגו', מפני היות השכינה הק' בגלות וכפוף לעפרא אעפ"כ כולם ניזונים על ידיה, וכל עניני השכינה בעצמה הם דרך דלות ושפלות, לכן ישראל שפלים מכל האומות, וישראל שבארץ ישראל שפלים מישראל שבחו"ל.

האותיות בראש מילה ו' של ו'רץ, כ' של כ'צבי בגמט' שם הוי"ה.  כיון שצריך לכוין מי שנותן צדקה ליחד שם הוי"ה ב"ה בזה האופן: כי הפרוטה שנותן לעני היא בסוד יו"ד של הוי"ה, וחמש אצבעות הנותן הרי ה' של הוי"ה, וקנה ידו סוד הוא"ו של הוי"ה, וחמש אצבעות העני המקבל הרי ה' אחרונה של הוי"ה.

עוד על הקשר בן שם הוי"ה לצדקה, כתב רבי יוסף חיים זצ"ל (בין יהוידע, ב"ק טז, ע"ב), רמוז באותיות שלפני שם הוי"ה, שהם כ"ו ז"ו אשר במילואם כזה כ"ף וא"ו זי"ן וא"ו מספר צדק שהוא הצדקה, ע"כ. על כן הריצה רמז להקדמה באותיות שם הוי"ה.

עוד כתב הבן יהוידע (ב"ב יא, ע"א) והיינו דכתיב "וצדקה תציל ממות", כי בצדקה מתייחדים ארבע אותיות שם הוי"ה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל על פסוק [ישעיה לב, יז] והי"ה מעשה הצדקה שלום, וידוע ששם הוי"ה רמוז בצורת א' שהוא צורת וא"ו ושני יודין שעולה מספרם כ"ו כמנין הוי"ה, ונרמז השם בצורת א' שמספרו אחד, לרמוז כי ה' אחד ושמו אחד, על כן אצל עושה צדקה שמייחד בה את שם הוי"ה הרמוז בצורת א' יצטרף אות א' עם אותיות מת, ויהיה צירוף אמת, ויתבטל המות, ולכן מכנה הצדקה בשם אמת, דכתיב אמת מארץ תצמח, ע"כ. ופירש רש"י (תהילים פה, יב) אמת מארץ תצמח וגו' - כשהיו ישראל דוברים אמת וישקפו מן השמים צדקה שהם עושים בארץ.

ומובא בליקוטי מוהר"ן קמא לו, ד. על חשיבות מתן צדקה בארץ ישראל, אֲבָל יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת צְדָקָה, כִּי יֵשׁ צְדָקָה בְּחוּץ לָאָרֶץ, וְיֵשׁ צְדָקָה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. וְצִדְקַת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, הִיא גְּדוֹלָה וּלְמַעְלָה מִצִּדְקַת חוּץ לָאָרֶץ (ב). וְכֵן יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת תּוֹרָה, כִּי אֵין דּוֹמָה הַתּוֹרָה הַיּוֹצֵאת מֵהֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא, לְהַתּוֹרָה הַיּוֹצֵאת מֵהֶבֶל שֵׁאֵין בּוֹ חֵטְא (שַׁבָּת קי"ט:) כִּי אֵין הַדִּין נִמְתָּק, 'וְאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, אֶלָּא עַל הֶבֶל פֶּה שֶׁל תִּינוֹקוֹת' (שָׁם). כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בַּהַקְדָּמָה דַּף א): "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" אִלֵּין אֲבוֹת הָעוֹלָם. "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" כַּד אָתָא עִדַּן לְקַצָּצָא חַיָּבַיָּא מִן עָלְמָא. "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע" דָּא קָלָא דְּיַנּוּקָא דְּרַבְיָא דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְתָא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שִׁיר הַשִּׁירִים א): "תּוֹרֵי זָהָב", וּכְתִיב (שְׁמוֹת כ"ה): "וְעָשִֹיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב". עַל יְדֵי קָלָא דְּיַנּוּקָא דְּרַבְיָא, נִתְגַּלּוּ הָאָבוֹת בָּעוֹלָם לְהָגֵן. נִמְצָא כְּשֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיִּתְגַּלּוּ עַל יָדְךָ הָאָבוֹת בָּעוֹלָם, כְּדֵי לִדְחוֹת הַדִּין, וְהַחשֶׁךְ, שִׁכְחָה, וְסִכְלוּת, מִן הָעוֹלָם. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְךָ הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, וְעַל יְדֵי צְדָקָה דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל תִּכְלֹל עַצְמְךָ בַּאֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הֶבֶל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא:‏ וְזֶה פֵּרוּשׁ (וַיִּקְרָא כ"ו): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב" וְכוּ', פֵּרוּשׁ, אֵימָתַי יִתְגַּלּוּן הָאָבוֹת בָּעוֹלָם, כַּד "הָאָרֶץ אֶזְכֹּר". עַל יְדֵי אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְעַל יְדֵי הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, שֶׁהִיא בְּחִינַת הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת. כִּי כֵן נִתְבָּרְכוּ תִּינוֹקוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ח): "הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי", שֶׁעַל יְדֵי הַתִּינוֹקוֹת נִתְגַּלּוּ הָאָבוֹת לְהָגֵן. עַל יְדֵי צְדָקָה דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, יֻכְלְלוּ בַּאֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, אֲוִיר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית י"א:): 'הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חָסִיד', שֶׁנֶּאֱמַר: "גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד". כִּי הַתַּעֲנִית הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים לְנַפְשׁוֹ, הַיְנוּ לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים י"ט): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ". בגְּלַל כֵּן נִקְרָא אִישׁ חָסִיד, כִּי מְבַטֵּל הַדִּין וְהַחשֶׁךְ, וּמַמְשִׁיךְ חֲסָדִים בָּעוֹלָם.
 
חלק עליון תַחתִית