מעשר שני פרק א

בבלי

משתמש ותיק
משנה:
משנה א
מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ולא שוקלין כנגדו ולא יאמר אדם לחברו בירושלם הילך יין ותן לי שמן וכן שאר כל הפירות אבל נותנין זה לזה מתנת חנם: 
משנה ב
 מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו האשה הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על המטבע שאינו יוצא ולא על המעות שאינן ברשותו: 
משנה ג
הלוקח בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאוה יצא העור לחולין אף על פי שהעור מרובה על הבשר כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין האגוזים והשקדים יצאו קלפיהם לחולין התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר: 
משנה ד
הלוקח חיה לזבחי שלמים בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין: 
משנה ה
הלוקח מים ומלח ופירות המחוברים לקרקע או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם לא קנה מעשר הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו: 
משנה ו
הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיה למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר על ידי עורה: 
משנה ז
אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מדמי מעשר שני ואם הביא יאכל כנגדם זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: 
מפרש הרמב"ם:
[א] מעשר שני קדש, ולפיכך אסור למכרו ולא למשכנו ולא להחליפו, לפי שההחלפה מכירה בלי ספק. ואין שוקלין כנגדו, לפי שזה בזיון קדשים שעושה אותו משקולת. ומה שייחד בירושלם, לפי ששם היא אכילת מעשר שני.

[ב] דין מעשר בהמה שנאכל לבעליו בירושלם כמעשר שני אחרי שיקריבו ממנו חלבו ודמו, לפי שהוא קדש. ואם נפל בו מום נאכל לבעליו בכל מקום לפי שאינו ראוי לקרבן. והבכור הוא לכהן, מקריבין חלבו ונאכל לכהן, הוא מה שאמר ה' אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכו'. ואם נפל בו מום יאכלנו הכהן בטומאה בכל מקום, או ימכרנו למי שירצה ואפילו לגוי שיאכלנו, לפי שהבכור מתנה לכהן אף על פי שנפל בו מום, כמו שנבאר בפרק רביעי בכורות. אמר וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלקיך בשעריך תאכלנו וכו', ואמר ה' בבכור בהמה לא תפדה, ואמר במעשר בהמה לא יחליפנו ולא ימיר וכו' והיה הוא ותמורתו וכו' לא יגאל, ואמרו בספרא בבכור הוא אומר לא תפדה נמכר הוא, ובמעשר הוא אומר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום. ואסור לו לקדש אשה במעשר לפי שזה מכר וכבר ביארנו שאסור למכרו. ומותר לו לקדש בבכור לפי שמכירתו מותרת. ואם תאמר הואיל והבכור לכהן מה תועלת יש לקונה אותו, התועלת ברורה שאם נפל בו מום יאכלנו זה שקנהו. ואסימון, הם המעות שאין עליהם צורה לפי שאמר ה' וצרת הכסף בידך, ואמרו וצרת דבר שיש עליו צורה, בידך פרט למעות שאינן ברשותו. ונאסר חלול מעשר שני על מטבע שאינו יוצא שהרי אמר ה' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, צריך שיהא כסף שאפשר להוציאו בכל מאכל שירצה.

[ג] מותר לקנות בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני, לפי שזבחי שלמים נאכלים לבעלים כמו שנתבאר בכתוב. ובשר תאוה, הם זבחי החולין שבהם אמר ה' כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. וקנקן, שם הכלי המכיל את הדבר הניגר. וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין, במה דברים אמורים כשאין המוכר בקי במסחר שאינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד, ואינו שם לב לעור ולא לקנקן, ולפיכך יצא לחולין לפי שלא קנהו במעות מעשר שני. אבל אם קנה מסוחר היודע דמי הבשר ודמי העור לא יצא העור לחולין, והוא אמרם הדא דתימר בשהיה המוכר הדיוט אבל אם היה אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. וכבר ביארנו שהתמד הוא פסולת הענבים, נותנין עליו מים ומשהין אותו ונעשה חומץ, ולפני שיחמיץ הרי הוא כמים שאסור לקנותו בכסף מעשר, וכשיהיה חומץ נקנה בכסף מעשר כדרך שקונין שאר אוכלין.

[ד] מותר לקנות במעות מעשר שני בהמה לבשר תאוה. אלא שאסרו את זה ואמרו אסור לקנות בהמה ממעות מעשר שני אלא לשלמים, וכך אמרו בבריתא בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה ומבריחין אותה מעל גבי המזבח חזרו לומר לא יקחו. ואמר כאן שאם לקח חיה לזבחי שלמים שאין זה מותר לפי שאין קרבן מן החיה שהרי אמר ה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, או שלקח בהמה לבשר תאוה שגם זה אינו מותר כמו שביארנו לא יצא העור לחולין, לפי שאינם ראוים לאכילה על הדרך שחשב.

[ה] אמר ה' במעות מעשר שני ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך, ואמרו בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך כלל, וכלל הוא אצלינו במדה זו כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא מאכל וגדולו מן הארץ, לפי שבקר וצאן מצמחי הארץ הם גדלים, ואינם מחוברים לקרקע, ואפשר שיתקיימו כמה זמן, כך אין לוקחין במעות מעשר שני אלא מה שיש בו תנאים אלו. ולפיכך אסור לקנות ממעות מעשר שני מים ומלח שאע"פ שהם נאכלים אין גידולם מן הארץ, לפי שהמים יסוד פשוט ואינו רובה מן הארץ, והמלח אדמה שרופה הוא. וכן אסור לקנות פירות מחוברים לקרקע או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם, לפי שאנחנו צריכים כמו בקר וצאן ויין ושכר. ואמרו לא קנה מעשר, כלומר שלא נעשה אותו הדבר הקנוי מעשר ויצאו המעות לחולין. ואמרו יחזרו דמים למקומן, ר"ל שמכריחין את המוכר להחזיר את הדמים לבעליהן, וישארו אותם המעות מעשר כמו שהיו, ולוקח הפירות שמכר, שכיון שקנה בהם בשוגג שהוא חשב שאינן מעשר שני לפיכך לא יצאו לחולין ולא קנה מעשר. ואם קנה במזיד והוא יודע שאלו מעות מעשר שני הרי דין אותם הפירות שיאכלו בירושלם. ובזמן שאין מקדש ישארו עד שירקבו.

[ו] תקבר על ידי עורה, כלומר שנקברת בעורה כשתמות, כדי שלא ייהנה באותו העור.

[ז] קני זבים קני זבות קני יולדות, הם שתי תורים או שני בני יונה שכל אלו חייבין בהן, והן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכל אלו אינן נאכלין לבעלים, אלא העולה נקטרת כליל, והחטאת נאכלת לכהנים, וכן האשם נאכל לכהנים. וכבר ביארנו שאין לוקחין במעות מעשר שני אלא מאכל ומשתה, כלומר שיאכלוהו וישתוהו בעליו או יסוכו אותו כמו שנתבאר בפרק שמיני דשביעית. וענין יאכל כנגדן, שיוציא משלו כנגד מה שהוציא ממעות מעשר שני שלא לצורך אכילה ושתייה ויאכל בו פירות בירושלם כדין מעשר שני. במה דברים אמורים בשלקח במזיד, אבל בשוגג יחזרו דמים למקומן כמו שנתבאר כאן. 
שאלות:
1- הרמב"ם בפירושו למשנה הראשונה כותב "לפי שההחלפה מכירה בלי ספק" מה הצורך של המילים בלי ספק?
2- במשניות ג, ד מדובר על כדי יין כשהם פתוחות או סתומות, למה פילגו את זה לשתי משניות ולא שנו את זה במשנה אחת?
3- למה מפלגים במשנה ז? שישנו כך "אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה וקיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדם זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו"!


אשמח לתשובות עם מקורות
 

בשלמא

משתמש ותיק
בבלי אמר:
1- הרמב"ם בפירושו למשנה הראשונה כותב "לפי שההחלפה מכירה בלי ספק" מה הצורך של המילים בלי ספק?

אשמח לתשובות עם מקורות
שפירות קונין בחליפין בק"ס אין זה דבר מוסכם שהרי בפסוק נאמר נעלו, אולם יש סוברים שפירות קונים פירות אחרים בחליפין וכנראה זו דעת הרמב"ם
ועיין ריש סי' ר"ג ובנו"כ שם.

מי מתנדב לבדוק את הלשון בתרגום קאפח?  
 
 

בשלמא

משתמש ותיק
בבלי אמר:
תודה @בשלמא.
ולגבי שאר השאלות?
אלו שאלות קצת טכניות
צריך להיות בעומק הענין ולהתפלפל ולומר פירושים, או לחפש מי שמדבר מזה, אותיר זאת לטובים ממני בזה
 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בבלי אמר:
משנה:
משנה א
מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ולא שוקלין כנגדו ולא יאמר אדם לחברו בירושלם הילך יין ותן לי שמן וכן שאר כל הפירות אבל נותנין זה לזה מתנת חנם: 
משנה ב
 מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו האשה הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על המטבע שאינו יוצא ולא על המעות שאינן ברשותו: 
משנה ג
הלוקח בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאוה יצא העור לחולין אף על פי שהעור מרובה על הבשר כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין האגוזים והשקדים יצאו קלפיהם לחולין התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר: 
משנה ד
הלוקח חיה לזבחי שלמים בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין: 
משנה ה
הלוקח מים ומלח ופירות המחוברים לקרקע או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם לא קנה מעשר הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו: 
משנה ו
הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיה למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר על ידי עורה: 
משנה ז
אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מדמי מעשר שני ואם הביא יאכל כנגדם זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: 
2- במשניות ג, ד מדובר על כדי יין כשהם פתוחות או סתומות, למה פילגו את זה לשתי משניות ולא שנו את זה במשנה אחת?
3- למה מפלגים במשנה ז? שישנו כך "אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה וקיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדם זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו"!


אשמח לתשובות עם מקורות


ב. משנה ג עוסקת דווקא במקרים שיצא יד"ח ובמשנה ד' בדינים שלא יצא יד"ח, ולכן ראה לנקוט במשנה ד' שוב את דינם כשלא יצא יד"ח אף שהיה יכול לנקוט זו במשנה ג'. וכמו שחילק בין הלוקח חיה או בהמה, במשנה ג' נקט גוונא שיצא יד"ח ובמשנה ד שלא יד"ח.
ג. המשנה מבארת שני דינים. א. לקיחה ומכירה במע"ש וזה שנקטה 'אין לוקחין' ב. 'הבאה' כעין פריעת חוב במע"ש וזה שנקטה 'אין מביאין'. ואילו למה שהצעת, לכלול הכל באין לוקחין זה אינו, כפי שהוסבר שלקיחה והבאה שני ענינים.
 
חלק עליון תַחתִית