מאחר והדיון באשכול אודות היחס לגויים הסתעף לויכוח שורשי ויסודי בענין התפיסה הנכונה של השכל והמוסר האנושיים בעיני התורה וחז"ל, פתחתי כאן אשכול מיוחד שידון בנושא המורכב הזה, אשר השלכותיו עצומות לכל מהלך החיים של יהודי ירא שמים.
הנני להעתיק השגה של אחד החברים על דעתי, ואת תשובתי על השגותיו.
ראשית עלינו להציג הנחה פשוטה המוסכמת על כולם, שאם מישהו שומע ישירות מהקב"ה שעליו לעשות משהו - כאברהם שאמר לו הקב"ה לשחוט את בנו - עליו לעשות זאת ללא שאלות ופקפוקים. השכל והמוסר האנושיים בטלים ומבוטלים כנגד דברי אלוקים חיים.
השאלה מתחילה במקרה שלא שמעתי מפי הקב"ה בעצמו. מגיע אלי אדם ואומר לי שהקב"ה ציווה עלי לעשות כך וכך. האם להאמין לו או לא?
התשובה היא, שצריך לבחון שתי נקודות: א' - רמת הסבירות שהאדם אכן נביא; ב' - רמת הסבירות שהקב"ה אכן אמר לו את מה שהוא טוען בשמו.
לגבי נקודה א': הרמב"ם מבאר איך לבחון זאת, וז"ל בפ"י מהל' יסודי התורה:
"כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך, אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן. ובודקין אותו פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת כמו שנאמר בשמואל וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'".
אפשר להרחיב עוד בזה, אך אסתפק בציון המראה מקום הנ"ל.
לגבי נקודה ב': מפורש בתורה "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא". ומבואר בסנהדרין צ,א שהוא הדין בנביא שאומר לעקור מצוה מן התורה לגמרי, שלא כהוראת שעה.
שאלה מורכבת יותר היא: מה לעשות בנוגע לדברים שאומרים חכמים?
מצד אחד, ברור שאין לחכמים את אותו תוקף של נביא, ולכן אפילו אם בית דין הגדול אומרים לעבור עבירה אפילו לפי שעה אין לשמוע להם.
מה הדין אם מפרשים את התורה באופן שלדעתם הוא מצוה אך האדם בטוח שהיא עבירה? בנוגע לבית דין הגדול יש בזה סתירה בין הבבלי והירושלמי לספרי, ומסקנת רוב המפרשים היא שאם האדם יודע בבירור שהם טועים אין לו לציית להם באופן אישי. בנוגע לחכם שאינו מבי"ד הגדול אין שאלה, וכו"ע מודו שאין לציית לו אם האדם יודע שהוא טועה. כמובן שעל האדם לברר היטב האם ידיעתו מבוססת מספיק או לא, אבל במידה והוא משוכנע שהחכם טועה - אסור לציית לו.
כעת ניגש לשאלה המורכבת ביותר: מה הדין במקרה שלא מדובר בשאלה הלכתית מעשית, אלא בשאלה השקפתית, האם האדם צריך לחשוב שמה שהוא משוכנע בו איננו נכון כי כך אומרת התורה?
כמובן שאם הוא משוכנע שכך אומרת התורה, עליו לבטל את דעתו מפני דעתה. כמו כן, אם כל החכמים מסכימים שכך אומרת התורה עליו לבטל דעתו מפני דעתם. אבל מה קורה במקרה שהוא חושב שהתורה לא אומרת כך, אלא שיש חכמים הטוענים אחרת, ויש חכמים שמסכימים אתו? מה קורה במקרה שיש סתירות שונות בתורה או בדברי חז"ל? מה קורה במקרים שאפשר לפרש דברים בכמה אופנים שונים?
בכל המקרים הללו וכיוצא בהן, אין מנוס לאדם כי אם לבחור בשכל האנושי שיכריע לו מה נראה מסתבר בדעת התורה. אמת שהשכל האנושי הוא מוגבל; אמת שהוא מושפע מהתרבות והתקופה; ואמת שהוא לא יודע כל. אבל אין ברירה אחרת - הקב"ה נתן לאדם רק כלי אחד עמו הוא מצווה להשתמש כדי לעמול בכל כוחו להבין את דעת יוצרו, והוא השכל. וכלשון האבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה: "המלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו".
אין כזה דבר אדם שמכריע איך להבין את התורה שלא על פי שכלו. פשוט אין. אלא שהשכל של אנשים שונים מכריע בצורה שונה: יש ששכלם אומר להם להבין את הדברים כפשוטם ככל הניתן; יש ששכלם אומר להם להתאים את הדברים עם ההגיון ככל הניתן; יש ששכלם אומר להם להתאים את המקורות יחד ככל הניתן; יש ששכלם אומר להם לקבל את הדעה של האבא/ראש ישיבה/אדמו"ר/חבר מועצת; ויש שמנסים הכל יחד.
כנ"ל לגבי דעות וגישות שונות בין רבותינו. כל אחד שמעוניין לגבש תפיסת עולם מוכרח להשתמש בשכלו כדי להכריע איזו גישה לאמץ. יש שמעדיפים את הגישה הקבלית, ויש את הגישה הרציונליסטית, ויש את הגישה הפשטנית, ויש את הגישה הרגשית. יש רבים, ואלו הרוב, שמעדיפים את הגישה הרווחת והמוסכמת בחוג שלהם, תהיה אשר תהיה. הגישה האחרונה היא גישה רגשית ולא שכלית, אך לטעמי היא אינה ראויה להחשב כגישה להכרעה, משום שרגש אינו מכריע אלא בוחר.
הנני להעתיק השגה של אחד החברים על דעתי, ואת תשובתי על השגותיו.
לפני שניגש לציטוטים מדעות חכמינו, נדון בענין מבחינה הגיונית גרידא.לחשוב חשבונות אמר:אני דוקא מסכים עם ליבת דבריך ששנאה סתמית לכל גוי באשר הוא, זה נובע ממידות רעות גרידא.מבקש אמת אמר:איך שאני מבין בינתיים, חלק מחברי הפורום - והציבור בכלל - מגדירים את האמונה 'מה שחונכתי עליו ושמוסכם בסביבה שלי כנכון'. ואילו אני מגדיר אמונה 'מה שמרגיש לאינטואיציה השכלית שלי כנכון'. וזו ליבת הויכוח בינינו.
עם זאת לדעתי יש לך קצת משגה בגישה לתורה.
אני ניגש לתורה שהיא תורת אמת, ואפשר להוכיח אמיתותה באופן ברור לעיני כל חי, ובין אם אני מבין הדברים, או אם הכל נראה לי מוזר ונגד השכל צריך לקיים הכל, כי כן ציוה הבורא במעמד הר סיני, ומעמד הר סיני הוא אירוע היסטורי שא"א להכחישו כלל.
מי שלא מאמין לשורות אלו שיילך לקורס של הידברות ויתחיל להאמין.
מעתה המוסר האנושי שלי מה ראוי ומה לא, זה טוב למצוות שאינן מוגדרות, כגון "קדושים תהיו" שדרשו מזה ההרחקה מדברים מאוסים, וזה ודאי תלוי במקומות ובאנשים.
אבל איני מנסה לקבוע גדרי הדינים לפי מה שאני מגדיר כמוסר האנושי שלי.
בפרט שהבקי בהיסטוריה יודע שהמוסר האנושי בכל מקום היה משהו אחר, והיה מקומות שלא היה שום בעי' מוסרית להקריב אנשים לאלילים, או להרוג כל בעלי שער כתום, וכה"ג.
ראשית עלינו להציג הנחה פשוטה המוסכמת על כולם, שאם מישהו שומע ישירות מהקב"ה שעליו לעשות משהו - כאברהם שאמר לו הקב"ה לשחוט את בנו - עליו לעשות זאת ללא שאלות ופקפוקים. השכל והמוסר האנושיים בטלים ומבוטלים כנגד דברי אלוקים חיים.
השאלה מתחילה במקרה שלא שמעתי מפי הקב"ה בעצמו. מגיע אלי אדם ואומר לי שהקב"ה ציווה עלי לעשות כך וכך. האם להאמין לו או לא?
התשובה היא, שצריך לבחון שתי נקודות: א' - רמת הסבירות שהאדם אכן נביא; ב' - רמת הסבירות שהקב"ה אכן אמר לו את מה שהוא טוען בשמו.
לגבי נקודה א': הרמב"ם מבאר איך לבחון זאת, וז"ל בפ"י מהל' יסודי התורה:
"כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך, אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן. ובודקין אותו פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת כמו שנאמר בשמואל וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'".
אפשר להרחיב עוד בזה, אך אסתפק בציון המראה מקום הנ"ל.
לגבי נקודה ב': מפורש בתורה "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא". ומבואר בסנהדרין צ,א שהוא הדין בנביא שאומר לעקור מצוה מן התורה לגמרי, שלא כהוראת שעה.
שאלה מורכבת יותר היא: מה לעשות בנוגע לדברים שאומרים חכמים?
מצד אחד, ברור שאין לחכמים את אותו תוקף של נביא, ולכן אפילו אם בית דין הגדול אומרים לעבור עבירה אפילו לפי שעה אין לשמוע להם.
מה הדין אם מפרשים את התורה באופן שלדעתם הוא מצוה אך האדם בטוח שהיא עבירה? בנוגע לבית דין הגדול יש בזה סתירה בין הבבלי והירושלמי לספרי, ומסקנת רוב המפרשים היא שאם האדם יודע בבירור שהם טועים אין לו לציית להם באופן אישי. בנוגע לחכם שאינו מבי"ד הגדול אין שאלה, וכו"ע מודו שאין לציית לו אם האדם יודע שהוא טועה. כמובן שעל האדם לברר היטב האם ידיעתו מבוססת מספיק או לא, אבל במידה והוא משוכנע שהחכם טועה - אסור לציית לו.
כעת ניגש לשאלה המורכבת ביותר: מה הדין במקרה שלא מדובר בשאלה הלכתית מעשית, אלא בשאלה השקפתית, האם האדם צריך לחשוב שמה שהוא משוכנע בו איננו נכון כי כך אומרת התורה?
כמובן שאם הוא משוכנע שכך אומרת התורה, עליו לבטל את דעתו מפני דעתה. כמו כן, אם כל החכמים מסכימים שכך אומרת התורה עליו לבטל דעתו מפני דעתם. אבל מה קורה במקרה שהוא חושב שהתורה לא אומרת כך, אלא שיש חכמים הטוענים אחרת, ויש חכמים שמסכימים אתו? מה קורה במקרה שיש סתירות שונות בתורה או בדברי חז"ל? מה קורה במקרים שאפשר לפרש דברים בכמה אופנים שונים?
בכל המקרים הללו וכיוצא בהן, אין מנוס לאדם כי אם לבחור בשכל האנושי שיכריע לו מה נראה מסתבר בדעת התורה. אמת שהשכל האנושי הוא מוגבל; אמת שהוא מושפע מהתרבות והתקופה; ואמת שהוא לא יודע כל. אבל אין ברירה אחרת - הקב"ה נתן לאדם רק כלי אחד עמו הוא מצווה להשתמש כדי לעמול בכל כוחו להבין את דעת יוצרו, והוא השכל. וכלשון האבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה: "המלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו".
אין כזה דבר אדם שמכריע איך להבין את התורה שלא על פי שכלו. פשוט אין. אלא שהשכל של אנשים שונים מכריע בצורה שונה: יש ששכלם אומר להם להבין את הדברים כפשוטם ככל הניתן; יש ששכלם אומר להם להתאים את הדברים עם ההגיון ככל הניתן; יש ששכלם אומר להם להתאים את המקורות יחד ככל הניתן; יש ששכלם אומר להם לקבל את הדעה של האבא/ראש ישיבה/אדמו"ר/חבר מועצת; ויש שמנסים הכל יחד.
כנ"ל לגבי דעות וגישות שונות בין רבותינו. כל אחד שמעוניין לגבש תפיסת עולם מוכרח להשתמש בשכלו כדי להכריע איזו גישה לאמץ. יש שמעדיפים את הגישה הקבלית, ויש את הגישה הרציונליסטית, ויש את הגישה הפשטנית, ויש את הגישה הרגשית. יש רבים, ואלו הרוב, שמעדיפים את הגישה הרווחת והמוסכמת בחוג שלהם, תהיה אשר תהיה. הגישה האחרונה היא גישה רגשית ולא שכלית, אך לטעמי היא אינה ראויה להחשב כגישה להכרעה, משום שרגש אינו מכריע אלא בוחר.