האם אפשר לשמוח ממעשה של עבירה?

הערשלה

משתמש ותיק
אשמח לקבל תשובות ועדיף עם מקורות.
האם אפשר לשמוח שמחה אמיתית ממעשה של עבירה?

תודה מראש.
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
הרוקח בפרשת כי תצא - למה רוב ממזרים פקחים (כדאיתא במסכת סופרים פרק טו' רוב ממזרים פקחים) לפי ששניהם מתרצים בדבר ושחקם בתאותם, והאיש והאשה בשמחה וכו' טוב פת חריבה ושמחה בה מבית מלא זבחי ריב עכ"ל.

קרדיט ל- @במבי שציטט את זה בעבר.

אך צריך להבין מה כוונתך ל'שמחה אמיתית'.
 

במבי

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
אשמח לקבל תשובות ועדיף עם מקורות.
האם אפשר לשמוח שמחה אמיתית ממעשה של עבירה?

תודה מראש.

יש בחינה שכותב עליה הבן יהוידע בספ"ק דע"ז שייתכן שמחה אך מי יאמר זכיתי ליבי ???


תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת (דברים כג, י). נראה לי בס"ד זְהִירוּת יהיה זהיר שלא יתקרב לדבר שמביאו לידי עבירה דהיינו שלא ילך עם אדם רשע כמו שאמר התנא וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) וכן לא ילך על פתח אשה זונה פן יראנה ויפתנו יצרו וכמו שנאמר אַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ (משלי ב, ח) וכן כיוצא בזה בשאר עונות.
וּזְרִיזוּת שאם לפי תומו נכנס לבית זונה או למקום מושב לצים ודרך חטאים וכיוצא יהיה זריז לברוח משם כבורח מן הארי וכמו שאמר התנא הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה (משנה אבות ד, ב) וצריך לזה זריזות שימהר לרוץ לדבר מצוה ולברוח מן העבירה.
וּנְקִיּוֹת רצונו לומר להיות נקי מן השגגות ופרישות שיהיה פורש מן הדבר הדומה לאיסור אף על פי שאינו איסור ממש שיש בו צדדי היתר וכמו שאמרו (מסכת דרך ארץ זוטא ח, ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
וּטְהָרָהּ היא טהרת המחשבה והרהור הלב.
וְיִרְאַת חֵטְא רצונו לומר יהיה חרד בכל עת ויזדעזע פן יבא לידי חטא אף על פי שאין רואה חטא לפניו כאדם המהלך בדרך בלילה יחידי ולבו נוקפו פן יפגע בו ליסטים או אויב וקדושה היינו שיקדש עצמו במותר לו.
וַעֲנָוָהּ שישתדל להגיע לקצה האחרון של הענוה שתמיד יהיה מוסיף ענוה על ענוה שבו וחסידות היינו שיעשה דבר נוסף על החיוב שחייבתו תורה ותחיית המתים שיזכה למדרגה עליונה ונשגבה מאד שיהיה לו יכולת לשלוח נפשו לקליפות ולהוציא משם נפשות העשוקים הנחשבים שם כמתים והוא מחיה אותם כשמוציאם משם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד 'נפילת אפים' וזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה.
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
לכאורה אתה מתכוון להרגשה של 'סיפוק' / רגש ש'ממלא' אותך גם לאחר מכן, ואתה מרגיש 'שלם' יותר.
אם לזה אתה מתכוון, זה אכן לא שייך.
הרגשה של שמחה 'ארעית/זמנית', זה משהו אחר.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יהודה יעקבזון אמר:
לכאורה אתה מתכוון להרגשה של 'סיפוק' / רגש ש'ממלא' אותך גם לאחר מכן, ואתה מרגיש 'שלם' יותר.
אם לזה אתה מתכוון, זה אכן לא שייך.
הרגשה של שמחה 'ארעית/זמנית', זה משהו אחר.
בא נצייר ציור על יהודי חילוני שחולם על עבירה מסוימת ואחרי הרבה זמן והשקעה הוא הצליח להשיג את מבוקשו.
אם תשאל אותו אם הוא שמח בזה? בפשטות תשובתו תהיה בהחלט חיובית.

שאלתי האם זאת השמחה שדיברו עליה במקורותינו או שזה משהו אחר?
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
שמחה זה רגש, ורגש הוא משהו שעובר. [ויש הבדל אם הרגש פועל בעצמותו, שרושמו כן נשארת, מכיוון שהאדם 'רכש' 'התעלה' 'התפתח']
לכן, יש את ההרגשה בשעת מעשה, ויש לאחר מעשה,
אדם יכול ליהנות, ולאחר ההנאה, להרגיש ריקני, ואפי' תחושה הפוכה.
זה אינדיבידואלי.

לא עניתי לך ישירות על שאלתך, אך מקווה שהבנת את הקו שכתבתי.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יהודה יעקבזון אמר:
מקווה שהבנת את הקו שכתבתי.
מקווה שהבנתי.
כעת על ההנאה ששימחה אותו בשעת מעשה האם יש מקום להודות לה'?
 
מה שאכתוב כאן אין זה ממש תשובה ישירה על השאלה, אך יתכן שיש בתוך הדברים כדי להבין שהתשובה לכאורה שלילית.
לכל הפחות אם עובר העבירה אינו מאוייבי ושונאי ה'.

לדעת רבי נחמן מברסלב, מי שנכשל בעבירה חמורה, דבר ראשון חייב להיות בשמחה, ורק אח"כ לעשות תשובה.
חלילה אין הכוונה שמחה על העבירה... אלא שמחה סתם, כדי שע"י השמחה יוכל לקיים התורה.
וזה משום שהעצבות היא תכלית העבירה, דהיינו עיקר מה שרוצה היצה"ר להפילו זה לעצבות, וע"י זה יפול עוד ועוד עד שיאבד עולמו ח"ו.
והראיה לדבר - שלפני העבירה היצה"ר מצייר את העבירה כקלה, אבל אחר העבירה היצה"ר בא כמוכיח ומראה לאדם את גודל חומרת העבירה וכמה פגם, כדי להפילו לעצבות ולייאשו. ואם השמחה אחר העבירה היתה דבר שלילי - היצה"ר היה מסית דווקא לשמוח... ובמציאות זה להיפך שקשה לשמוח אחרי עבירה וצריך התגברות גדולה באמונת חכמים בשביל זה.
(ואי"ז סתירה כלל על היגון והאנחה שהם מחלקי התשובה, שהרי רבינו עצמו מאריך בגודל הזכות להגיע לדרגא שיש כאב וצער עוונותיו, שזה זוכים כשהקב"ה מל את ערלת הלב.
אלא שכל דבר בעתו. בעת התבודדות ועשיית התשובה - יש להצטער ולבכות. ושאר הזמן להיות בשמחה, וע"י השמחה דווקא זוכים לסייעתא דשמיא להישמר מהחטא להבא.)

וממילא יש תשובה לשאלתכם, שרואים ששמחה אחר עבירה אינה דבר טבעי - להיפך נצרכת התגברות גדולה לזה. וכ"ש שלא תהיה שמחה מהעבירה עצמה.

מלבד זה, מבואר בפירוש בספרי רביז"ל (וכן בעוד הרבה מהספה"ק) שתוצאת החטא המוכרחת - היא עצבות. (היפך מ"פיקודי ה'" שהם "משמחי לב") ואיך אם כן יגרום לשמחה?
 

איפכאניק

משתמש רגיל
עבירה לשמה!
אע"פ שאינה עבירה משום שמחויב לעשות כן
אך מנוסך השאלה "האם אפשר לשמוח ממעשה של עבירה?" אז כאן ודאי שמחיוב לשמוח ממעשה העבירה
 

ברזלים

משתמש ותיק
אחד הצדיקים אמר: רבש"ע אף פעם לא ראיתי יהודי עושה עבירה, ואח"כ נותן קידוש בבית כנסת...
 

עקיבא

משתמש רגיל
נשמתי אמר:
חסיד איזביצא אפשר לו לשמוח.. ודו"ק.

מבואר בכתבי ר' צדוק הכהן בהרבה מקומות, וכן במי השילוח ובבית יעקב בכמה מקומות, שהתנאי שהעבירה תתברר לטובה הוא כאב על הנפילה. ובלשון הבית יעקב במעשה יהודה ותמר 'צעקה גדולה בלב'. ורק אז זוכים שיתבררו כל המעשים לטובה מענין תשובה מאהבה המתהפך לזכויות.
אינני חושב שאפשר לדון על דברים דקים מכבשונה העמוק של איז'ביצא ברבים. רק שלא תשתרש טעות הערתי בזה.
 

עץ פרי

משתמש ותיק
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סו עמוד ב
ואומר: נתעלסה באהבים, נשא ונתן ונעלה ונשמח ונתחטא באהבים
 

אור החכמה

משתמש ותיק
חומת אנך ירמיהו פרק ה
איש אל אשת רעהו יצהלו. וזו רעה כפולה לשמוח בעבירה כמו שפירשו הראשונים תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך על זה היית בשמחה: 

[רבינו] בחיי דברים פרק כט
ולזה כוון שלמה ע"ה במה שאמר: (משלי טו, יג) "לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה", באר: שלא יקל בעיני האדם ענין המחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו.


ספר כד הקמח ראש השנה [א]
ומעתה נוכל ללמוד מזה עונש הלב השמח בחטא כי המחשבה ההיא יוצאת לפועל באשר השמחה ההיא ניכרת בגוף, זה לב שמח ייטיב פנים. והנה הצדיקים שמחים בתורה ובמצות ועיקר שמחתם בעבודת השי"ת, וכן הכתוב אומר (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך, (שם לב) שמחו בה' וגילו צדיקים, והרשעים שמחים בחטא וברשע הוא שכתוב (משלי טו) אולת שמחה לחסר לב.

חומת אנך ירמיהו פרק יא
ושוב אמר שמא אם המתנת היו חוזרים והשיבו כי רעתיכי אז תעלוזי. גילה לו שכל זמן שהם בשלוה שמחים בעבירות וזו רעה חולה לשמוח בעבירה, ומ"מ כשלא יוכלו לשמוח שהם בגלות יחזרו בתשובה כמו שא"ל זית רענן וכו'. 

תורת המנחה לראש השנה / דרשה עז עמוד 689
וכשם שהיתה שמחת העבירה בלב כך צריך שתהיה התשובה ממנה בדאגת הלב ובעזיבת הדברים הגורמים המעשה ובמניעת האיברים הגורמים אותה דכת' (משלי כח יג) ומודה ועוזב ירוחם, וכת' (ישעיה נה ז) יעזוב רשע דרכו וגו'. 

פנים יפות בראשית פרק ב
ומה שיסית האדם שישמח בהוללות ותאוות העוה"ז אינו מידתו. כי שמחת האדם לפי שעה ואח"כ היצה"ר מצר בו, כי מדתו רע גמור ואינו סובל שמחת העבירה, אלא כדי להשחיתו באחרונה מהעוה"ב שהיא טובה גמורה, אבל מיצר הוא לפי שעה, 
 

שלמה1

משתמש ותיק
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד ב 

אמר רב הונא מאי דכתיב שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עד כאן דברי יצר הרע מכאן ואילך דברי יצר טוב. ריש לקיש אמר עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים 

 
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
מה שאכתוב כאן אין זה ממש תשובה ישירה על השאלה, אך יתכן שיש בתוך הדברים כדי להבין שהתשובה לכאורה שלילית.
לכל הפחות אם עובר העבירה אינו מאוייבי ושונאי ה'.

לדעת רבי נחמן מברסלב, מי שנכשל בעבירה חמורה, דבר ראשון חייב להיות בשמחה, ורק אח"כ לעשות תשובה.
חלילה אין הכוונה שמחה על העבירה... אלא שמחה סתם, כדי שע"י השמחה יוכל לקיים התורה.
וזה משום שהעצבות היא תכלית העבירה, דהיינו עיקר מה שרוצה היצה"ר להפילו זה לעצבות, וע"י זה יפול עוד ועוד עד שיאבד עולמו ח"ו.
והראיה לדבר - שלפני העבירה היצה"ר מצייר את העבירה כקלה, אבל אחר העבירה היצה"ר בא כמוכיח ומראה לאדם את גודל חומרת העבירה וכמה פגם, כדי להפילו לעצבות ולייאשו. ואם השמחה אחר העבירה היתה דבר שלילי - היצה"ר היה מסית דווקא לשמוח... ובמציאות זה להיפך שקשה לשמוח אחרי עבירה וצריך התגברות גדולה באמונת חכמים בשביל זה.
(ואי"ז סתירה כלל על היגון והאנחה שהם מחלקי התשובה, שהרי רבינו עצמו מאריך בגודל הזכות להגיע לדרגא שיש כאב וצער עוונותיו, שזה זוכים כשהקב"ה מל את ערלת הלב.
אלא שכל דבר בעתו. בעת התבודדות ועשיית התשובה - יש להצטער ולבכות. ושאר הזמן להיות בשמחה, וע"י השמחה דווקא זוכים לסייעתא דשמיא להישמר מהחטא להבא.)

וממילא יש תשובה לשאלתכם, שרואים ששמחה אחר עבירה אינה דבר טבעי - להיפך נצרכת התגברות גדולה לזה. וכ"ש שלא תהיה שמחה מהעבירה עצמה.

מלבד זה, מבואר בפירוש בספרי רביז"ל (וכן בעוד הרבה מהספה"ק) שתוצאת החטא המוכרחת - היא עצבות. (היפך מ"פיקודי ה'" שהם "משמחי לב") ואיך אם כן יגרום לשמחה?
אחרי שהביאו כאן ובאחרים מקורות למציאות שמחה ממעשה עבירה, חשבתי שאולי דברי ר' נחמן מברסלב מדברים על שמחה אחרת...
ולפי"ז בעצם יש כאן שני סוגים בשמחה, ויש לחקור את העניין יותר.

אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
 
הערשלה אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
מה שאכתוב כאן אין זה ממש תשובה ישירה על השאלה, אך יתכן שיש בתוך הדברים כדי להבין שהתשובה לכאורה שלילית.
לכל הפחות אם עובר העבירה אינו מאוייבי ושונאי ה'.

לדעת רבי נחמן מברסלב, מי שנכשל בעבירה חמורה, דבר ראשון חייב להיות בשמחה, ורק אח"כ לעשות תשובה.
חלילה אין הכוונה שמחה על העבירה... אלא שמחה סתם, כדי שע"י השמחה יוכל לקיים התורה.
וזה משום שהעצבות היא תכלית העבירה, דהיינו עיקר מה שרוצה היצה"ר להפילו זה לעצבות, וע"י זה יפול עוד ועוד עד שיאבד עולמו ח"ו.
והראיה לדבר - שלפני העבירה היצה"ר מצייר את העבירה כקלה, אבל אחר העבירה היצה"ר בא כמוכיח ומראה לאדם את גודל חומרת העבירה וכמה פגם, כדי להפילו לעצבות ולייאשו. ואם השמחה אחר העבירה היתה דבר שלילי - היצה"ר היה מסית דווקא לשמוח... ובמציאות זה להיפך שקשה לשמוח אחרי עבירה וצריך התגברות גדולה באמונת חכמים בשביל זה.
(ואי"ז סתירה כלל על היגון והאנחה שהם מחלקי התשובה, שהרי רבינו עצמו מאריך בגודל הזכות להגיע לדרגא שיש כאב וצער עוונותיו, שזה זוכים כשהקב"ה מל את ערלת הלב.
אלא שכל דבר בעתו. בעת התבודדות ועשיית התשובה - יש להצטער ולבכות. ושאר הזמן להיות בשמחה, וע"י השמחה דווקא זוכים לסייעתא דשמיא להישמר מהחטא להבא.)

וממילא יש תשובה לשאלתכם, שרואים ששמחה אחר עבירה אינה דבר טבעי - להיפך נצרכת התגברות גדולה לזה. וכ"ש שלא תהיה שמחה מהעבירה עצמה.

מלבד זה, מבואר בפירוש בספרי רביז"ל (וכן בעוד הרבה מהספה"ק) שתוצאת החטא המוכרחת - היא עצבות. (היפך מ"פיקודי ה'" שהם "משמחי לב") ואיך אם כן יגרום לשמחה?
אחרי שהביאו כאן ובאחרים מקורות למציאות שמחה ממעשה עבירה, חשבתי שאולי דברי ר' נחמן מברסלב מדברים על שמחה אחרת...
ולפי"ז בעצם יש כאן שני סוגים בשמחה, ויש לחקור את העניין יותר.

אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
פשוט. הם מדברים
א. על שמחת העבירה מהנאת העבירה.
ב. על שמחה כללית אח"כ, מחוסר אכפתיות מהעבירה.
אבל לא על שמחה על עצם זה שעשה עבירה.

א. שמחה שבזמן העבירה מהנאת העבירה - חולפת מיד אחרי העבירה ואח"כ בא עצבות, וכפי שהביאו כאן גם בשם ה"פנים יפות".
ב. שמחה אח"כ מחוסר אכפתיות, זה לא מ"עצם" העבירה, אלא ששמח למרות העבירה.

ולא אמרתי שלא שייך כלל גם שמחה על עצם זה שעשה עבירה, רק שבשביל זה צריך להיות שונא של ה', לא מספיק בעל תאוות ומידות רעות.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
הערשלה אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
מה שאכתוב כאן אין זה ממש תשובה ישירה על השאלה, אך יתכן שיש בתוך הדברים כדי להבין שהתשובה לכאורה שלילית.
לכל הפחות אם עובר העבירה אינו מאוייבי ושונאי ה'.

לדעת רבי נחמן מברסלב, מי שנכשל בעבירה חמורה, דבר ראשון חייב להיות בשמחה, ורק אח"כ לעשות תשובה.
חלילה אין הכוונה שמחה על העבירה... אלא שמחה סתם, כדי שע"י השמחה יוכל לקיים התורה.
וזה משום שהעצבות היא תכלית העבירה, דהיינו עיקר מה שרוצה היצה"ר להפילו זה לעצבות, וע"י זה יפול עוד ועוד עד שיאבד עולמו ח"ו.
והראיה לדבר - שלפני העבירה היצה"ר מצייר את העבירה כקלה, אבל אחר העבירה היצה"ר בא כמוכיח ומראה לאדם את גודל חומרת העבירה וכמה פגם, כדי להפילו לעצבות ולייאשו. ואם השמחה אחר העבירה היתה דבר שלילי - היצה"ר היה מסית דווקא לשמוח... ובמציאות זה להיפך שקשה לשמוח אחרי עבירה וצריך התגברות גדולה באמונת חכמים בשביל זה.
(ואי"ז סתירה כלל על היגון והאנחה שהם מחלקי התשובה, שהרי רבינו עצמו מאריך בגודל הזכות להגיע לדרגא שיש כאב וצער עוונותיו, שזה זוכים כשהקב"ה מל את ערלת הלב.
אלא שכל דבר בעתו. בעת התבודדות ועשיית התשובה - יש להצטער ולבכות. ושאר הזמן להיות בשמחה, וע"י השמחה דווקא זוכים לסייעתא דשמיא להישמר מהחטא להבא.)

וממילא יש תשובה לשאלתכם, שרואים ששמחה אחר עבירה אינה דבר טבעי - להיפך נצרכת התגברות גדולה לזה. וכ"ש שלא תהיה שמחה מהעבירה עצמה.

מלבד זה, מבואר בפירוש בספרי רביז"ל (וכן בעוד הרבה מהספה"ק) שתוצאת החטא המוכרחת - היא עצבות. (היפך מ"פיקודי ה'" שהם "משמחי לב") ואיך אם כן יגרום לשמחה?
אחרי שהביאו כאן ובאחרים מקורות למציאות שמחה ממעשה עבירה, חשבתי שאולי דברי ר' נחמן מברסלב מדברים על שמחה אחרת...
ולפי"ז בעצם יש כאן שני סוגים בשמחה, ויש לחקור את העניין יותר.

אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
פשוט. הם מדברים א. על שמחת העבירה מהנאת העבירה.
ב. על שמחה כללית אח"כ, מחוסר אכפתיות מהעבירה.
אבל לא על שמחה על עצם זה שעשה עבירה.

א. שמחה שבזמן העבירה מהנאת העבירה - חולפת מיד אחרי העבירה ואח"כ בא עצבות.
ב. שמחה אח"כ מחוסר אכפתיות, זה לא מ"עצם" העבירה, אלא ששמח למרות העבירה.

ולא אמרתי שלא שייך כלל גם שמחה על עצם זה שעשה עבירה, רק שבשביל זה צריך להיות שונא של ה', לא מספיק בעל תאוות ומידות רעות.
אני מנסה להבין את שלושת אופני השמחה שהבאת.
1. שמחה מחוסר העניין שבעבירה, זה לא שמחה ממעשה העבירה, אלא שמחה כללית שלא נפגמה ממעשה העבירה.
2. שמחה מהנאת העבירה, הרי שמחה ממעשה העבירה גופא. לגבי ההשלכות אח"כ הם לא כ"כ רלוונטיות לגבי השמחה בשעת מעשה.
3. בהמשך הבאת אופן של שמחה מעצם זה שעשה עבירה ולא ממילוי תאווה, אלא רק מכך שמרד בבוראו.

ובכן איך דברים אלו מסתדרים עם מה שכתבת לעיל (מודגש)?
לכאורה מוכח מכאן שעל אף כל האופני השמחה שהבאת, עדיין אף אחד מהם אינו בגדר השמחה שיש בעשיית מצווה.
 
 
הערשלה אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
הערשלה אמר:
אחרי שהביאו כאן ובאחרים מקורות למציאות שמחה ממעשה עבירה, חשבתי שאולי דברי ר' נחמן מברסלב מדברים על שמחה אחרת...
ולפי"ז בעצם יש כאן שני סוגים בשמחה, ויש לחקור את העניין יותר.

אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
פשוט. הם מדברים א. על שמחת העבירה מהנאת העבירה.
ב. על שמחה כללית אח"כ, מחוסר אכפתיות מהעבירה.
אבל לא על שמחה על עצם זה שעשה עבירה.

א. שמחה שבזמן העבירה מהנאת העבירה - חולפת מיד אחרי העבירה ואח"כ בא עצבות.
ב. שמחה אח"כ מחוסר אכפתיות, זה לא מ"עצם" העבירה, אלא ששמח למרות העבירה.

ולא אמרתי שלא שייך כלל גם שמחה על עצם זה שעשה עבירה, רק שבשביל זה צריך להיות שונא של ה', לא מספיק בעל תאוות ומידות רעות.
אני מנסה להבין את שלושת אופני השמחה שהבאת.
1. שמחה מחוסר העניין שבעבירה, זה לא שמחה ממעשה העבירה, אלא שמחה כללית שלא נפגמה ממעשה העבירה.
2. שמחה מהנאת העבירה, הרי שמחה ממעשה העבירה גופא. לגבי ההשלכות אח"כ הם לא כ"כ רלוונטיות לגבי השמחה בשעת מעשה.
3. בהמשך הבאת אופן של שמחה מעצם זה שעשה עבירה ולא ממילוי תאווה, אלא רק מכך שמרד בבוראו.

ובכן איך דברים אלו מסתדרים עם מה שכתבת לעיל (מודגש)?
לכאורה מוכח מכאן שעל אף כל האופני השמחה שהבאת, עדיין אף אחד מהם אינו בגדר השמחה שיש בעשיית מצווה.
 

עלי לתקן מעט את דברי שלפני כן, שנשמע שא"א שתהיה כלל שמחה מהעבירה (באופן הב' - שמחה מהנאת העבירה).
אפשר שתהיה, אך אינו אלא לפי שעה, ומיד אח"כ באה עצבות.

יש דבר נוסף שאני חושב לענ"ד - שיש בזה חילוק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.
דהיינו שבדורות הראשונים טבעם היה שהיו שמחים בדרך כלל, ולבם היה חזק ולא נשבר. וע"כ התוכחות שבזמנם עוררו אותם לשים לב על זה שיש להם עבירות ולא לשמוח בחוסר אכפתיות כאילו אין מחר.
ובדורות האחרונים אינו כן, אלא כן אכפת וכואב שנופלים בעבירות, אבל נוטים לעצבות וייאוש שמשתקים את האדם ומונעים ממנו לקום ולהילחם ביצרו. וע"כ התוכחת צדיקי הדור הזה היא להיפך - לחזק השמחה וראיית הנקודות טובות דווקא, ולחזק לב האדם שיאמין בעצמו ובכוחותיו ובערך הרב של כל התקדמות הכי קטנה שלו.
 

נבשר

משתמש ותיק
איפכאניק אמר:
טעיתי!!!
וכשכתבתי "עבירה לשמה" התכוונתי פיקוח נפש וכדו'
ואולי נכלל בהגדרה הנ"ל.
אם לזה הכוונה, "שש אנכי על אמרתך" מצות מילה שהיא חבלה ועבירה וציוותה על זה תורה, והיא שמחה גדולה.
 

במבי

משתמש ותיק
יהודה יעקבזון אמר:
מחכים אמר:
יהודה יעקבזון אמר:
הרוקח בפרשת כי תצא -
מקור?
לפי מה שאני ראיתי, לא נמצא בפירוש הרוקח עה"ת בפר' כי תצא

אין לי אפשרות לחפש,
אני מאותת ל @במבי שציטט את הרוקח, שיצביע על מקור הדברים.


image.jpeg
 
חלק עליון תַחתִית