שפתותיו דובבות בקבר - פירוש

בגמ' יבמות צז א': 

"דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" 

ביטוי זה 'שפתותיו דובבות בקבר' שגור על הלשון ומובא בגמ' ובמדרשים בכ"מ.

והתבוננתי, שאיני מבין משמעותו היטב.

לכאורה אין הכוונה לענין של 'עילוי נשמה' שאם כן מה זה קשור ל'שפתיים' ול'קבר'.
ועוד, מדוע שמו צריך להזכר ביחס לדבריו העיקר שהוגים בתורתו.

ובאמת המשמעות שיש למת ענין בזה בעוה"ז וכן נראה לשון הגמ' בסנהדרין צ' ב': 'ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא כרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר...'
וביארו המפרשים שהכוונה בעלמא - בעולם הזה.

ומשמע שנשתייר משהו ממנו כאן בעולם ונהנה ע"י שאומרים משמו שזה נותן לו חיות. ועיין מהרש"א וערול"נ ביבמות שם.

וכן מדברי הגמ' שדימתה לכומר של ענבים משמע ששפתותיו דובבות היינו התעוררות של חיות כאן בעולם.

ובילקוט תהלים משמע שמה שהשפתיים דובבות הוא קילוס לה' [ולא כמו שניתן להבין את המימרא שאמר].

והנה אחר כל זה יש להבין היטב מה הכוונה בכ"ז [ויש בזה באלשיך על תהלים ולא הבנתי דבריו היטב].
וביותר, מה התועלת והמעליותא שיש למת בזה.

ואשמח שיחכימוני בזאת.

ראה מהרש"א יבמות צו: ונ"ל כוונתו כך על דרך האומר דבר בשם אומרות מביא גאולה לעולם פירוש מה היא גאולה החיבור בין עולם הזה לעולם הבא (שבת מעין עולם הבא+לעתיד לבוא יום שכולו שבת) והשפתיים הם הדיבור החלק הנשמתי באדם רוח ממללא אך הוא כבר מת בעולם הבא ולא בעולם הזה וכשאץה תאמר את דברו בעולם הזה הפה שלו ירחש מתקרב לגאולה כי בכל זאת היה פה חיבור אבל לא ישיר כי לא אמרת זאת בשמו אך כתאמר זאת בשמו חיברת בחזרה בין הגוף לנשמה והבאתה גאולה לעולם

עיין בהקדמה לספר הזכרון לפחד יצחק.

שאלו אותי שאלה ע"ז
אדם שלומד בקריאה בעיניים ולא בפה זה נכלל בשפתותיו או שזה לימוד אבל לא עוזר לנפטר