יצר העריות הינו יצר של חיים

מחשב מסלול

משתמש רגיל
בגמרא במסכת יומא מובא רעיון דומה- לאחר שהצליחו חכמים לגרום לביטולו של יצר העבודה זרה, הם מנסים להביא גם לביטולו של יצר העבירה, יצר העריות, אולם הקב״ה מזהירם- ללא יצר זה ייחרב העולם. כלאו את יצר העבירה לשלושה ימים ובסופם לא מצאו ביצת תרנגולת בכל ארץ ישראל. ולכן חכמים התפללו שישוב.

ניתן ללמוד מגמרא זו שיצר העריות יכול לגרום לאדם לחטא ולהתמודדות כה קשה, עדי כדי כך שרצו חכמים לבטלו כליל, אך יצר זה הוא הגורם להמשכיותו ולחיוניותו של העולם. ללא יצר זה לא היתה פריה ורביה גם במובן הפשוט של העמדת דורות חדשים, וגם במובן של יצירת פירות רוחניים יצירתיים בעולם הזה. כמובן שבחיי הנישואין ליצר העריות יש תפקיד חשוב בחיבור שבין האיש והאישה, גם במשיכה שביניהם ויכולת הביטוי של אהבתם וגם בהולדת ילדים.

יצר העריות הינו יצר של חיים, הוא היצר המבטיח את המשך הקיום האנושי, וכפי שאומר הרב קוק (אורות הקודש ג רחצ): "הוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם".
 

אבוה דשמואל

משתמש רגיל
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.
 

בן ראם

משתמש ותיק
מחשב מסלול אמר:
יצר העריות הינו יצר של חיים, הוא היצר המבטיח את המשך הקיום האנושי, וכפי שאומר הרב קוק (אורות הקודש ג רחצ): "הוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם".
מחילה ממר, לא הבנתי את חידושו של הרב קוק בעניין, אשמח לביאור.
 

ונחנו מה

משתמש ותיק
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.

בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל רצים אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.
 

אבוה דשמואל

משתמש רגיל
ונחנו מה אמר:
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.

בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל משתגעין ומתלהטין אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.

אכן.
אך האם אין לחלק לדעתך בין התאווה כאכילה, לבין"חומד ומתאווה את שאינו שלו?".
 
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.
שאלה יפה! אבל חז"ל אמרו רובם בגזל ומיעוטן בעריות, ועוד אמרו גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם.
כלומר הרעב הזה שהזכרת גורם לאדם לגזל. ויותר נכשלים בגזל מאשר בעריות.
 
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
ונחנו מה אמר:
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.

בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל משתגעין ומתלהטין אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.
איני בא לשלול את דבריך,
אלא לערער על הנחת היסוד, שבאכילה אין מיאוס.

ישנה תרבות בעולם שבה פעולת האכילה מתבצעת בחדרי חדרים.

האם אין בזה עניין של תרבות ונוהג קיים?

תנסה לשבת ולהתבונן באנשים אוכלים, האם זה נראה תרבותי מעניין ונעים? או שזה יהיה קצת דוחה?

ולשאלתך @אבוה דשמואל 

בטבע, אדם צריך לאוכל פעמיים שלוש ביום. ולאישות, הגדר כפי שרבותינו אומרים פעמיים עד שלוש בשבוע.

תנסה לראות אדם שאין לו אוכל יומיים, האם יהיה לו, או שלא יהיה יצה"ר לגנוב אוכל.....

אפשר לפתח את זה יותר, אך די במה שכתבתי.
מה מספק את האדם, ומה גורם לו לחוסר סיפוק וכו'..
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
בן ראם אמר:
מחשב מסלול אמר:
יצר העריות הינו יצר של חיים, הוא היצר המבטיח את המשך הקיום האנושי, וכפי שאומר הרב קוק (אורות הקודש ג רחצ): "הוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם".
מחילה ממר, לא הבנתי את חידושו של הרב קוק בעניין, אשמח לביאור.
לא חושב שיש בזה חידוש, שהרי זהו דבר ברור מאליו. לכל מי שלומד את הגמרא שם.
הרב קוק כתב את הדברים כדי להורותם לתלמידיו.
אגב, גם תאוות האכילה, יצר של חיים.

ומי שיודע, הרי התאווה הזו חזקה דווקא מכוח הקדושה שבדבר.
 

בן ראם

משתמש ותיק
מוחל וסולח אמר:
מי שיודע, הרי התאווה הזו חזקה דווקא מכוח הקדושה שבדבר.
חזרה למעלה
אכן. יעויין ברמב"ם סוף איסו"ב דהצד המנגד את מחשבת העריות הוא התורה.
 
ונחנו מה אמר:
בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל משתגעין ומתלהטין אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.

המאמר הזה כנראה לא כפשוטו:
א. אם כוונת חז"ל מבחינה גשמית, הרי שהמציאות מראה לא כך, איך אדם מחבק את בנו או בתו?
  • ועוד שכל מאכל שאדם אוכל אם היה רואה איך מכינים אותו רוב הסיכויים שלא היה אוכל אותו, במיוחד מאכל מהחי. 
  • הלכה היא [נדה יז ע"א] שאסור לשמש ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה בעיניו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. ואיך באים חז"ל ומטילים כזה גנאי בכל הנשים שבעולם?!
  • ואמרו בפסחים ג ע"א: התורה עיקמה 8 אותיות וכתבה אשר איננה טהורה ולא כתבה טמאה, כי בהמות אלו יש בני אדם שאוכלים, ואיך יאמרו חז"ל כאלו מילים קשות על אשה שכל אחד מצווה להיות עמה כל חייו?!
ב. ואם כוונתם מבחינה רוחנית, יש המון מאמרי חז"ל בשבח האשה:
  1. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל
  2. נשים לא חטאו בעגל
  3. נשים לא חטאו במרגלים וחיבבו את הארץ [רשי במדבר כו סד]
  4. אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים
  5. אשה טובה - מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן.
  6. ועוד
 

ונחנו מה

משתמש ותיק
מוחל וסולח אמר:
ונחנו מה אמר:
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.

בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל משתגעין ומתלהטין אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.
איני בא לשלול את דבריך,
אלא לערער על הנחת היסוד, שבאכילה אין מיאוס.

ישנה תרבות בעולם שבה פעולת האכילה מתבצעת בחדרי חדרים.

האם אין בזה עניין של תרבות ונוהג קיים?

תנסה לשבת ולהתבונן באנשים אוכלים, האם זה נראה תרבותי מעניין ונעים? או שזה יהיה קצת דוחה?
אכילה יש בה פחיתות משום שהיא עיסוק בצרכי הגוף, אבל אי"ז מעשה מאוס, בכדי שאדם יאכל מספיק תחושת רעב ותאוה חלשה, משא"כ באישות, אדם שאין לו תאבון מתקשה לאכול, אבל לא מואס באוכל, (חולה למשל שיש לו בחילות כן מאוס באוכל, ולזה לא יספיק רעב), בשביל להפקיע את המיאוס באישות הקב"ה יצר תאווה חזקה שתפקיע מהאדם את המחשבה במאיסות
יש חז"ל שאני לא זוכר את מקומו על תלמיד אחד שהיה להוט אחרי אשה לעבירה, עד שאמרה לו אותה אישה המקום שאתה מבקש ריחו קשה ומאוס, נטלה את חוטמו והריח וכו', עמד ונשבע שלא ישא אישה לעולם, דברי חז"ל צ"ב ממנ"פ אם ימאס לו להבא למה צריך שבועה, ואם לא ימאס מה אכפת לו, אלא הביאור בזה הוא שאותו אדם תפס באותו רגע את המאיסות שבדבר, אלא שידע שמחמת היצר המוטבע שוב ימשך לזה ולא ירגיש את המאיסות, אבל גוף המאיסות בחפצא לא תופקע, ומכיון שלא רצה לירד למאיסות זו עמד ונשבע שלא ישא אשה.
 

מלכיצדק

משתמש רגיל
רחמים אמר:
ואמרו בפסחים ג ע"א: התורה עיקמה 8 אותיות וכתבה אשר איננה טהורה ולא כתבה טמאה, כי בהמות אלו יש בני אדם שאוכלים,
הגמ' לא אומרת בגלל שאוכלים אותם אלא
"לישנא מעליא הוא דנקט. וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה"
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
רחמים אמר:
ונחנו מה אמר:
בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל משתגעין ומתלהטין אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.

המאמר הזה כנראה לא כפשוטו:
א. אם כוונת חז"ל מבחינה גשמית, הרי שהמציאות מראה לא כך, איך אדם מחבק את בנו או בתו?
  • ועוד שכל מאכל שאדם אוכל אם היה רואה איך מכינים אותו רוב הסיכויים שלא היה אוכל אותו, במיוחד מאכל מהחי. 
  • הלכה היא [נדה יז ע"א] שאסור לשמש ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה בעיניו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך. ואיך באים חז"ל ומטילים כזה גנאי בכל הנשים שבעולם?!
  • ואמרו בפסחים ג ע"א: התורה עיקמה 8 אותיות וכתבה אשר איננה טהורה ולא כתבה טמאה, כי בהמות אלו יש בני אדם שאוכלים, ואיך יאמרו חז"ל כאלו מילים קשות על אשה שכל אחד מצווה להיות עמה כל חייו?!
ב. ואם כוונתם מבחינה רוחנית, יש המון מאמרי חז"ל בשבח האשה:
  1. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל
  2. נשים לא חטאו בעגל
  3. נשים לא חטאו במרגלים וחיבבו את הארץ [רשי במדבר כו סד]
  4. אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים
  5. אשה טובה - מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן.
  6. ועוד


ודאי שחז"ל לא באו להמעיט מערכה של אשה, אלא, להגחיך (כפי האמת) את עוצמת התאווה לאותו מקום.
 
 

ונחנו מה

משתמש ותיק
רחמים אמר:
ונחנו מה אמר:
בגמ' בשבת איתא, אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם, והכל משתגעין ומתלהטין אחריה, ז"א שבשכל כל ענין האישות הוא מופקע, ולצורך זה צריך תאוה שמשכחת מהאדם את המיאוס שבדבר, דבר זה לא קיים באוכל.

המאמר הזה כנראה לא כפשוטו:
א. אם כוונת חז"ל מבחינה גשמית, הרי שהמציאות מראה לא כך, איך אדם מחבק את בנו או בתו?


לא מצליח להבין מה קשה לך, המציאות שבני אדם נמשכים לאשה, אבל מצד השכל זה דבר מאוס, אלא שגזירת מלך היא, ולכן אתה לא מרגיש שזה מאוס,
לשאלתך איך אדם מחבק את בנו וביתו, הרי פשוט שהוא לא נמשך אליהם, ולא עושה בהם מה שעושה באשתו, משיכה גופנית לאשה, זה דבר מופקע בשכל
הראיה הברורה לזה היא שקרובות שאין עליהם יצר הרע, שום אדם תקין לא יהא מסוגל לנהוג בהם אישות, ולא רק בגלל העבירה, אותו דבר אדם בעל נטיות הפוכות רח"ל, לא יהין בשום אופן לקרב אל אישה, וה"ה זקינה ודי בזה
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
@ונחנו מה

אתה טוען שבאישות יש מיאוס. ובאכילה אין.
אני טוען שאמירתך נובעת מכפי שאתה מורגל בחייך.
למדת מהסובבים אותך מהו מיאוס ומה לא, ועכשיו אתה טוען זאת כידיעה עצמית.

אם תתבונן, בשני הדברים יש מיאוס. די רק לדמיין מה מתחולל בקיבה שלנו עוד טרם הפרשת המזון מהגוף.
ובשני הדברים הקב"ה ברא לנו כוח תאווה (אגב, זהו כוח אמיתי לחלוטין. חומרים שמופרשים בגוף, הן בקיבה והן באותו מקום,)
וכוח התאווה מתגבר על המיאוס שבדבר.
ההבדל בין שתי התאוות, שעל אחת צריך להתרחק מאוד, ודי רק במה שהותר ובדרך והצורה שהותרה.
והשניה, (אף שאנו נצרכים לה הרבה יותר, בין פעמיים לשלוש ביום) מזומנת לנו, בכל האופנים. יום כך ויום כך, מלא ריחות, ומלא צבעים.
וההרחקה היחידה (מלבד מה שלא כשר) שלא לאכול בשביל התאווה, אלא לשובע. (מישהו מקפיד ע"כ היום, מלבד מנסי שיטות ההרזיה למיניהם?)

(בתור שאלה צדדית, יש מי שמסוגל לאכול את אותה הפת והתוספת שלוש פעמים, כל יום ויום ועוד יום, ועוד יום? הרי לנו מהות ההבדל בין שתי התאוות, בצורת סיפוקם.)

לכן, התאווה שממנה מרחיקים מאוד, כיון שסיפוקה מצומצם. באו חכמים להמאיס את התאווה הזו.
מה שאין כן באכילה, שזוהי תאווה 'כביכול' יותר חלשה, מכיוון שפחות מרחיקים בה. וההיתר מצוי בה ביותר. לא ראו חכמים להמאיס את התאווה הזו.
 

ונחנו מה

משתמש ותיק
קשה להגיד שלומדים מהסביבה שאישות זה מאוס, אולי אצל חסידים
אוכל אין בו מאיסות בעצמו, מה שיוצא ממנו מאוס, מעשה אישות הוא דבר מאוס
והראיה הברורה לזה היא שקרובות שאין עליהם יצר הרע, שום אדם תקין לא יהא מסוגל לנהוג בהם אישות, ולא רק בגלל העבירה, אותו דבר אדם בעל נטיות הפוכות רח"ל, לא יהין בשום אופן לקרב אל אישה, וה"ה זקינה, אוכל אדם שלא בא לו לאכול לא נמאס לו האוכל.
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
ונחנו מה אמר:
...........
והראיה הברורה לזה היא שקרובות שאין עליהם יצר הרע, שום אדם תקין לא יהא מסוגל לנהוג בהם אישות, ולא רק בגלל העבירה, אותו דבר אדם בעל נטיות הפוכות רח"ל, לא יהין בשום אופן לקרב אל אישה, וה"ה זקינה, אוכל אדם שלא בא לו לאכול לא נמאס לו האוכל.
חוסר תאווה זה הוכחה למיאוס?

אטען הפוך.
האם יודע מר, מה קורה אצל אסירים שנידונים לכלא לתקופות ממושכות?
כיצד הם ממלאים סיפוקם? ירחם השם.
אסיר חדש לומד זאת על בשרו, תרתי משמע.

אגב, רוב הפגיעות שנעשים בילדים/ות, מבוצעים ע"י קרובי משפחה.
ובהגדרה ההלכתית 'גילוי עריות'.
 
הלא אריסטו אמר שחוש המישוש לחרפה היא לנו, והרמב"ם דרך בעקבותיו,
והרראב"ד והרמב"ן הכוהו לאריסטו על קודקודו.
 

ונחנו מה

משתמש ותיק
חז"ל אומרים שמצד עצם הדבר זה מאוס, אבל כיום אחר הגזירת מלך, זה עבודה נשגבה מאוד
ומענין לענין שמעתי השבוע מהגר"י הלל שפעם דבר עם מדריך חתנים באחד החסידויות הקנאיות, בנוגע לפרישות, שאמר לו אותו אחד שהוא אומר למודרכיו שזה דבר מאוס, וכך מנסה לעודד אותם לפרישות, והגר"י הלל צעק עליו אתה שקרן, איך אתה יכול להגיד לאנשים על דבר שנמשכים אליו שזה מאוס, אני לא מבין איך אתה מדריך חתנים, אלא הדרך לפרישות היא ע"י דבקות ברוחניות, ואז עניני גשמיות לא תופסים מקום
 

מחשב מסלול

משתמש רגיל
פותח הנושא
אם הבנתי נכון...
יש תאווה וזה יצר שה' נטע באדם כדי שישא אשה ויביא ילדים...
אך צריך להמאיס אותה... כמו כל תאווה...
או לקדש את התאוה כמו אבותינו...
היחס שלהם לאשה לא היה בדרך של תאווה...
 

ונחנו מה

משתמש ותיק
שמעתי פעם מהגר"ה זאקס, שכמה שהעבודה יותר גבוהה וקדושה, יש בה יותר מקום להאחזות היצר, כגון שינה, ואכילה, (לא זוכר מה יותר חשוב מרעהו), ולמעלה מזה הזיווג
 

שראלטשיק

משתמש ותיק
איננו חושב שיש פחיתות עם "הנאה" מעוה"ז, אדרבה הקב"ה ברא את עולמו להנות בהם בני אדם כמו שתקנו לנו רבותינו בברכת אילנות בשם ומלכות, וכל הברכות יסודם משום "אסור לאדם להנות מעוה"ז בלא ברכה", ובספר הכוזרי מצינו שחז"ל תקנו לנו ברכות כדאי שיהיה לנו הנאה מאכילתנו "אמר החבר, ההזדמנות להנאה והרגשתה ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה, וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכונה והכנה. מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עליה למי שחננה וכבר היה מזומן להעדרה, תגדל השמחה בה כמו שאתה אומר שהחיינו וקימנו וכבר היית מזומן למות".
אין שום פחיתות בהנאה, הקב"ה ברא את האדם בתכלית השלימות, וכל מה שברא ברא בלא חסרון, ואין שום ענין, ואין שום דבר, שאינו מתלווה אליה הנאה, וכל ענין עוה"ב הוא הנאה, רק הנאה מזיו השכינה שא"א לדמות אליה הנאה גופניות ופשוט, אך זהו מרצון הטוב להטיב שברא את העולם עם הנאה.
רק מדרך הפרישות להבל עניני עוה"ז, וביותר המשיכה אליה, שזה מה שקראו חכמינו ז"ל "תאווה", המשיכה להנאת עוה"ז יכול להביא היזק אל האדם, וכ"ש למי שרוצה לזכות למדריגת גדולות בקרבת השי"ת, שצריך הוא לאמן עצמו להתרגל ולהסתפק אם פחות גשמיות, אך כל זמן שהוא אינו מסתפק  בפחות ממה שברא הקב"ה את האדם הישר אז אין ענין בפרישות, ואין חסרון עם ההנאה באופן הממוצע והראו. וכל הלשונות החריפות כנגד ההנאה זהו להגדיל הנקודה שיש בה פחיתות כדאי להקל על הפרישות, ובודאי מי שרוצה להיות משרת השי"ת כמלאך ה' כלפי מדריגות הללו עניני הגשם הוא פחיתות.
וחז"ל כשבאו לגנות האשה, היתה זאת על דרך זה שרצו לגנות ה"הכל רצין אחריה" זאת הוא הפלגת משיכה לחומריות יתירה המביא זקנה על האדם וכל דברים החמורים יותר מזה על הבן אדם, ולכן הדגישו נקודה של פחיתות אצלה בנקודה זאת דייקא, להפליג ולרומם הגנות כדאי שיכול האדם להתגונן כנגד דבר גרוע זאת. ומסתבר שלכן ברא הקב"ה ענין זה כדאי שיהיה לאדם במה להתגונן, אבל לא באו ח"ו לגנות שלימות יצירת האדם שהוא מובחר הבריאה, שכאלו נברא בצורה פגום, אדרבה מצינו בכל התורה שבחה גם בעניני הגשם. ענין ההנאה בין איש לאשתו חוץ ממה שזהו על דרך הנ"ל שהכל נבראו להנות בהם בני אדם, הוא הדבק שע"י מתדבקים בני הזוג ובלא זה לעולם לא יהיה דבק בניהם, כמובאר במקומות אין מספר, וא"א להאריך יותר במקום שיש לנו הרבה יותר מה להאריך.
     
 

דברי יושר

משתמש ותיק
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.
יצרא דעריות אינו מקביל ליצר של גנבה.

המשל הנכון הוא כך:
לאדם יש יצר להתחתן עם אשה, ויצרו הרע משיא כח זה עצמו למקומות שאינם נכונים, כגון עריות, או סתם מי שאינה נשואה לו בחופה וקידושין.
כמו כן, לאדם יש יצר לאכול, ויצרו הרע משיא כח זה עצמו למקומות שאינם נכונים, כגון אכילת דברים מזיקים (שחלקם אינם רעים לכשעצמם, אך תפקיד להיאכל בכמויות קטנות מאוד, ואילו בני האדם אוכלים מהם כמויות רבות, והורגים את עצמם).

ולעיקר העניין,
כל יצר של האדם הוא יצר חיים, הרצון הבסיסי של האדם הוא להיות קיים וחי, ויש לזה הרבה גוונים וסוגים, כמו להיות עשיר (שליטה - קיום עם יותר אפשרויות, רמת חיים גבוהה), יצרא דעריות (להתרבות - קיום נצחי יותר, עם הרבה המשכיות), אכילה (קיום עם הרבה גוף), והכי חשוב, הרצון להיות טוב (קיום נצחי אמתי ומוצדק) וכו' וכו' 
אמנם, באמת יצרא דעריות הוא נוגע מאוד ליסוד החיים, ולא לציצים ופרחים, כמו עשירות וכבוד וכדו', ולכן דווקא על איסורי העריות אומרת התורה אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי כידוע ששמירת יצר זה באופן הראוי מביא את האדם לחיים תקינים של משפחה, נחת, סיפוק ואושר, ואילו מי שאינו משתמש ביצר זה כראוי, חייו נהרסים, ובדרך כלל הוא מגיע לידי דיכאון.
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
מחשב מסלול אמר:
אם הבנתי נכון...
.....
אך צריך להמאיס אותה... כמו כל תאווה...
או לקדש את התאוה כמו אבותינו...
....
לקדש את התאווה? אתה בטוח?
אולי אתה מתכוון לקדש את המעשה.
כמדומני, שהתאווה היא רק מנוע לקיום המעשה.

יש סיפור בגמרא על אותו תנא או אמורא, (איני זוכר כעת).
שכאשר נחשף לזרועה של אשה אחרת, הלך להיזקק לאשתו.
כי הוא ידע להבדיל בין התאווה בעצם, כמנוע. לבין דמיונות התאווה, שהם מטים לנשים אחרות.
ואצלו התעורר המנוע/התאווה, אך זה גרם לו להתאוות לאשתו, לא לאחרת.
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
ונחנו מה אמר:
המציאות שבני אדם נמשכים לאשה, אבל מצד השכל זה דבר מאוס, אלא שגזירת מלך היא, ולכן אתה לא מרגיש שזה מאוס,

איך מתערבב כאן השכל?
זה ענין רגשי נטו.

ולעניין אחר,
האם שייך לומר על כבד צלוי וכדו' שמצד ה'שכל' הוא מאוס,
זה טעים או לא טעים, זה ההגדרה.

גישות שונות בעניין מושתתים על הכחשה/הדחקה של רגשות, [ואני לא נכנס כעת לדיון השקפתי/תורני על הענין.]
 
ונחנו מה אמר:
המציאות שבני אדם נמשכים לאשה, אבל מצד השכל זה דבר מאוס, אלא שגזירת מלך היא, ולכן אתה לא מרגיש שזה מאוס,
השכל "לא מכיר" את הרגש שנקרא מאוס, [וכמו שהוא לא מתחשב בשאר רגשות] אולי אתה מתכוון שיש לאדם ידיעה כל שהיא שאמורה לעורר אצלו את רגש המאיסות.
אבל באותה מידה יש לו ידיעה שדבש הוא קיא של דבורים, דבר מאוס היוצא מיצור מאוס, וזה לא מפריע לו לאכול עוגת דבש ותפוח בדבש ולהתענג.
ובאותה מידה יש לו ידיעה שאת היין דורכים ברגליים יחפות... וזה לא מפריע לו לברך עליו בורא פרי הגפן ולשתות מלא גרון.
ויש עוד דוגמאות רבות.
 

הסקרן

משתמש רגיל
שמעתי מאחד מגדולי תלמידי החזון איש שאמר שלא יתכן ששלמה המלך ימשיל את כתרו של הקדוש ברוך הוא למכסה של בור ביוב.... הדברים אמורים כלפי המדריכי חתנים האומרים שעינייני עריות זה מאוס הרי כל ספר שיר השירים הוא משל לכתרו של מלך ברור שמי שעושה את התאווה באיסור זה דבר הכי מאוס שיש אבל דווקא בגלל זה מי שעושה את זה בהיתר זה הדבר הכי קדוש שיש כמבוא בזוהר שבשעת מצוות עונה יש שם השם ממש כי האיבר של האיד הוא כמו אות י והאישה היא בית קיבול שדומה לאות ה
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
ישנה שאלה שפותח האשכול רמז עליה.
במסגרת עיסוקי בהכוונת והדרכת נוער, נתגלתה לי תופעה מענינת.
אציג אותה לפניכם ללא פרשנותי.
אני ידעתי שבפסיכולוגיה תאוות היצרא דעריות מקורה ביצרי החיים והחיוניות.
ידעתי גם ידעתי שבתור טיפול תרופתי הניתן בחו"ל לנוער מחסידות קנאית, ניתנת תרופה לשכך אגרסביות.(אחרי ההסתיגות וכו)
ואילו בני הנוער תלמידי יותר מכולם, לימדוני, שהנפילות שלהם קורות דווקא בזמני דכדוך ויגון, בזמנים של כינוס והסתגרות.
ובזמני שמחה, מצב רוחם עולה, ואיתו השיפור בכל המדדים.
ובעיניהם היצר הוא יצר המוות והשכול.
 

פפפפ

משתמש ותיק
אבוה דשמואל אמר:
שאלת תם:
אלמלא הרעב למזון היו בני"א שוכחים לאכול וגוועים.
האם בשל אותה מתנה ושמה רעב, יש למישהו יצה"ר לגנוב אוכל? לא. אדם רעב, קונה מזון ואוכל.
האם לא יתכן כך גם בתאווה? למה הקיום תלוי בתאוות העריות?
שאלתי היא ע"מ להבין את דבריך, ולא לחלוק.
כידוע אנשים מבוגרים מצוי אצלם תופעה של התייבשות מחוסר תאבון לשתיה ואף מצוי תת תזונה מחוסר תאבון לאוכל 
 
 
חלק עליון תַחתִית