כתב בתשובת הרמ"א (סי' ז') באשר ידוע שבני אשכנז יוצאים ביד רמ"א, וז"ל "והשנית אף כי נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם גזרה משום דברים האסורים שבה מ"מ בספרי חכמנו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור, כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעת בטלה כמו שהעיר עליו בעל בחינות עולם, באמרו סוף דבר לבי האמין מה שהאמינו סוף הגאונים בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם ז"ל וכו'. ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל החכמים אחרונים ז"ל וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני".
וז"ל המהרשל ז"ל בביאורו על הסמ"ג (מצוה ב) "מצות עשה להאמין ולשמוע כו' פירוש שצריך שניהם אמונה וקבלה, כי אמונה היא על דרך התולדה שמגודל בה כל ימיו מנעוריו, ומכל מקום אף שנשתקע כאמונת שמים, אין יוצא בה ידי חובתו, אלא כששמע וקיבל בלבו הקבלה שהוא המופת על דרך הראיה, כמו שמביא אחר כך מדברי רבינו סעדיה, וכך כתב בעל הנצחון שאין אדם יוצא באמונה אלא אם כן למד ספר מדע. ומכל מקום קשה לסמוך על המופת בלבד אם לא שתהא אמונה תקועה בלבו מן התורה, ואז מספיק הראיה כו' וסייע (הסמ"ג) לזה שמע ישראל וגו' שאמרו בני יעקב לאביהם כדאיתא בגמ' וגם לבני יעקב היתה ודאי אמונה על דרך התולדה מנעוריהם, אלא שהיה מסופק בם שלא ידע אם היה מופת להם מספיק להם לפי דעתם לכך אמרו לו שמע ישראל כשם שאין בלבך כו'".
ואחד מספרי בעל הלבושים הוא ספר לבוש פנת יקרת, על ספר מורה נבוכים.
והשל"ה על הפסוק זה א-לי ואנוהו כתב (עשרה מאמרות מאמר ראשון) "המאמר הראשון, הוא מאמר "ה' אחד, שורש הדברים הוא שורש השרשים, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים" רצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתיית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד. וזהו מרומז במה שכתוב (דה"י א' כ"ח ט') "דע את אל-הי אביך" רצה לומר נוסף על מה שהוקבע אמונה הא-להות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה. וזהו רמז הפסוק "זה א-לי ואנוהו אל-הי אבי וארממנהו" ר"ל כשזה א-לי שהוא א-לי מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו מלשון אני והו, רוצה לומר אני והו דבוקים ביחד כביכול כי הידיעה נתפסת בלב אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה שהוא אל-קי אבי אז וארוממנהו כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאתו במצפון הלב".
וז"ל המהרש"א (מס' ר"ה ל"ב:) "לפי שיש לאדם להאמין במציאות ה' בקבלה ע"פ התורה ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות ה' וחידוש העולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם לא שמעת כו' כמ"ש בפ"ק דתענית. ע"כ אני אקרא לכם בתורה מציאת השם וחידש העולם בראשית ברא אלהים כו' דהיינו בקבלה, אבל אתם תוסיפו בזה והבו גודל לא-להינו לידע זה במופת וידיעת השכל והיינו הצור תמים פעלו כי מצד פעולתו שבעולם יש להשיג מציאותו ואחדותו" ועי' מהרש"א ברכות יז. ד"ה גמור, וחולין נז..
הכוונה בזה כמ"ש הפילוסופים האלהיים דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאתו ויכלתו וידיעת דרכיו כו' יתברך ב"ה כפי יד שכלו של אדם אך ע"פ אמונתנו והתורה וכל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה לא יאמין בו ויתלה הדבר בקט שכלו וז"ש רבי מאיר גמור בכל לבבך כו' לדעת דרכי ה' אשר ממנו תמצא מופת למציאותו ואחדותו ויכלתו שהוא ודאי דבר גדול כי גם זה האיש משה רבינו בקש על זה הודיעני נא את דרכך אך אמר שתשקוד על דלתי תורתי שלא תזוז ממנה ודבר שיעלה על לבך והוא נגד תורת משה הוא דרך אפיקורסות ולא תשגיח בו כלל וזה הלשון שנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס דהיינו על דבר שהוא נגד התורה ולפי שכל עסקי האדם הם במחשבה ובמעשה ובדבור אמר נצור תורתי בלבך שהיא במחשבה ונגד עיניך תהא יראתי במעשה שמור פיך כו' הוא בדבור ומסיים וטהר וקדש כו' הוא דבר נוסף כמ"ש שיקדש אדם עצמו גם במותר לו...
הרדב"ז בספר מצודות דוד כתב "מצוה ג', לייחדו שנאמר שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד... וענין מצוה זו לידע דרך יחודו ית' וכ"כ הרב ז"ל וידיעת דבר זה מ"ע שנאמר שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד, מצוה זו נתבארה במופתים חזקים וראיות בריאות וטובות היותו יתברך אחד ולא שנים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק א', נמצאת אמונה זו מקויימת בידינו מצד הקבלה שנאמר ד' א-להינו ד' אחד, ומצד המופתים ולב כל בן דעת סומך עליו".
ובראשית חכמה (שער היראה פט"ו פ"ח) איתא בזה"ל "ונראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה ע"ה דע את אלקי אביך ועבדהו והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה פעם יעשה ופעם לא יעשה ואין לבו תקוע באמונה ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות אפשר שינוצח אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים ולכן צריך להתחכם ביראה ולא תהיה מצות אנשים מלומדה"
וכן האריך מאוד בעל הכלי יקר בזאת הענין בספרו ה"עוללות אפרים" (סי' קמ) וביאור בזה מאמר חז"ל (סנהדרין כא) "אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו" אע"פ שהידיעה וההכרה בעבודת השי"ת היא קבלה בידינו מאבותינו מ"מ החובה מוטלת על כל אחד לבדוק ולחקור בשכלו עד מקום ששכלו מגעת וזהו הפי' אע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה שחכמת התורה ואמונת ה' קבלה בידיו מאבותיו, מצוה לכתוב משלו שיחקור ויכתוב את התורה על לוח לבו משלו מחקירת והשגת שכלו.
וז"ל החיי אדם בצוואתו בית אברהם אות א' שמע ישראל וגו' ואהבת את ה' ר"ל שהאהבה תהיה מחמת שהתבונן שהוא אחד בכל מיני אחדות ועל ידי זה ואהבת בכל לבבך דהיינו בגוף ובכל נפשך משא"כ כשתהיה האהבה מחמת שהוא מיטיב לו שאין זו עבודה שלימה כי אז כאשר לא יטיב לו אזי חוזר מעבודתו".
ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ל"ט) כתב "מצינו דאמר דוד לבנו בדברי הימים (א' סי' כ"ח פ"ט) "ואתה שלמה בני דע אתאלקי אביר ועבדהו" הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלו-ה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומות אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו ויתעלה שמו ולכך אמר "דע את אלקי אביך" מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא הי' חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם כי בימיו היו עובדים לעכו"ם ואם היינו אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלקותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם ולכך אנו אומרים אלקי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלקינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה" והובא דבריו ברבים מאחרונים שבאו אחריו" (עי' במה שמציון בהג' לתשו' זה, החיד"א, כתב סופר, עץ יוסף, דברי שאול, שמן רוקח, ועוד רבים).
ועל מרן החתם סופר ז"ל מסופר בספר חוט המשולש "וראשית חכמה יראת ה על כן למד לפניהם (החת"ס לפני תלמידיו) קודם כל שיעור כמו רבע שעה מספר חובת הלבבות כדי להלהיב לבם ביראת ד' ולא הניח מללמוד אפילו הקדמת המתרגם כל שכן שער היחוד עם הקדמתו".
ובספר תורת משה (ד"ה ויאמר יתרו) האריך בענינינו וכתב בזה"ל "אבל כבר אמרתי במקום אחר כי אנחנו מקובלים התורה והאמונה, ואך כל שאפשר לנו לחקור אחר אמיתת האחדות ואחר טעמי מצוות אשרי לו, אך לא כמסתפק אלא כמצווה, ואם יתקשה כאלף קושיות לא יזוז אמונתו ממקומו, ויתלה שעדיין לא הגיע למרכז האמת ויעיין עוד יותר אולי יגיע, ואפשר שמרוב עיונו יצא מדעתו כבן זומא ואפשר ימות כבן עזאי, ובכל זאת כל חפצים לא ישוו, והאמונה קיימת לעד, ומי ששכלו זך והקב"ה מסייע לו לא יצא מדעתו ולא ימות אלא הקב"ה רגלי חסידיו ישמור מכל מכשול ותקלה ומכל קושי' שאין שכלו מגיע ליישב, והיינו ר"ע אך כל אלו שלשתן נכנסו בשלום בלי שום. ספק אך אחר מיד לא נכנם בשלום כי להיותו עוסק בספרי מינות וטענות האפיקורסים אם כי שהיה צדיק ות"ח גדול, מ"מ כשהגיע למקום העיון הי' מעיין כמסתפק, אם הדין עם בעלי האמונה או עם האפיקורסים, וכיון שנכנס כממתפק ניתן לו מקום לטעות וטעה ונענש על תחילת כניסתו" .