האם חקירה שכלית יכולה להיקרא בשם אמונה/ מהו המשמעות של אמונה

מחכים

משתמש ותיק
בהמשך לדיון שנערך לאחרונה בעניינה של אמונה פשוטה, רציתי להביא קישור למאמר המסביר היטב את הגישה החסידית למושג אמונה:
https://tablet.otzar.org/pages/?&restore=1&t=1605463082436&pagenum=13&book=169483
כמו"כ מן העניין לצטט קטע מבית הלוי פרשת בא וז"ל
עיקר מצות אמונה הוא שנאמין בכל דברי התורה וכפי הקבלה מרבותינו גם מה שאי אפשר לנו לבררו על ידי מופת חותך. דהרי כל מה שנתברר להאדם במופת זה נקרא ידיעה ואינו בכלל אמונה עדיין ואנחנו מצוים להאמין וזהו בדברים שאין השכל משיג אותם במופת, וכל זמן שלא יאמין רק במה שנתברר לו במופת אין לו חלק במצות אמונה כלל, דכמו דנצטווה האדם לכוף כל כחותיו לעבודת ה' ולבטל אותם לעבודתו באיברי גופו וכמו שבירת התאוה והחמדה לעניני עוה"ז ותענוגיו הלא כמו כן החיוב לכוף ולבטל שכלו לעבודתו יתברך והוא בהאמינו בדברי התורה את אשר לא ישיג בשכלו. 
ועיי"ש גם לפני זה
הראיה וההוכחה לאמונה הוא רק אמונה. 
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
'אמונה' - הצטיירות פירוש המציאות הנוגע לחיים בלב
'אמונה רחבה' - כאשר הציור הזה מצטייר היטב על כל פרטיו
'מדד האמונה' - כמה האדם משעין דברים גורליים על התפיסה הזאת
'הקושי באמונה' - כאשר החוש הטבעי נוטה להפך מהתפיסה השכלית

השוני האמיתי בין אמונה לסתם תפיסה, הוא באמונה הדתית, שהיא השענות על מציאות שחורגת מגבולות המציאות האישית בכל מובניה, וההשענות הזאת היא הפתיחות של כל חלקי ההכרה למציאות שמעבר לגבולות ההכרה
 

מחכים

משתמש ותיק
פותח הנושא
ספר וסופר אמר:
'אמונה' - הצטיירות פירוש המציאות הנוגע לחיים בלב
'אמונה רחבה' - כאשר הציור הזה מצטייר היטב על כל פרטיו
'מדד האמונה' - כמה האדם משעין דברים גורליים על התפיסה הזאת
'הקושי באמונה' - כאשר החוש הטבעי נוטה להפך מהתפיסה השכלית

השוני האמיתי בין אמונה לסתם תפיסה, הוא באמונה הדתית, שהיא השענות על מציאות שחורגת מגבולות המציאות האישית בכל מובניה, וההשענות הזאת היא הפתיחות של כל חלקי ההכרה למציאות שמעבר לגבולות ההכרה

אתה כותב מלבך?
התיאריות שלך בכבודו מונח אבל אנו מתייחסים לדברי רבותינו
ובוודאי שאיכא בזה מחלוקת בין רבותינו
בכל אופן יסוד דברי בע"ת הוא מהפסוק פתי יאמין וערום יבין
וחז"ל במ"ר שמות דרשו פסוק זה על  מרע"ה 
ומבאר בתניא דכלפי הקב"ה הכל כפתיים אצלו
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
אתה צודק לא עשיתי בסדר, בגלל שהקישור לא נפתח, התייחסתי בטעות לשורה האחרונה שבדבריך

אני ממש לא כותב מליבי, ניסיתי לתמצת דברים מופשטים כדי לתת בחינה על מה לדון
אבל לא שמתי לב שאתה מחפש משהו מסוים

תוכל לתמצת בקצרה מה הנושא?
 

מחכים

משתמש ותיק
פותח הנושא
הנושא הוא, שהנשמה שמכירה את בוראה משליכה על הכרת האלוקות ע"ד מזלייהו חזי
אבל הוא מבסס את הרעיון בצורה מחקרית.
השורה האחרונה שכתבתי בהודעה הראשונה הוא ציטוט של בית הלוי "הראיה וההוכחה לאמונה הוא רק אמונה".
 

מחכים

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמונת אומן אמר:
כעין זה ממש, המהר''ל בגבורות ה' פ''ט

כמדומני שהוא כותב (ואולי בבמה אחרת) מראי מקום זה כמקור לדברי התניא.
וידוע ומפורסם דהרבה מדברי התניא מבוסס על מהר"ל 
וזה כוונתו בשער הספר מיוסד מפי ספרים דמקובל דכיוון על מהר"ל ושל"ה
 
 

מחכים

משתמש ותיק
פותח הנושא
להלן העתקת המהר"ל הנ"ל
ועוד כאשר תבין ענין האמונה על אמתתה, אז תדע כי ראוי מי שחוטא באמונה שישתעבד, ומי שזוכה באמונה ראוי לחירות. וזה כי האדם היודע דבר בהשגתו ובידיעתו, הידיעה הזאת היא ידיעת האדם, ומי שהוא מאמין בו יתברך זה שהוא מצד השם יתברך אשר מאמין בו, והוא נמשך אליו לגמרי ומפני כך בודאי גדול מדריגתו. וזהו שאמרו  גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי המברך שהוא מברך דבר זה מצד ידיעת האדם שאמר כך וכך, ומעלתו זאת אינו כל כך כמו מי שעונה אמן, כי האמונה היא מצד השם יתברך לא מצד דעתו. וכן מה שאמרו כי כל מי שעושה מצוה אחת באמונה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש. וזה כי כאשר הוא עושה מצוה מצד הידיעה, הנה זה מהשגתו וידיעתו ואין בצד הזה רוח הקודש, אבל כאשר עושה מצוה באמונה הנה הוא מצד השם יתברך אשר הוא מאמין בו, אף כי לא ידע הוא מאמין בו יתברך, ולפיכך שורה עליו רוח הקודש כדכתיב  ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה בשמחה רבה. ומזה הטעם זכו ישראל לגאולה על ידי האמונה, כי הגאולה היא החירות אשר הוא על ידי התדבקות בו יתברך ואין רשות אחר עליו. לכן מעלות האמונה היא מצד שני דברים, האחד שמורה על חוזק המאמין במציאות וכמו שהארכנו למעלה אצל והאמין בה', ועוד האמונה היא מעלה גדולה מצד שהוא מקבל האמונה מן הש"י ובזה הוא דבק בו יתברך:
 
הקב"ה הוא אין סוף יותר גדול ממה שהמח של האדם הכי גדול יכול להשיג.
לנסות למצוא אותו ע"י חקירות זה כמו לנסות לקלוט רדיו על ידי קרש. סליחה על הדימוי הלא משהו.
האפשרות שהקב"ה נתן בעולם להגיע להשיג אותו - זה התפילה. ובסיוע שאר המצוות ולימוד התורה.
מי שמתבודד ומשוחח עם ה' בתמימות ובפשיטות - זוכה לאמונה, וככל שיעשה את זה יותר כך תהיה אמונתו חושית יותר, עד רוה"ק ממש. (ובעקרון גם נבואה, אם לא מצד הדור, וכמ"ש על תלמידיו של הלל הזקן)
אבל מי שמחפש את ה' ע"י חקירות שכליות - ימצא הוכחות להיפך ח"ו. כי יגיע לחלל הפנוי המקום שבו ה' הכי מסתתר. וכמובן שהוכחות אלו הן הוכחות של הבל שאינן הוכחות כלל, אך לא ניתן לראות כמה הן הבל אלא כשקרובים לה', אבל כשרחוקים ממנו ונמצאים בחלל הפנוי, גם הקושיא הכי אוילית וילדותית - הופכת להיות קושיא עצומה ופירכא שאין עליה שום תשובה.
ה' יצילנו מזה.

(כתבתי ע"פ מש"כ בליקוטי מוהר"ן בתורה "בא אל פרעה", עיי"ש להבנת הדברים לעומקם)
 

אברך

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
הקב"ה הוא אין סוף יותר גדול ממה שהמח של האדם הכי גדול יכול להשיג.
לנסות למצוא אותו ע"י חקירות זה כמו לנסות לקלוט רדיו על ידי קרש. סליחה על הדימוי הלא משהו.
האפשרות שהקב"ה נתן בעולם להגיע להשיג אותו - זה התפילה. ובסיוע שאר המצוות ולימוד התורה.
מי שמתבודד ומשוחח עם ה' בתמימות ובפשיטות - זוכה לאמונה, וככל שיעשה את זה יותר כך תהיה אמונתו חושית יותר, עד רוה"ק ממש. (ובעקרון גם נבואה, אם לא מצד הדור, וכמ"ש על תלמידיו של הלל הזקן)
אבל מי שמחפש את ה' ע"י חקירות שכליות - ימצא הוכחות להיפך ח"ו. כי יגיע לחלל הפנוי המקום שבו ה' הכי מסתתר. וכמובן שהוכחות אלו הן הוכחות של הבל שאינן הוכחות כלל, אך לא ניתן לראות כמה הן הבל אלא כשקרובים לה', אבל כשרחוקים ממנו ונמצאים בחלל הפנוי, גם הקושיא הכי אוילית וילדותית - הופכת להיות קושיא עצומה ופירכא שאין עליה שום תשובה.
ה' יצילנו מזה.

(כתבתי ע"פ מש"כ בליקוטי מוהר"ן בתורה "בא אל פרעה", עיי"ש להבנת הדברים לעומקם)
את אותה "אמונה" שתיארת, מרגישים גם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) בני שאר הדתות, הנוצרים והמוסלמים, וכן עובדי האלילים (בודהיסטים וכו'). הם מתפללים להבליהם, ומרגישים קשר ואהבה אליהם.
אין ב"הרגשות" למיניהן שום קשר למצות אמונה. ולא מגיע שום שכר לאדם שעצם עיניים והלך אחרי מה שאמרו לו בלי לחשוב רגע. ואם היה נולד נוצרי או מוסלמי, היה נשאר כך עד סוף ימיו, אלא ש"במקרה" נולד יהודי למשפחה דתית ומאמינה.
 
 
אברך אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
הקב"ה הוא אין סוף יותר גדול ממה שהמח של האדם הכי גדול יכול להשיג.
לנסות למצוא אותו ע"י חקירות זה כמו לנסות לקלוט רדיו על ידי קרש. סליחה על הדימוי הלא משהו.
האפשרות שהקב"ה נתן בעולם להגיע להשיג אותו - זה התפילה. ובסיוע שאר המצוות ולימוד התורה.
מי שמתבודד ומשוחח עם ה' בתמימות ובפשיטות - זוכה לאמונה, וככל שיעשה את זה יותר כך תהיה אמונתו חושית יותר, עד רוה"ק ממש. (ובעקרון גם נבואה, אם לא מצד הדור, וכמ"ש על תלמידיו של הלל הזקן)
אבל מי שמחפש את ה' ע"י חקירות שכליות - ימצא הוכחות להיפך ח"ו. כי יגיע לחלל הפנוי המקום שבו ה' הכי מסתתר. וכמובן שהוכחות אלו הן הוכחות של הבל שאינן הוכחות כלל, אך לא ניתן לראות כמה הן הבל אלא כשקרובים לה', אבל כשרחוקים ממנו ונמצאים בחלל הפנוי, גם הקושיא הכי אוילית וילדותית - הופכת להיות קושיא עצומה ופירכא שאין עליה שום תשובה.
ה' יצילנו מזה.

(כתבתי ע"פ מש"כ בליקוטי מוהר"ן בתורה "בא אל פרעה", עיי"ש להבנת הדברים לעומקם)
את אותה "אמונה" שתיארת, מרגישים גם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) בני שאר הדתות, הנוצרים והמוסלמים, וכן עובדי האלילים (בודהיסטים וכו'). הם מתפללים להבליהם, ומרגישים קשר ואהבה אליהם.
אין ב"הרגשות" למיניהן שום קשר למצות אמונה. ולא מגיע שום שכר לאדם שעצם עיניים והלך אחרי מה שאמרו לו בלי לחשוב רגע. ואם היה נולד נוצרי או מוסלמי, היה נשאר כך עד סוף ימיו, אלא ש"במקרה" נולד יהודי למשפחה דתית ומאמינה.
 

חלילה מלהשוות הרגשה דמיונית להרגשת קרבת אלוקים אמיתית.
יש דבר כזה. מי שהיה נכנס לבית המקדש - היה מבין דברים והיו נפתרים לו הספיקות.

הרמב"ן אמר לתלמיד שלו שעמד להיפטר שישאל למעלה כמה שאלות שיש לו ויגיד לו בחלום. ובא בחלום ואמר לו שברגע שעלה למעלה - כל השאלות היו כלא היו, והכל היה ברור ופשוט ומובן, אבל רק כשנמצאים למעלה מרגישים כך, וא"א להסביר את זה למי שבעולם הזה.

אם רצונך להבין ואין כוונתך סתם להתנצח, אני מציע לך לעיין במקור להבנת הדברים. הנה כאן
http://rabenubook.com/ליקוטי-מוהר״ן-סד/
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
אברך אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
הקב"ה הוא אין סוף יותר גדול ממה שהמח של האדם הכי גדול יכול להשיג.
לנסות למצוא אותו ע"י חקירות זה כמו לנסות לקלוט רדיו על ידי קרש. סליחה על הדימוי הלא משהו.
האפשרות שהקב"ה נתן בעולם להגיע להשיג אותו - זה התפילה. ובסיוע שאר המצוות ולימוד התורה.
מי שמתבודד ומשוחח עם ה' בתמימות ובפשיטות - זוכה לאמונה, וככל שיעשה את זה יותר כך תהיה אמונתו חושית יותר, עד רוה"ק ממש. (ובעקרון גם נבואה, אם לא מצד הדור, וכמ"ש על תלמידיו של הלל הזקן)
אבל מי שמחפש את ה' ע"י חקירות שכליות - ימצא הוכחות להיפך ח"ו. כי יגיע לחלל הפנוי המקום שבו ה' הכי מסתתר. וכמובן שהוכחות אלו הן הוכחות של הבל שאינן הוכחות כלל, אך לא ניתן לראות כמה הן הבל אלא כשקרובים לה', אבל כשרחוקים ממנו ונמצאים בחלל הפנוי, גם הקושיא הכי אוילית וילדותית - הופכת להיות קושיא עצומה ופירכא שאין עליה שום תשובה.
ה' יצילנו מזה.

(כתבתי ע"פ מש"כ בליקוטי מוהר"ן בתורה "בא אל פרעה", עיי"ש להבנת הדברים לעומקם)
את אותה "אמונה" שתיארת, מרגישים גם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) בני שאר הדתות, הנוצרים והמוסלמים, וכן עובדי האלילים (בודהיסטים וכו'). הם מתפללים להבליהם, ומרגישים קשר ואהבה אליהם.
אין ב"הרגשות" למיניהן שום קשר למצות אמונה. ולא מגיע שום שכר לאדם שעצם עיניים והלך אחרי מה שאמרו לו בלי לחשוב רגע. ואם היה נולד נוצרי או מוסלמי, היה נשאר כך עד סוף ימיו, אלא ש"במקרה" נולד יהודי למשפחה דתית ומאמינה.

הם מרגישים,
ואנו מרגישים,
[באותו משקל של אנו עמלים, והם עמלים...]

והשבות על לבבך, כולל גם הרגשה.

לא הבנתי בהודעה של ברסלבר שצריך לעצום עיניים וכו', אם הבנתי נכון, הוא התכוון על 'קשר', ותו לא.

לצורך הבנת העניין, אמשיל לקשר בין הורים לבן.
בן שמכיר את הוריו מיום היוולדו, ויש קשר של אהבה ביניהם, לא יעשה בדיקות ד.נ.א. לאמת את זה, הוא מרגיש שזה אבא שלו.
הנמשל לא דומה לגמרי,
אך עדיין, אדם בוגר שעדיין עסוק בחקירה ו'מתבסס' על זה, אומר דרשני.

 
 

לבי במערב

משתמש ותיק
בקשר לנכתב אודות אמונה שכלית:
ישעי' הנביא צווח ואומר - "וְנֵדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֙עַת֙ אֶת־ה֔'", היינו שלא ניתן להסתפק באמונה כללית ו'פשוטה', אלא מחובתנו להעמיק ולהשכיל בידיעתו ית"ש.
וכן פסק הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע א. הל' יסוה"ת בתחלתן), ועוד.

כמובן, יש להזהר במאד מנפילה בבור היקוש של ה'חקירה', שרבים חללים הפילה, ולכן יש לעסוק בכ"ז רק ע"פ הדרכות צמודות מת"ח ויר"ש מרבים.
 

שראלטשיק

משתמש ותיק
מצאתי בדברי הסבא מקלם זצוק"ל בספרו אור רש"ז (פרשת לך לך) בזה"ל "ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך (בר"ר כ"ט). הענין כך, כי הוא ית' חונן לאדם דעת להבין ולהשכיל, ועל ידי זאת יתקרב אליו האדם במה שיוכל להשכיל, ויידע אותו כפי מה שיוכל לדעתו בשכלו, אז הוא יתברך מקרב אותו ומלמדו חכמה למעלה משכל האדם, וזה יהיב חכמתא לחכימין.
והנה אברהם אבינו ע"ה היה ראש הפילוסופים, להבין כי יש ממציא כל המציאות בורא עולם, ועוד ראיות רבות כמבואר בפילוסופיה הנכונה. והבין כי עיקר הבריאה היה לדעת אותו, ולהתקרב אליו יתברך, וכל כך היה חזק מחקר שכלו ביסוד הנ"ל, עד שבנה על זה בנינים רבים ועצומים. עשר שנים נחבש בבית האסורים בכבלי ברזל, ולא ענוהו מן השמים משך זמן רב כזאת, התבוננו מה זאת שנה אחת בית סוהר, והכל לנסותו אם שכלו ומחקרו חזק. ולא עוד אלא כל כך בנה על שכלו ומחקרו, ומסר עצמו לאור כשדים לקדש שם שמים.
הוא הראשון אשר הבין מדעתו בשכלו אשר חנן אותו החונן "בצלם אלקים עשה את האדם" ופי' רש"י "להבין ולהשכיל". וכל כך היתה השכלתו חזקה עד שבנה עליה בנינים לסבול כ"כ משך זמן רב ובכל מיני סבל. התבוננו וציירו היטב הדבר הנשגב הזה והשתוממו על זה.
ואז דוקא כשמסר עצמו כל כך לעבוד את שכלו, ראה הוא יתברך שראוי הפילוסוף הנפלא הלזה אשר יכול לסבול בעבודת שכלו, להיות עבד נמכר לשכלו, ואז דוקא נגלה אליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ויאמר ה' אל אברהם לך לך.
אחרי שהרגיל להיות עבד על ידי שכלו, מכל שכן שיהיה עבר ה' על ידי אמונה, וכענין שאמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו "וחזקת והיית לאיש" פירוש להוציא לפועל כוחות האדם באשר הוא אדם, ואז "ושמרת", כי האמונה הבאה אחרי מחקר השכלי או על ידי ידיעת התורה תהיה חזקה מאד בל תמוט. ולכן לא נגלה אל אברהם ע"ה רק אחר שראה שנתחזק שכלו, ואז יהיה כלי מחזיק לעבודתו יתברך, ונגלה אליו. וזו מציאה גדולה כי האדם בעל בחירה, ואילו לא סבל כל כך במחקר השכל לבד, לא היה ראוי לגילוי שכינה, ולא היה לנו ח"ו תורה, ורק על ידי בחירתו, זכינו לכל הכבוד כהיום הזה.
ואם כן יצא לנו מזה דבר חדש, שאין האדם ראוי לקבל התורה באמת עד שתקרא תורה דיליה, כאז"ל ובתורתו יהגה, ואין זה אלא כשיוכל לסבול הרבה בשביל עבודת השכל, שמרגיל עצמו לשמוע לעצת שכלו, אף אם יסבול הרבה ח"ו בשביל זה, ולא כדרך בני אדם שתיכף כשידמה לו שהוא הולך בדרך התורה, עומד ומצפה תכף ומיד שינחוהו מן השמים לטוב גם בזה העולם" זהו הוא צורת ה"אדם", ה"איש" שכל יסודו הוא "צלם אלקים" עכ"ל.

ודוק היטב בכל דבריו, כי בדבריו (בקצרים!!!!) נכללים כל היסודות
 
שיחות הר״ן ה:

הָיָה מְגַנֶּה מְאֹד אֶת סִפְרֵי הַמְחַקְּרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, וְאָמַר שֶׁאֵין שָׁם כְּלָל שֵׂכֶל גָּמוּר. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּאֵיזֶה מַאֲמַר מַהַרְשָׁ"א אוֹ מַהֲרַ"ם שִׁיף וְכַיּוֹצֵא מִסְּפָרֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַמְקוּת וְשֵׂכֶל נִפְלָא וְנָעִים מְאֹד, אֲבָל בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים לֹא נִמְצָא זֶה הַשֵּׂכֶל כְּלָל). כִּי הֵם מְדַבְּרִים רַק בְּדֶרֶךְ הֶקֵּשִׁים מִנֵּהּ וּבֵהּ עַד שֶׁבָּאִים לְאֵיזֶה מוֹפֵת, אֲבָל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְהַבְדִּיל אֵין שָׁם כְּלָל כְּלָל.

וְאָמַר: אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִסִּפְרֵיהֶם רַק הוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת וְיֵשׁ לוֹ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ.
כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בִּתְחִלָּה הִיא רַק מֵחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּבְלִי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה'. וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים צְרִיכִים גַּם כֵּן יִרְאָה. כִּי עוֹבְדֵי מֵאַהֲבָה הֵם מוּעָטִים מְאֹד מְאֹד וְעִקָּר הוּא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ. כִּי הַיִּרְאָה עִלָּאָה בְּגִין דְּהוּא רַב וְשַׁלִּיט וְכוּ' הַיְנוּ יִרְאַת הָרוֹמְמוּת לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לְזֹאת הַיִּרְאָה, אֲבָל עִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא רַק עַל־יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם.

וּמִי שֶׁלּוֹמֵד ח"ו בְּסִפְרֵי הַמְחַקְּרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, נִכְנָס בְּלִבּוֹ סְפֵקוֹת וּכְפִירוֹת. כִּי כָּל אָדָם נוֹלָד עִם רִשְׁעוּת, כִּי טֶבַע כָּל אָדָם נִמְשָׁךְ אַחַר רִשְׁעוּת, הַיְנוּ אַחַר תַּאֲווֹת רָעוֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה רַחֲמָנָא לִצְלָן. רַק מֵחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ הוּא שׁוֹבֵר תַּאֲוָתוֹ וְנִכְנָס בְּדַרְכֵי ה'.
אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמֵד בְּאוֹתָן הַסְּפָרִים שֶׁל חֲקִירוֹת ח"ו, אֲזַי מוֹצֵא לְעַצְמוֹ סְפֵקוֹת וּכְפִירוֹת שֶׁהֵם סִיּוּעַ לָרִשְׁעוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בוֹ בְּטִבְעוֹ. וְעַל־כֵּן אֵין אָנוּ מוֹצְאִים כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה אָדָם נַעֲשֶׂה אִישׁ כָּשֵׁר וִירֵא ה' עַל־יְדֵי סִפְרֵי הַמְחַקְּרִים, אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּמְצָא בְּדִבְרֵיהֶם אֵיזֶה דְּבָרִים מִמִּדּוֹת טוֹבוֹת וְכַיּוֹצֵא, אַף־עַל־פִּי־כֵן הַכֹּל הֶבֶל כִּי הֶפְסֵדָם מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרָם, כִּי הֵם מְבַלְבְּלִים דַּעַת הָאָדָם מְאֹד. (וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה מִגֹּדֶל הָאִסּוּר לִלְמֹד אֵלּוּ הַסְּפָרִים רַחֲמָנָא לִצְלָן).

וְאָמַר: אַשְׁרֵנוּ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, בָּחַר לָנוּ חֵלֶק טוֹב מְאֹד וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וּפָתַח בָּהּ "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְכוּ'" בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת וּמוֹפְתִים שֶׁלָּהֶם, רַק צִוָּה עָלֵינוּ לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה לְבַד. וְעַל־כֵּן אָסוּר לָנוּ לִכָּנֵס בַּחֲקִירוֹת כְּלָל ח"ו.

וְאַף שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הוּא מְגַנֶּה יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, כְּבָר מְבֹאָר עַל זֶה תֵּרוּצִים בְּסִפְרֵי מוּסָר כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר עֲבוֹדַת ה' הִיא רַק עַל־יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ כַּנַּ"ל.

וְאָמַר: שֶׁאֵלּוּ הַתַּחְבּוּלוֹת וְהַהַמְצָאוֹת שֶׁהִמְצִיאוּ הַפִילוֹסוֹפִים בְּחָכְמָתָם, כְּגוֹן כְּלֵי מִלְחָמָה נִפְלָאִים וּשְׁאָר כֵּלִים הָעֲשׂוּיִים בְּתַחְבּוּלוֹת עַל־פִּי חָכְמָה (וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי חִדּוּשִׁים שֶׁלָּהֶם שֶׁהִמְצִיא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵחַכְמֵיהֶם), אָמַר: שֶׁהַכֹּל מִלְמַעְלָה, כִּי לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לָבוֹא עַל־זֶה רַק עַל־יְדֵי שֶׁהִתְנוֹצֵץ לָהֶם הַשֵּׂכֶל בְּזֹאת הַחָכְמָה, שֶׁבָּא לְאוֹתוֹ הֶחָכָם הִתְנוֹצְצוּת מִלְּמַעְלָה. כִּי כְּשֶׁהִגִּיעַ הָעֵת וְהַזְּמַן שֶׁיִּתְגַּלֶּה אוֹתָהּ הַחָכְמָה אוֹ הַתַּחְבּוּלָה בָּעוֹלָם עַל־כֵּן שָׁלְחוּ לָהֶם מִלְּמַעְלָה בְּשִׂכְלָם זֹאת הַתַּחְבּוּלָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם.
כִּי בְּוַדַּאי גַּם הַחֲכָמִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם חָקְרוּ גַּם עַל זֹאת, וּמִפְּנֵי מָה לֹא בָּאוּ הֵם עַל זֹאת הַתַּחְבּוּלָה וְהַהַמְצָאָה? רַק בֶּאֱמֶת הַכֹּל מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁבָּא הָעֵת שֶׁיִּתְגַּלֶּה זֹאת הַדָּבָר, אֲזַי מִתְנוֹצֵץ לוֹ הַשֵּׂכֶל וְאָז בָּא אוֹתוֹ הֶחָכָם עַל אוֹתָהּ הַתַּחְבּוּלָה, כִּי נִשְׁלַח לוֹ מִלְּמַעְלָה מִמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לוֹ. כִּי בְּוַדַּאי אֵינָם מְקַבְּלִים דֶּרֶךְ הַקְּדֻשָּׁה רַק דֶּרֶךְ הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְזֶה פָּשׁוּט.
(וְגַם לְהַבְדִּיל, אֵלּוּ הָאוֹמְרִים פְּשָׁטִים וְחִדּוּשִׁים בִּגְּמָרָא פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת, אִלּוּ לֹא הָיָה נִשְׁלַח לָהֶם מִלְמַעְלָה מִן הַשָּׁמַיִם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם כְּלָל לָבוֹא עַל הַחִדּוּשׁ. רַק בֶּאֱמֶת הַכֹּל מִלְּמַעְלָה. וְכָל אֶחָד מְקַבֵּל מִמָּקוֹם שֶׁמְּקַבֵּל, וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה. כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מַדְרֵגוֹת מֵהֵיכָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְקַבֵּל הֶאָרָה וְהִתְנוֹצְצוּת בְּשִׂכְלוֹ וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם מוֹשִׁיטִין לוֹ הַחִדּוּשׁ אוֹ הַחָכְמָה. אֲבָל הַכְּלָל: שֶׁכָּל מִינֵי חִדּוּשִׁים שֶׁמְּחַדְּשִׁים הַחֲכָמִים הֵן בִּקְדֻשָּׁה כְּגוֹן פְּשָׁטִים וּדְרוּשִׁים וְכַיּוֹצֵא, הֵן לְהַבְדִּיל בְּעִנְיְנֵי חָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם, הַכֹּל מוֹשִׁיטִין לָהֶם וְשׁוֹלְחִין לָהֶם בְּשִׂכְלָם מִלְמַעְלָה. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִמָּקוֹם הָרָאוּי לוֹ כַּנַּ"ל).
 
שיחות הר״ן לב

צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת כְּלָל, וְלִבְלִי לְעַיֵּן כְּלָל בִּסְפָרִים שֶׁל מְחַקְּרִים, רַק לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה לְבַד בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת כְּלָל.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּדְמֶה לָנוּ שֶׁהַהֲמוֹן עַם הֵם רְחוֹקִים מֵחֲקִירוֹת וְאֵינָם מְחַקְּרִים כְּלָל, אַף־עַל־פִּי־כֵן בֶּאֱמֶת כֻּלָּם הֵם מְעֹרָבִים בַּחֲקִירוֹת. כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ חֲקִירוֹת וַאֲפִלּוּ קְטַנִּים בָּאִים עַל מַחֲשַׁבְתָּם חֲקִירוֹת וּבִלְבּוּלִים.
אֲבָל בֶּאֱמֶת צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִזָּהֵר מְאֹד לְהַרְחִיק הַחֲקִירוֹת מִלִּבּוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי לִבְלִי לִהְיוֹת ח"ו שׁוּם חַקְרָן כְּלָל, רַק לְהַאֲמִין בַּה' וּבְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים בֶּאֱמוּנָה לְבַד בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת כְּלָל. כִּי כְּבָר זָכִינוּ לְקַבֵּל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה עַל־יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, וּכְבָר הָיָה לָנוּ צַדִּיקִים רַבִּים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְרָאוּי לָנוּ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת, וְלֵילֵךְ בְּעִקְּבוֹתָם לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת וּלְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ וּמִצְווֹתָיו כַּאֲשֶׁר מָסְרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים.

וּכְשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת בֶּאֱמוּנָה לְבַד בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת יָכוֹל לִזְכּוֹת שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּבוֹא לִבְחִינַת "רָצוֹן", שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵחָכְמָה.
כִּי בֶּאֱמֶת חָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה הוּא לְמַעְלָה מֵאֱמוּנָה, אֲבָל אַף־עַל־פִּי־כֵן אָנוּ צְרִיכִים לִבְלִי לֵילֵךְ בְּחָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת רַק בֶּאֱמוּנָה לְבַד, כִּי אֱמוּנָה הוּא דָּבָר חָזָק מְאֹד, וַאֲזַי כְּשֶׁהוֹלֵךְ בֶּאֱמוּנָה לְבַד בְּלִי חֲקִירוֹת וְחָכְמוֹת אֲזַי זוֹכֶה לָבוֹא לִבְחִינַת רָצוֹן שֶׁהוּא לְמַעְלָה אֲפִלּוּ מֵחָכְמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רָצוֹן מֻפְלָג חָזָק מְאֹד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ מְאֹד עַד שֶׁלֹּא יֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת כְּלָל מִגֹּדֶל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת. וְיִצְעַק וְכוּ'.

אַךְ יֵשׁ חַקְרָן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ לֵב בְּנֵי אָדָם. דְּהַיְנוּ הַבַּעַל דָּבָר שֶׁהוּא מַכְנִיס חֲקִירוֹת בְּלֵב הָאָדָם וּצְרִיכִין לְהַכְנִיעוֹ וּלְגָרְשׁוֹ, לְגָרֵשׁ מִלִּבּוֹ כָּל הַחֲקִירוֹת וּלְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה כַּנַּ"ל.

וְדַע, כִּי יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵם מַכְנִיסִים כְּפִירוֹת בְּאָדָם. וְיֵשׁ שֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת עַל הָאֱמוּנָה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ בִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי. וְיֵשׁ שֶׁהוֹסִיפוּ עַל זֶה מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים שֶׁעָשׂוּ בְּעַצְמָם, כִּי יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵם מַזִּיקִים וּפוֹגְמִים אֶת הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל.
וְלָזֶה צְרִיכִין בּוּשָׁה וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲקִירוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ ח"ו, רָאוּי לוֹ לְהִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד עַל אֲשֶׁר נוֹלַד בְּגַשְׁמִיּוּת כָּזֶה אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ שֶׁבָּא לָזֶה שֶׁיָּבוֹאוּ לוֹ מַחֲשָׁבוֹת כְּנֶגֶד אֱמוּנָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת כָּל הָאָרֶץ" (בַּמִּדְבָּר י"ד־כא) כִּי "מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (יְשַׁעְיָה ו־ג). וְעָלָיו בָּאִים מַחֲשָׁבוֹת ח"ו לְגָרְשׁוֹ וּלְעָקְרוֹ ח"ו מֵאֱלֹקִים חַיִּים אֲשֶׁר הוּא חֵי הַחַיִּים יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה שְׁמוֹ.
וְאֵין צָרִיךְ לְבָאֵר גֹּדֶל הַבּוּשָׁה שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁבָּאִים עָלָיו מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלּוּ ח"ו. וְעַל־יְדֵי בּוּשָׁה וְלֵב נִשְׁבָּר, עַל יְדֵי זֶה מְגָרֵשׁ וּמְשַׁבֵּר הַחֲקִירוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַנַּ"ל.

וּבֶאֱמֶת אֱמוּנָה הוּא עִנְיָן חָזָק מְאֹד, וְחַיָּיו חֲזָקִים מְאֹד עַל־יְדֵי אֱמוּנָה.
כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּאִים עָלָיו יִסּוּרִים ח"ו, אֲזַי יוּכַל לְנַחֵם עַצְמוֹ וּלְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ – כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עָלָיו וְיֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ, וְהַיִּסּוּרִים הֵם לוֹ לְטוֹבָה וּלְכַפָּרָה וּבַסּוֹף יֵיטִיב לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.
אֲבָל מְחַקֵּר שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, כְּשֶׁבָּא עָלָיו אֵיזֶה צָרָה, אֵין לוֹ לְמִי לִפְנוֹת וְאֵין לוֹ בַּמֶּה לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ. (וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין דְּבָרִים אֵלּוּ מֵאֵלָיו וְיָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַכֹּל בִּכְתָב).
וְהַכְּלָל: שֶׁעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה, בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת כְּלָל. וּבָזֶה יִהְיֶה חָזָק לְעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וּלְעוֹלָם לֹא יִמֹּט – אַשְׁרֵי לוֹ.

גַּם זֹאת צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁיֵּשׁ נְשָׁמוֹת כְּשֵׁרוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ בְּכַשְׁרוּת וְגַם לֹא קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם, שֶׁאֵין בָּאִים עֲלֵיהֶם כְּלָל מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלּוּ, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בִּפְנֵיהֶם מֵעִנְיָנִים אֵלּוּ לֹא אִכְפַּת לָהֶם כְּלָל וְאֵינוֹ מְבַלְבֵּל דַּעְתָּם כְּלָל. וְזֶה דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמְּדַבְּרִים מִתַּאֲוָה הַיָּדוּעַ בִּפְנֵי סָרִיס, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל, כֵּן אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים הַנַּ"ל אֵינָם שׁוֹמְעִים כְּלָל וְאֵינוֹ נִכְנָס בְּאָזְנֵיהֶם כְּלָל עִנְיְנֵי חֲקִירוֹת וּבִלְבּוּלִים הַנַּ"ל.

וּבֶאֱמֶת הַקֻּשְׁיוֹת וְהַחֲקִירוֹת שֶׁל הַהֲמוֹן עַם, הֵם שְׁטוּתִים גְּדוֹלִים וְאֵינָם קֻשְׁיוֹת כְּלָל. וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהוֹלְכִים עִם אֵיזֶה קֻשְׁיָא זְמַן רַב, וּבֶאֱמֶת הַקֻּשְׁיָא שֶׁלּוֹ הוּא תֵּרוּץ, רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת – נִדְמֶה לוֹ לְקֻשְׁיָא.
כְּמוֹ לְמָשָׁל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הַתִּינוֹק, שֶׁנִּשְׁבַּר הַזְּכוּכִית שֶׁל הַחַלּוֹן וְלָקְחוּ הַזְּכוּכִית הַשֵּׁנִי שֶׁאֶצְלוֹ וּקְבָעוּהָ כָּאן וְאִם־כֵּן יִפְרַח הַצִּפּוֹר דֶּרֶךְ הֶחָלָל הַזֶּה שֶׁל זְכוּכִית הַשֵּׁנִי?! וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הַתִּינוֹק כָּךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁכּוֹלְלִין לוֹ הַתֵּרוּץ עִם הַקֻּשְׁיָא בְּיַחַד אֲזַי נִדְמֶה לוֹ לְקֻשְׁיָא גְּדוֹלָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב כְּלָל, כִּי נִדְמֶה לוֹ לְקֻשְׁיָא גְּדוֹלָה, וּבֶאֱמֶת הַכֹּל שְׁטוּת, כִּי אַדְּרַבָּא, הַקֻּשְׁיָא – שֶׁיִּפְרַח הַצִּפּוֹר הוּא תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל שְׁטוּת. כִּי בֶּאֱמֶת אֵין לוֹקְחִין בִּשְׁבִיל זֶה הַזְּכוּכִית הַשֵּׁנִי לִסְתֹּם, כִּי יִפְרַח דֶּרֶךְ שָׁם. רַק הַתִּינוֹק מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הֲבָנָתוֹ אֵינוֹ מֵבִין שֶׁכּוֹלְלִין לוֹ הַקֻּשְׁיָא עִם הַתֵּרוּץ בְּיַחַד וְנִדְמָה לוֹ לְקֻשְׁיָא גְּדוֹלָה.
כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנָס בְּלִבָּם קֻשְׁיוֹת שֶׁל שְׁטוּת כָּאֵלּוּ, שֶׁבֶּאֱמֶת זֹאת הַקֻּשְׁיָא הוּא תֵּרוּץ, אַךְ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הֲבָנָתוֹ נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא קֻשְׁיָא גְּדוֹלָה וְהָבֵן הֵיטֵב. עַל־כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְסַלֵּק מִדַּעְתּוֹ וְלִבְרֹחַ מִקֻּשְׁיוֹת וַחֲקִירוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים רַק לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה לְבַד כַּנַּ"ל.
 

שראלטשיק

משתמש ותיק
לא הבאתי דברי הסבא מקלם להראות שיש מי שסובר שצריך חקירה
זה שיש דרכים שונים בעבודת השי"ת זה פשוט
ידוע לכל שיש תהום בין חסידי ברסלב לחסידי חב"ד בענין חקירה ודעת בעניני אמונה
כוונתי היתה שהוא הציע דרכו באופן נפלא ועמוק למי שרוצה להבין הנושא
,בכל נושא יש קצוות ודרך אמצעי
ובכל אחת מג' נקודות הללו יש תורה שלימה.
ועבודת האדם השלם הוא להבין כל אחד ולבחור דרכו המתאים לתכונת נפשו בחכמה ובהשכל, ולא לדגות דרכים אחרים
 

שראלטשיק

משתמש ותיק
וענין אמונה פשוטה ידוע ומופרסים מהבעש"ט, אך חלק ההתבוננות וחקירה לא ידוע ממנו, ואני חושב שכדאי להעתיק קצת,
וז"ל המגיד (ליקוטים יקרים אות קצט) "טעם למה אנו אומרים אלוקינו ואלקי אבותינו כי יש שני מיני בני אדם המאמינים בהשם יתברך אחד שמאמין בהקב"ה מחמת שהולך בדרכי אבותיות הקדמונים ועל ידי זה אמונתו חזקה והשני מי שבא על האמנת הדת מחמת החקירה שחקר והחילוק ביניהם שהראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות ח"ו כי אמונתו חזקה מד קבלת אבותיו ועוד שלא חקר מעולם אבל יש לו חסרון שהאמונה אצלו רק מצות אנשים מלומדה בלי טעם ושכל.
אבל השני יש לו מעלה שמחמת שהכיר הבורא יתברך מכח גדול חקירתו הוא חזק אצלו באמונה שלימה ובאהבה גמורה אבל גם יש לו חסרון שבקל יוכל לפתותו אם יבוא חוקר אחר ויביא לו ראיות הסותורות יתפתה ח"ו אבל האדם שהשני מדות בידו אין למעלה ממנו דהיינו שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק וגם כן באה לו מחמת החקירה שחקר בעצמו זו היא אמונה שלימה וטובה ולזה אנו אומרים אלקינו ואלקי אבותינו".
והובא דבריו בספר מאור המאיר (דרוש לראש השנה ח"ב עמ' ר"נ) "כמו ששמעתי מהמגיד זללה"ה היה אומר השכל של אדם נקרא רעיא מהימנא להיות הוא מזין את האמונה, כי לפעמים קשה לאדם לסמוך על האמונה בעצמה בלי עוצם ההכרה, לאפוקי כשבא השכל ומבין מצד ההכרה שכן דעת נוטה ומתבונן בחכמה ותבונה אזי האמונה נעשה ביתרון שאת חזקה ועצומה יותר מקדם בלי השכל, ולכן נקרא השכל של אדם רעיא מהימנא".
וכן הוא בספר דברת שלמה להרה"ק רבי שלמה מלויצק (פרשת שלח עמ' נט) עי"ש בספר כתר שם טוב (רו ב) וכן בספר קרבן עני (פר' בחקותי) בשם הבעש"ט
וראה בספר אור תורה (סימן שס) "
בספה"ק דגל מחנה אפרים (פרשת לך ד"ה ולא) כתב בשם זקינו הבעש"ט זי"ע שעל כל אחד לחקור גדולת הבורא על ידי התורה כי אם סומך עצמו על אמונתו שהקב"ה אין סוף הריהו פתי מאמין לכל דבר וז"ל "על דרך שאמר אא"ז הבעש"ט נ"ע זללה"ה על גמרא (מדרש איכה פתיחתא ב') הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו כי יש שני סוגי אנשים אחד מיישב בדעתו מאחר ששמעתי שהקב"ה כביכול הוא אין סוף למה לי החקירה בו ומאמין בזה בלי דרישות וחקירות ואין זה הדרך ישכון אור. אבל יש סוג שני שאינו מאמין בזה כי אם בדרישות וחקירות היינו על ידי לימוד תורה כמו שכתב דוד המלך ע"ה (דה"י א כח ט) דע את אלקי אביך ועבדהו מתחלה דע ואחר כך עבדהו ואחר שלומד תורה ומעיין בה שמכיר על ידי התורה גדולת הבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא אין סוף ואז עוזב מלחקור ולדרוש ולהתבונן בענין אלוקות כלל מחמת יראת הרוממות של אין סוף יתברך ויתעלה שהשיג שהוא אין סוף ובאתר דאין סוף מאן יכול וכו' וזהו מאמרם ז"ל הלואי אותי עזבו היינו שיעזבו מלהתבונן בענין אלקות ותורתי שמרו היינו על ידי לימוד תורה מתחלה משיג קצת גדולת הבורא ברוך הוא ואז מחמת יראת הרוממות יעזוב מלחקור עוד אבל לא שיאמין תיכף ומיד כי על זה נאמר (משלי יד טו) פתי יאמין וגו'".
ועי' בנועם אלימלך פר' קדושים שחטאו של קין הוא שהיה לו די שהאמין בה' אחד ולא התבונן וחקר עוד למצא גדלות ה', (וחטא של הבל היתה שהתבונן במקום שאסור למעלה למטה וכו').
ותלמידו בספר מאור ושמש (שמות ד"ה ויאמר משה הנה אנכי) כתב בזה"ל "ויאמר משה הנה אנכי וכו' מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אהיה אשר אהיה ויאמר עוד אלקים וכו' ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם וכו'... וזאת היה דרך הקדוש לאברהם אבינו ע"ה שלא רצה לעבוד מצות אנשים מלומדה ללמוד מתרח אביו לעבוד עבודה זרה, רק רצה להשיג המציאות ביגיעתו ושכלו, שמתחלה סבר שהשמש הוא המנהיג ... עד שהשיג ממקור חכמתו מציאות אלקותו יתברך, שהוא המנהיג ובורא כל. וכן יצחק אביו בראותו את אברהם אביו שלא רצה לעשות מצות אנשים מלומדה, גם הוא דרך בעקבותיו, וחקר גם כן מציאות אלקותו, כפי דרכו דרך הקודש. עד שהשיג מציאת אלקותו יתברך. וכן יעקב לא רצה ללמוד מאבותיו לעשות כמעשיהם, מבלי שהשיג בשכלו.
ולכן יש כמה שמות להקדוש ברוך הוא, שכל אחד ואחד כפי עבודתו עבודת הקודש והשגתו, יקרא שם להשי"ת. שאברהם אבינו ע"ה שהיתה בחינת עבודתו במידת אהבה וחסד ולהכיר גדולתו, קראו הגדול. ויצחק שהיתה בחינתו לעבוד ביראה ופחד, קראו הגבור. ויעקב בבחינת עבודתו קראו הנורא. וזה הגדול הגבור והנורא שמרמז שכל אחד מהאבות קרא לו שם כפי השגתו. עכ"ל.
ובספר דברי חיים (חנוכה) מהאדמו"ר מצאנז זצוק"ל כתב "לפי שידוע שאז היוונים היו הפלוסופים חוקרים ההולכים אחרי הטבע ואנחנו עם בני ישראל המה חוץ לטבע ועשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש אבות וכל תורתנו הקדושה היא נגד הטבע כידוע ולכן אותם הכופרים אמרו שישראל טועים ופיתו בלשוניהם להלוך אחרי החקירות ופלסופיא אחר הטבע ולא להאמין רק מה שעיניהם רואות כמאמר הכופרים רח"ל.
והנה באמת תורתנו הקדושה הזהירנו מהלוך אחרי עינים והטעם פשוט דהנה באמת מצוה ושכל לחקור אחר הדברים בעיני השכל ולהבין דבר מדבר אך דוקא באופן שיתבאר דהנה ידוע דרך הפלוסופיא להקיש היקשים והגיון בהיקש דבר לדבר ולומדים אלקות מנפש האדם וממנהגי הטבע והנה המה טועים בדמיונם כי נפשם מזוהמת מתאוות וגאות והבלי עולם הזה ולכן אין דבר שבקדושה נרשם בשכלם כי המה מדמים בשקר כי נפשם היא מלא נכליות ושקר ואינם יכולים לבוא על האמת בדמיונם הכזב... והכופרים הללו שהולכים אחרי בצעם ואין להם נפש השכלי איך יכולים לבא להקיש דבר מדבר ורק אנחנו עם בני ישראל בחר ד' בנו ונתן לנו תורתו הקדושה ושם נפשנו בחיים נפש השכלית וקרבנו לפני מעמד הנבחר ותקע אמונתנו בלבנו ומי שיש בידו אמונה ונפש השכלית באמת יוכל לחקור לאחר כך כמבואר מבשרי אחזה אלקי".
ודי בזה
 
לענ"ד אין כוונת רבינו מוהר"ן שבסיס האמונה יהיה כפתי יאמין לכל דבר. תמימות ופשיטות כן, לא טיפשות.

אלא שזה האופן בו זוכים להשגת האלוקות: התבודדות, תפילות, מצוות ותורה ועוד תפילות.
אבל בחקירות לא מגיעים להשגת אלוקות אלא להיפך. זו סכנה גדולה ועצומה וודאית להגיע לכפירה ואפיקורסות.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
מחכים אמר:
כמו"כ מן העניין לצטט קטע מבית הלוי פרשת בא וז"ל
עיקר מצות אמונה הוא שנאמין בכל דברי התורה וכפי הקבלה מרבותינו גם מה שאי אפשר לנו לבררו על ידי מופת חותך. דהרי כל מה שנתברר להאדם במופת זה נקרא ידיעה ואינו בכלל אמונה
כבר הובאו הדברים באשכול המקורי כאן: https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=130&t=14695&start=90
וגם שיטת החסידים הובאה שם.
ולמה לך להתחיל אשכול חדש, אם יש לך מה לחדש אתה מוזמן בכבוד להוסיפו שם.
 

ישר א-ל

משתמש ותיק
בליקו"ה הל' פסח הל' ז מבאר בזה ביאור מסודר ונפלא איך מגיעים לאמונה
 

שראלטשיק

משתמש ותיק
כתב בתשובת הרמ"א (סי' ז') באשר ידוע שבני אשכנז יוצאים ביד רמ"א, וז"ל "והשנית אף כי נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם גזרה משום דברים האסורים שבה מ"מ בספרי חכמנו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור, כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעת בטלה כמו שהעיר עליו בעל בחינות עולם, באמרו סוף דבר לבי האמין מה שהאמינו סוף הגאונים בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם ז"ל וכו'. ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל החכמים אחרונים ז"ל וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני".
וז"ל המהרשל ז"ל בביאורו על הסמ"ג (מצוה ב) "מצות עשה להאמין ולשמוע כו' פירוש שצריך שניהם אמונה וקבלה, כי אמונה היא על דרך התולדה שמגודל בה כל ימיו מנעוריו, ומכל מקום אף שנשתקע כאמונת שמים, אין יוצא בה ידי חובתו, אלא כששמע וקיבל בלבו הקבלה שהוא המופת על דרך הראיה, כמו שמביא אחר כך מדברי רבינו סעדיה, וכך כתב בעל הנצחון שאין אדם יוצא באמונה אלא אם כן למד ספר מדע. ומכל מקום קשה לסמוך על המופת בלבד אם לא שתהא אמונה תקועה בלבו מן התורה, ואז מספיק הראיה כו' וסייע (הסמ"ג) לזה שמע ישראל וגו' שאמרו בני יעקב לאביהם כדאיתא בגמ' וגם לבני יעקב היתה ודאי אמונה על דרך התולדה מנעוריהם, אלא שהיה מסופק בם שלא ידע אם היה מופת להם מספיק להם לפי דעתם לכך אמרו לו שמע ישראל כשם שאין בלבך כו'".
ואחד מספרי בעל הלבושים הוא ספר לבוש פנת יקרת, על ספר מורה נבוכים.
והשל"ה על הפסוק זה א-לי ואנוהו כתב (עשרה מאמרות מאמר ראשון) "המאמר הראשון, הוא מאמר "ה' אחד, שורש הדברים הוא שורש השרשים, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים" רצה לומר ידיעה בלב בהשגה מופתיית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד. וזהו מרומז במה שכתוב (דה"י א' כ"ח ט') "דע את אל-הי אביך" רצה לומר נוסף על מה שהוקבע אמונה הא-להות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה. וזהו רמז הפסוק "זה א-לי ואנוהו אל-הי אבי וארממנהו" ר"ל כשזה א-לי שהוא א-לי מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו מלשון אני והו, רוצה לומר אני והו דבוקים ביחד כביכול כי הידיעה נתפסת בלב אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה שהוא אל-קי אבי אז וארוממנהו כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאתו במצפון הלב".
וז"ל המהרש"א (מס' ר"ה ל"ב:) "לפי שיש לאדם להאמין במציאות ה' בקבלה ע"פ התורה ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות ה' וחידוש העולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם לא שמעת כו' כמ"ש בפ"ק דתענית. ע"כ אני אקרא לכם בתורה מציאת השם וחידש העולם בראשית ברא אלהים כו' דהיינו בקבלה, אבל אתם תוסיפו בזה והבו גודל לא-להינו לידע זה במופת וידיעת השכל והיינו הצור תמים פעלו כי מצד פעולתו שבעולם יש להשיג מציאותו ואחדותו" ועי' מהרש"א ברכות יז. ד"ה גמור, וחולין נז..
הכוונה בזה כמ"ש הפילוסופים האלהיים דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאתו ויכלתו וידיעת דרכיו כו' יתברך ב"ה כפי יד שכלו של אדם אך ע"פ אמונתנו והתורה וכל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה לא יאמין בו ויתלה הדבר בקט שכלו וז"ש רבי מאיר גמור בכל לבבך כו' לדעת דרכי ה' אשר ממנו תמצא מופת למציאותו ואחדותו ויכלתו שהוא ודאי דבר גדול כי גם זה האיש משה רבינו בקש על זה הודיעני נא את דרכך אך אמר שתשקוד על דלתי תורתי שלא תזוז ממנה ודבר שיעלה על לבך והוא נגד תורת משה הוא דרך אפיקורסות ולא תשגיח בו כלל וזה הלשון שנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס דהיינו על דבר שהוא נגד התורה ולפי שכל עסקי האדם הם במחשבה ובמעשה ובדבור אמר נצור תורתי בלבך שהיא במחשבה ונגד עיניך תהא יראתי במעשה שמור פיך כו' הוא בדבור ומסיים וטהר וקדש כו' הוא דבר נוסף כמ"ש שיקדש אדם עצמו גם במותר לו...
הרדב"ז בספר מצודות דוד כתב "מצוה ג', לייחדו שנאמר שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד... וענין מצוה זו לידע דרך יחודו ית' וכ"כ הרב ז"ל וידיעת דבר זה מ"ע שנאמר שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד, מצוה זו נתבארה במופתים חזקים וראיות בריאות וטובות היותו יתברך אחד ולא שנים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק א', נמצאת אמונה זו מקויימת בידינו מצד הקבלה שנאמר ד' א-להינו ד' אחד, ומצד המופתים ולב כל בן דעת סומך עליו".
ובראשית חכמה (שער היראה פט"ו פ"ח) איתא בזה"ל "ונראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה ע"ה דע את אלקי אביך ועבדהו והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה פעם יעשה ופעם לא יעשה ואין לבו תקוע באמונה ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות אפשר שינוצח אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים ולכן צריך להתחכם ביראה ולא תהיה מצות אנשים מלומדה"
וכן האריך מאוד בעל הכלי יקר בזאת הענין בספרו ה"עוללות אפרים" (סי' קמ) וביאור בזה מאמר חז"ל (סנהדרין כא) "אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו" אע"פ שהידיעה וההכרה בעבודת השי"ת היא קבלה בידינו מאבותינו מ"מ החובה מוטלת על כל אחד לבדוק ולחקור בשכלו עד מקום ששכלו מגעת וזהו הפי' אע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה שחכמת התורה ואמונת ה' קבלה בידיו מאבותיו, מצוה לכתוב משלו שיחקור ויכתוב את התורה על לוח לבו משלו מחקירת והשגת שכלו.
וז"ל החיי אדם בצוואתו בית אברהם אות א' שמע ישראל וגו' ואהבת את ה' ר"ל שהאהבה תהיה מחמת שהתבונן שהוא אחד בכל מיני אחדות ועל ידי זה ואהבת בכל לבבך דהיינו בגוף ובכל נפשך משא"כ כשתהיה האהבה מחמת שהוא מיטיב לו שאין זו עבודה שלימה כי אז כאשר לא יטיב לו אזי חוזר מעבודתו".
ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ל"ט) כתב "מצינו דאמר דוד לבנו בדברי הימים (א' סי' כ"ח פ"ט) "ואתה שלמה בני דע אתאלקי אביר ועבדהו" הפירוש הפשוט שאין לאדם להאמין באלו-ה מצד מנהג אבותיו כי זה מנהג האומות אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו ויתעלה שמו ולכך אמר "דע את אלקי אביך" מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא הי' חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם כי בימיו היו עובדים לעכו"ם ואם היינו אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלקותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם ולכך אנו אומרים אלקי אצל כל אחד ואחד כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלקינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה" והובא דבריו ברבים מאחרונים שבאו אחריו" (עי' במה שמציון בהג' לתשו' זה, החיד"א, כתב סופר, עץ יוסף, דברי שאול, שמן רוקח, ועוד רבים).
ועל מרן החתם סופר ז"ל מסופר בספר חוט המשולש "וראשית חכמה יראת ה על כן למד לפניהם (החת"ס לפני תלמידיו) קודם כל שיעור כמו רבע שעה מספר חובת הלבבות כדי להלהיב לבם ביראת ד' ולא הניח מללמוד אפילו הקדמת המתרגם כל שכן שער היחוד עם הקדמתו".
ובספר תורת משה (ד"ה ויאמר יתרו) האריך בענינינו וכתב בזה"ל "אבל כבר אמרתי במקום אחר כי אנחנו מקובלים התורה והאמונה, ואך כל שאפשר לנו לחקור אחר אמיתת האחדות ואחר טעמי מצוות אשרי לו, אך לא כמסתפק אלא כמצווה, ואם יתקשה כאלף קושיות לא יזוז אמונתו ממקומו, ויתלה שעדיין לא הגיע למרכז האמת ויעיין עוד יותר אולי יגיע, ואפשר שמרוב עיונו יצא מדעתו כבן זומא ואפשר ימות כבן עזאי, ובכל זאת כל חפצים לא ישוו, והאמונה קיימת לעד, ומי ששכלו זך והקב"ה מסייע לו לא יצא מדעתו ולא ימות אלא הקב"ה רגלי חסידיו ישמור מכל מכשול ותקלה ומכל קושי' שאין שכלו מגיע ליישב, והיינו ר"ע אך כל אלו שלשתן נכנסו בשלום בלי שום. ספק אך אחר מיד לא נכנם בשלום כי להיותו עוסק בספרי מינות וטענות האפיקורסים אם כי שהיה צדיק ות"ח גדול, מ"מ כשהגיע למקום העיון הי' מעיין כמסתפק, אם הדין עם בעלי האמונה או עם האפיקורסים, וכיון שנכנס כממתפק ניתן לו מקום לטעות וטעה ונענש על תחילת כניסתו" .
 

קושטא

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
בקשר לנכתב אודות אמונה שכלית:
ישעי' הנביא צווח ואומר - "וְנֵדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֙עַת֙ אֶת־ה֔'", היינו שלא ניתן להסתפק באמונה כללית ו'פשוטה', אלא מחובתנו להעמיק ולהשכיל בידיעתו ית"ש.
וכן פסק הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע א. הל' יסוה"ת בתחלתן), ועוד.

כמובן, יש להזהר במאד מנפילה בבור היקוש של ה'חקירה', שרבים חללים הפילה, ולכן יש לעסוק בכ"ז רק ע"פ הדרכות צמודות מת"ח ויר"ש מרבים.
צריך עיון בדברי כבודו,
הרי בסה''מ כ' רק שהמצוה להאמין
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א
''המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. ובסוף גמר מכות (כג ב, כד א) אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחדסרי הואי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי י"י מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו''

ואמנם בתחילת הל' יסו''ה קצת משמע מדבריו שמתחיל ביסוד היסודות וכו'  ורק אח''כ כ' שהיודע דבר זה מקיים מצות עשה,
אבל לא  כ' כלל ש'רק' ע''י כך מקיים את המצוה להאמין,  אלא שע''י זה 'מקיים',  ולא מבואר תנאי מהיכן הגיע לידיעה זו.

ב'ועוד'  של כבודו לא עיינתי כ''כ  אבל מאד מענין לדעת האם הרמב'''ם פוסק לעיכובא כנ''ל,

 
 

קושטא

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
קושטא אמר:
הרי בסה''מ כ' רק שהמצוה להאמין
ראה בתרגום ר"י קאפח (ואכמ"ל, אך לכאו' יל"פ כן אף בנוסח הדפוסים).
לא הבנתי מה מבואר יותר בתרגום רי''ק, בספר המצוות כ' ג''כ ''שנצטוינו להאמין באלוקות'',

ומתחילת ספר המדע ג''כ מל'  'לידע'  ו'היודע' לא מוכח כלל שהדין להגיע לידיעה זו הוא ע''י הוכחה ומופת,

אלא שמקיים המצוה של אמונה בזה שיודע, ואכן משמע קצת שבעיקר המצוה הוא להבין שזה מוכרח,

שמבאר שמוכח שיהא שם מצוי,  וכן יחודו עי''ש,

אבל נראה גם לדעת מר, שודאי אינו מעכב לדעת הרמב''ם לידע ע''י הוכחה,

אלא חלק ותוספת מצוה בדין האמונה להשכיל ג''כ, שיהי' 'קיום' המצוה גם בידיעה ע''י מפת,



 
 

אחד הלויים

משתמש ותיק
ודאי שהמושג אמונה הוא מה שהאדם לא מבין בש םהגר"ח מבריסק אומרים שאיפה שנגמר השכל שם מתחילה האמונה
והרי כולנו יודעים שהמבחן של אדם מאמין הוא כאשר יש לו דברים לא מובנים שהרי זה המבחן של אמון אם לא אין כאן אמון
אלא שאדם שמאמין בלי בסיס הרי הוא פתי
וצריך לבנות בסיס שבגללו אני מאמין גם כשאני לא מבין
ובזה נחלקו הדרכים איך לבנות את הבסיס
ובעצם צריךלדעת שאף כמו שאמרו שיש בזה מח' בין קהילות
הדבר הוא גם מאד אינדבדואלי לסוג מחשבה של בנ"א וזה שהוא נולד בקהילה מסוימת לא יעזור כלום ויש בכל קהילה מכל סוגי המוחות והויכוח הוא מה הגישה העיקרית
עכ"פ לכו"ע אמונה היא כאשר אני לא מבין
 

לבי במערב

משתמש ותיק
קושטא אמר:
לא הבנתי מה מבואר יותר בתרגום רי''ק, בספר המצוות כ' ג''כ ''שנצטוינו להאמין באלוקות'',
הצדק עמו, ולי נתחלף לפי־שעה; ראה במנין המצוות שבראש ס' הי"ד (הנעתק גם בפתיחת הל' יסוה"ת), וב'מקורות וציונים' (שברמב"ם מהדו' פרנקל) ריש הל' יסוה"ת.

בפשטות אכן (עיקר) האמונה היא למעלה מן הדעת, אך זקוקה היא (אף) להכרה והבנה שכלית (עכ"פ באלו האנשים שזכו וניתן שכל בראשם).
וראה הל' יסוה"ת רפ"ב.
 

קושטא

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
קושטא אמר:
לא הבנתי מה מבואר יותר בתרגום רי''ק, בספר המצוות כ' ג''כ ''שנצטוינו להאמין באלוקות'',
הצדק עמו, ולי נתחלף לפי־שעה; ראה במנין המצוות שבראש ס' הי"ד (הנעתק גם בפתיחת הל' יסוה"ת), וב'מקורות וציונים' (שברמב"ם מהדו' פרנקל) ריש הל' יסוה"ת.

בפשטות אכן (עיקר) האמונה היא למעלה מן הדעת, אך זקוקה היא (אף) להכרה והבנה שכלית (עכ"פ באלו האנשים שזכו וניתן שכל בראשם).
וראה הל' יסוה"ת רפ"ב.
יל''ע באמת בכל אלו שמאמינים סתם כי הבאבעס והגננת אמרו, ופתי יאמין, ושומר פתאים ה', וכו',
האם מקיימים את המצוה כתיקנה או שרק בשוגג....  כמו שנפלה לו סלע ומצאה עני..
כי הרי אין להם סיבה למה להאמין ורק הולכים בעדריות ולמה שהם רגילים ומורגלים לחשוב,
ובעצם הם אינם מאמינים ולא יודעים כלל, [כי הם פשוט לא התבוננו כלל כי  הרי אסור לחשוב ולהרהר כלל בנושאים של אמונה.... אבל אילו היו נולדים בעדר אחר היו מאמינים לשטויות אחרים ואיך ייקרא לזה 'אמונה']
ומסתבר שיש איזושהי אמונה  [עי' בל' השפ''א שהובא לעיל דמשמע כך מדבריו   "עוד במד' ויאמינו בדבריו ישירו כו'. אעפ"י דכ' ויאמן חזרו ולא האמינו כו'. וצריך ביאור היתכן שאחר יצ"מ נפלו בנ"י בחסרון אמונה יותר מה שהאמינו במצרים. ויתכן לפרש כי ענין האמונה אין לה שיעור. ויש אמונה גדולה ביותר. והכל כפי מדריגות האנשים. ולכן אחר הגאולה שנעשו בנ"י מוכנים להיות עבדי ה' לא הי' נק' אמונה ראשונה בכלל אמונה עד אחר זה שבאו לכלל אמונה שלימה שנאמר בה ויאמינו בה' ואז ישירו תהלתו. וכמ"ש ע"ז מראש אמנה. שהוא אמונה גבוה מאד. כי בוודאי מי שאין בו דעת ומאמין מחסרון ידיעה הוא ג"כ אמונה. אבל העיקר כשזוכין לקצת השגה ולבטל עצמו והחכמה שבו להאמין בה' אחד הוא האמונה החביבה. שע"ז אמרו אדם ובהמה תושיע ה' שערומין כאדם ומשימין עצמן כבהמה''.

ואולי זה גם כן צורת המצוה כיון דחזי מזלי' וכו'  
אבל בפשטות צורת המצוה היא לדעת גם למה להאמין והכל מתחיל מהקבלה ושהדעת נותנת לאמיתות התורה וחיובי' ובוראה שאז שייך להאמין ולהבין למה להאמין וצריך עיון,

 
חזרה למעלה
 

דברי יושר

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
בקשר לנכתב אודות אמונה שכלית:
ישעי' הנביא צווח ואומר - "וְנֵדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֙עַת֙ אֶת־ה֔'", היינו שלא ניתן להסתפק באמונה כללית ו'פשוטה', אלא מחובתנו להעמיק ולהשכיל בידיעתו ית"ש.
וכן פסק הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע א. הל' יסוה"ת בתחלתן), ועוד.

כמובן, יש להזהר במאד מנפילה בבור היקוש של ה'חקירה', שרבים חללים הפילה, ולכן יש לעסוק בכ"ז רק ע"פ הדרכות צמודות מת"ח ויר"ש מרבים.
בוודאי שיש להעמיק את האמונה בקב"ה, וזו מצווה מן התורה,
אבל אין בזה שום הוכחה לכך שצריך הוכחות שכליות,
הלשון ידיעה אין משמעותה הבנה שכלית,
וכמו "שמי י-ה-ו-ה  לא נודעתי להם", שבוודאי הכירו אותו בשכלם כמבואר בכל הפסוקים, אלא שלא נודע להם ונתגלה בעולם כמציאות קיימת.

ולעצם העניין, אתה בוודאי צודק שיש אנשים שהוכחות שכליות יכולות לעזור להם לחזק את אמונתם,
אבל בוודאי שהוכחות אלו אינם נחשבים לאמונה עצמה, אלא רק להיכ"ת כדי לחזק את האמונה,
אם אדם מבין בשכלו שמשהו קיים, אין זו כלל אמונה, אלא הבנה.
 
חלק עליון תַחתִית