"אם יש באדם חכמה הרי הוא לומד מוסר"

הדרך סלולה

משתמש ותיק
אור יחזקאל - תורה ודעת - לדעת חכמה ומוסר 
 "לדעת חכמה ומוסר" (משלי א ב) ואיתא בחז"ל (ילקוט שמעוני משלי א) "אם יש באדם חכמה הרי הוא לומד מוסר", ונראה ביאור הדברים, שהמוסר תנאי הכרחי ללימוד התורה, שבעת שלומד מוסר מגלה הבנות חדשות בתורה, והתורה נעשית כביכול לתורה אחרת:
הסבא מקעלם ז"ל היה מתעורר מהא דחזינן שמכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה נידון בחנק. ואילו המקלל אביו ואמו בסקילה, והנה מיתת סקילה חמורה יותר ממיתת חנק. ולכאורה לפי הבנתנו הפשוטה היו הדברים צריכים להיות להיפך. שהרי הכאה חמורה מקללה, דקללה בפה, ויתכן רחמ"ל ויכשל בה האדם, אמנם הכאה ועשיית חבורה היא מעשה בידים, ואף הגרוע שבגרועים קשה לו מאוד להרים יד על אביו. ואם מ"מ נכשל בהכאה ודאי שגרוע יותר מהמקלל. וא"כ היתה צריכה תורה להחמיר יותר בעונש המכה מעונש המקלל:
חזינן מהכא שדוקא בגלל שנקל יותר לחטוא בקללה מאשר בהכאה לכן עונשה חמור יותר. שהכאה כיון שחמורה היא מאד, אף אם נכשל בה האדם מ"מ יכה אותו לבו ולא יתן מנוח לנפשו ובודאי שלא ישוב שנית על חטאתו הנוראה, אמנם הקללה מכיון שקלה בעיניו יתכן שיתמיד בחטאו ויוסיף עוד לעשות כמעשהו הרע, ומשום כך עונשה חמור יותר, כי ההתמדה בחטא קל חמורה יותר מעשיית מעשה חמור פעם אחת. וכה דברי החובות הלבבות (שער התשובה פרק ז) "אין קטנה בעבירות עם ההתמדה". והיינו דאיתא בגמ' (סוכה נב.) "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה", שמכיון שהתמיד בחטאו והוסיף עוד לעשות כמעשהו הרע פעמים רבות חמור מאוד חטאו:
ובנוסף לכך יש לבאר, בעת שחוטא בעבירות הקלות ואינו חושש שמא יתמיד בחטאו הרי זה ראיה לחסרון יראת שמים, כי הירא יודע שמסוגל לחטוא שנית, ונזהר מאוד לא לפתוח אפילו פעם אחת בעבירות הקלות, ומכיון שאין בו יראת שמים הרי נחשב כמומר ופורק עול:
ובאמת יש בזה הרגש יותר עמוק. שבעת שחוטא בעבירה חמורה מרגיש החוטא כבעל עבירה ולבו נוקפו על כך ומתיירא ומתייסר תמיד על מעשיו, אמנם בעת שעובר עבירה קלה אף שמתמיד בחטאו, מ"מ אינו ירא וחושש כלל כי סבור שאין במעשיהו פגם, והרי הוא כאומר ש"הותרה לו", ועונש אלו האומרים "הותרה" חמור לאין שיעור. והיינו מה שכתב הרבינו יונה (שע"ת ג ה) גבי חמורים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, מפני שבדברי סופרים סבור שאינם חטא כלל:
והדברים מפורשים ברבינו יונה (שערי תשובה א לח) "העיקר הי"ג להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו לד' פנים, האחד כי אין לו להביט לקטנות העבירה אבל יביט לגדלות מי שהזהיר עליה, והשני כי היצר שולט בעבירות הקלות ואולי זה תהיה סיבה להתמיד בהן ואז יחשבו גם הן כחמורות בהצטרף עונש כל פעם וכו' והג' כי בהתמדתו על העבירה נעשה לו כהיתר ויפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה ויחשב עם כופרים ופורקי עול" - ואנו הוספנו שאף לפני ההתמדה אבל עצם העבירה הקלה נחשבת להיתר בעיניו וכו'. והיינו אשר הקדמנו בראש דברינו שהלומד מוסר מגלה פנים חדשות בהבנת התורה ומשנה את כל מושגי הבנתנו בחובות ומצוות התורה, שהרי אנו אין מקפידים כלל בדברים הנראים קלים בעינינו. ולדוגמא ענין תקון המדות וכדומה הרי איננו חוששים להם כלל מפני שאנו סבורים שאין בזה חטא כלל, ולהמבואר חמורים עונשם מאד מאד מפני שנראים כהיתר בעינינו והוה פריקת עול:
עוד שם ברבינו יונה טעם נוסף "כי אם נצחו היצר בדבר קטן ינצחהו מחר בדבר גדול כמו שאמרו חז"ל (שבת קה ע"ב) כל המשבר כלים בחמתו יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה", וביאורו שעיקר החשש לא ליתן ליצר "מקום אחיזה" שבעת שהיצה"ר תפס את האדם רחמ"ל רע ומר אחריתו. והנה בדברים חמורים אף שנכשל בהם מ"מ אינו אלא לשעה ולא קיבל היצר מקום אחיזה. משא"כ בעבירות קלות שאינם חטאים בעיניו נותן ליצר מקום אחיזה ולכן מחובתו להקפיד ביותר בעבירות הקלות. ומשום כך חייבים אנו בחיזוק תמידי במוסר ויראת שמים, שהרי היצר אורב לנו כל עת, וכדברי החובות הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה) "אתה ישן לו והוא ער לך אתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך" וא"כ בודאי שרוצה לאבדנו בפרט בעבירות הקלות שבזה קלה עליו העבודה ופריו רב וכמש"נ:
 
חלק עליון תַחתִית