האם מותר ליהנות מהחיים? מקורות בבקשה!

יעקב שלם

משתמש ותיק
ונחנו מה אמר:
כל גדולי הדורות (הליטאיים, על החסידים איני יודע) המפורסמים, היו אנשים שלא היה להם טעם ושייכות בעולם הזה

אפשר קצת הסבר למשפט יומרני זה

יש לי מקורות ברורים להביא לך שלא כדבריך

אבל חובת ההוכחה עליך

 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
יעקב שלם אמר:
ראו את הטעם והתענוג שבאוכל כדבר מאוס וכפרני ממש.
'מאוס' לו יהי, 'כפרני', על שום מה?!
על פי חסידות, כל נתינת מקום לאיזשהי מציאות שאינה הבורא, היא כפירה.
אצל גדולי החסידים (ולא מיבעי אצל רבותינו נשיאינו), חיות בדבר גשמי הי' אצלם כמו ע"ז. כאילו האדם משתחווה להטעם וההנאה שבהמאכל.
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
יעקב שלם אמר:
ראו את הטעם והתענוג שבאוכל כדבר מאוס וכפרני ממש.
'מאוס' לו יהי, 'כפרני', על שום מה?!
על פי חסידות, כל נתינת מקום לאיזשהי מציאות שאינה הבורא, היא כפירה.
אצל גדולי החסידים (ולא מיבעי אצל רבותינו נשיאינו), חיות בדבר גשמי הי' אצלם כמו ע"ז. כאילו האדם משתחווה להטעם וההנאה שבהמאכל.
לא הבנתי כלל.
למה לחשוב שה'חיות' והטעם באוכל הם עצמיים וכמציאות העומדת לעצמה?
הקב"ה, הזן ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כנים, הוא היחיד שהמציא את המאכל לידי האדם, וגם נתן בו את טעמו הערב, וכלשון חז"ל "ליהנות בהן בני האדם'.
למה לנו לדחות את מתנתו האדיבה של הקב"ה?
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
'מאוס' לו יהי, 'כפרני', על שום מה?!
על פי חסידות, כל נתינת מקום לאיזשהי מציאות שאינה הבורא, היא כפירה.
אצל גדולי החסידים (ולא מיבעי אצל רבותינו נשיאינו), חיות בדבר גשמי הי' אצלם כמו ע"ז. כאילו האדם משתחווה להטעם וההנאה שבהמאכל.
לא הבנתי כלל.
למה לחשוב שה'חיות' והטעם באוכל הם עצמיים וכמציאות העומדת לעצמה?
הקב"ה, הזן ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כנים, הוא היחיד שהמציא את המאכל לידי האדם, וגם נתן בו את טעמו הערב, וכלשון חז"ל "ליהנות בהן בני האדם'.
למה לנו לדחות את מתנתו האדיבה של הקב"ה?
לגבי 'להנות בהן בני אדם' זו שאלה טובה ואני צריך לחקור בזה קצת. 

לעצם הטענה, כל הכבוד לאותו יהודי שברור לו שה' ברא את הגלידה, אבל בעת הליקוק וההתענגות יש לו חיות וקירוב הרגש אל דבר שאינו הבורא.
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:
על פי חסידות, כל נתינת מקום לאיזשהי מציאות שאינה הבורא, היא כפירה.
אצל גדולי החסידים (ולא מיבעי אצל רבותינו נשיאינו), חיות בדבר גשמי הי' אצלם כמו ע"ז. כאילו האדם משתחווה להטעם וההנאה שבהמאכל.
לא הבנתי כלל.
למה לחשוב שה'חיות' והטעם באוכל הם עצמיים וכמציאות העומדת לעצמה?
הקב"ה, הזן ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כנים, הוא היחיד שהמציא את המאכל לידי האדם, וגם נתן בו את טעמו הערב, וכלשון חז"ל "ליהנות בהן בני האדם'.
למה לנו לדחות את מתנתו האדיבה של הקב"ה?
לגבי 'להנות בהן בני אדם' זו שאלה טובה ואני צריך לחקור בזה קצת. 

לעצם הטענה, כל הכבוד לאותו יהודי שברור לו שה' ברא את הגלידה, אבל בעת הליקוק וההתענגות יש לו חיות וקירוב הרגש אל דבר שאינו הבורא.
כל 'הנאה' ו'קירוב הרגש' נובעת אך מה'חיות האלוקית' שניטעה בו, גם אם זה לא תפיסה ממשית בבורא ית', זו תפיסה בהחלט בבריאתו, שמייצגת כידוע את רצונו הפשוט. (בקיצור, זו תפיסה לא בשם הוי"ה אלא בשם אלקים).
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
לעצם הטענה, כל הכבוד לאותו יהודי שברור לו שה' ברא את הגלידה, אבל בעת הליקוק וההתענגות יש לו חיות וקירוב הרגש אל דבר שאינו הבורא.
כל 'הנאה' ו'קירוב הרגש' נובעת אך מה'חיות האלוקית' שניטעה בו, גם אם זה לא תפיסה ממשית בבורא ית', זו תפיסה בהחלט בבריאתו, שמייצגת כידוע את רצונו הפשוט. (בקיצור, זו תפיסה לא בשם הוי"ה אלא בשם אלקים).
כן, אבל זה נכון גם לגבי כפירה וע"ז כפשוטו. מי שמשתחווה בגשמיות לפסל - הרי הפסל, והתחושה הרוחנית שהוא אולי משרה, הכל מאתו ית'.
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
@המצפה לישועת ה' דרך אגב, לא דקתי ממש כשכתבתי בשעתו 'כפרני', זה הי' כדי להסביר את ההלוך יילך במשנת חב"ד בעניין תאוות היתר. ומ"מ כיוון ששאלת, לענ"ד ניתן לומר כן - בדקות כמובן.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:
לעצם הטענה, כל הכבוד לאותו יהודי שברור לו שה' ברא את הגלידה, אבל בעת הליקוק וההתענגות יש לו חיות וקירוב הרגש אל דבר שאינו הבורא.
כל 'הנאה' ו'קירוב הרגש' נובעת אך מה'חיות האלוקית' שניטעה בו, גם אם זה לא תפיסה ממשית בבורא ית', זו תפיסה בהחלט בבריאתו, שמייצגת כידוע את רצונו הפשוט. (בקיצור, זו תפיסה לא בשם הוי"ה אלא בשם אלקים).
כן, אבל זה נכון גם לגבי כפירה וע"ז כפשוטו. מי שמשתחווה בגשמיות לפסל - הרי הפסל, והתחושה הרוחנית שהוא אולי משרה, הכל מאתו ית'.
חלילה וחס, על הפסילים נאמר (בפשש"מ) "אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם", והבדילם לחלוטין מתחומו של היהודי, בשונה מהמאכלים, אותם הקב"ה ייעד בפירוש, גם בתורתו הקדושה באריכות, לשימושו והנאתו של עם ישראל.

(אגב, מפתיע בהחלט, עומדים כאן ומתדיינים 'חסיד' ו'מתנגד', ה'מתנגד' טוען 'הכל אלוקות', וה'חסיד' טוען 'אבל זה עבודה זרה'. ימות המשיח ממש...).
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
כל 'הנאה' ו'קירוב הרגש' נובעת אך מה'חיות האלוקית' שניטעה בו, גם אם זה לא תפיסה ממשית בבורא ית', זו תפיסה בהחלט בבריאתו, שמייצגת כידוע את רצונו הפשוט. (בקיצור, זו תפיסה לא בשם הוי"ה אלא בשם אלקים).
כן, אבל זה נכון גם לגבי כפירה וע"ז כפשוטו. מי שמשתחווה בגשמיות לפסל - הרי הפסל, והתחושה הרוחנית שהוא אולי משרה, הכל מאתו ית'.
חלילה וחס, על הפסילים נאמר "אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם", והבדילם לחלוטין מתחומו של היהודי, בשונה מהמאכלים, אותם הקב"ה ייעד בפירוש, גם בתורתו הקדושה באריכות, לשימושו והנאתו של עם ישראל.

(אגב, מפתיע בהחלט, עומדים כאן ומתדיינים 'חסיד' ו'מתנגד', ה'מתנגד' טוען 'הכל אלוקות', וה'חסיד' טוען 'אבל זה עבודה זרה'. ימות המשיח ממש...).
כעת הבנתי את כוונתך. עכ"פ, מבחינה מעשית, הנאה לשם הנאה, היא היפך מטרת הבריאה וביטול מצוות עשה לפי הרמב"ן ולפי גישת חסידות חב"ד. ולפי התניא, כל עבירה היא כמו עבודה זרה, בדקות (כיוון שעושה נגד רצונו ית' - הרי כאילו מכריז שאפשר מציאות אחרת מאשר שלטון של השי"ת ח"ו).

עיקר דבריי שצוטטו היתה להמחיש כמה ההנאה מדבר חומרי היא פסולה במשנת חב"ד (כדי להסביר לבסוף מדוע היו חסידים שהרגישו אי נוחות עם מצוות עונג שבת).

להרחבה בעניין הנאת המאכלים (ועוד דברים) בראי חסידות חב"ד - אפשר ללמוד בקונטרס 'ומעיין' (להרבי הרש"ב) בתחילתו ממש.
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:

(אגב, מפתיע בהחלט, עומדים כאן ומתדיינים 'חסיד' ו'מתנגד',
ממה שזכור לי מהודעותיך אתה יהודי מאוד חם ולבבי, עם כבוד גדול לכל הצדיקים באשר הם. גם אם אתה ליטאי בדרכך בעבודת ה', הרי שבזה קנית את מעלות הליטאיים, אבל אין זה הופך אותך ל'מתנגד'.
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
חייל של הרבי אמר:

(אגב, מפתיע בהחלט, עומדים כאן ומתדיינים 'חסיד' ו'מתנגד',
ממה שזכור לי מהודעותיך אתה יהודי מאוד חם ולבבי, עם כבוד גדול לכל הצדיקים באשר הם. גם אם אתה ליטאי בדרכך בעבודת ה', הרי שבזה קנית את מעלות הליטאיים, אבל אין זה הופך אותך ל'מתנגד'.
בכתבי 'מתנגד' התכוונתי כמובן למושג ההיסטורי של המילה, וכהקבלה ל'חסיד' בלבד, (אגב, גם במקור ההסטורי היא לא נאמרה כ'דרך' בעבודת ה', כמובן, אלא כביטוי של האחיזה ב'מסורת') חלילה לי (ולכל ה'מתנגדים' באשר הם) מפירושה האמיתי של מילה זו.

(בכל אופן, ייש"כ על ה'פרגון' המלבב).
 

יראתי בפצותי

משתמש ותיק
יעויין היטב מדרש זה, בנושא האשכול.
שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב
ח ר' יהודה בן סימון בשם ר' שמעון בן אלעזר אמר מפני מה נתעקרה רבקה כדי שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתנו עשתה פירות שאמרו לה (בראשית כ"ד) אחותנו את היי לאלפי רבבה, עד שהתפלל עליה יצחק ונפקדה, הה"ד (שם /בראשית/ כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, רבי עזריה בשם ר' חנינא בר פפא אמר מפני מה נתעקרו אמהות כדי שלא יהו מתרפקות על בעליהן בנויין, ר' הונא ורבי ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמר מפני מה נתעקרו אמהות כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד, רבי חוניי בשם ר' מאיר מפני מה נתעקרו אמהות כדי שיהנו בעליהן בנויין, שבזמן שהאשה מקבלת הריון היא מתכערת ומתעובת /ומתועבת/, תדע לך שהוא כן שכל השנים שהיתה שרה אמנו עקרה היתה יושבת בתוך ביתה ככלה בתוך חופתה, כיון שעיברה נשתנה זיוה, המד"א (בראשית ג') בעצב תלדי בנים, רבי לוי בשם רבי שילא מכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן, מפני מה נתעקרו אמהות בשביל שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן, אמר להם יונתי אומר לכן מפני מה העקרתי אתכן שהייתי תאוה לשמוע שיחתכן, הה"ד כי קולך ערב ומראך נאוה.
 
הלומד מסילת ישרים אף מקופיא ואצ"ל מקיבעא, לבבו יבין שג' דרגות הם, א. עד טהרה, נהנה מן העולם בהיתר, אך דלא כנבל ברשות התורה ב. פרישות, מתרחק מן העולם הזה בכל טובותיו והנאותיו, כמעט אף מן ההכרח. ג. קדושה, נהנה מן העולם, והוא אשר עבורו ברא הקב"ה את עולמו, רק שרוב בנ"א לא זכו לדרגה זו, עד כי יבוא שילה.
 

אמונה

משתמש ותיק
חייל של הרבי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
יעקב שלם אמר:
ראו את הטעם והתענוג שבאוכל כדבר מאוס וכפרני ממש.
'מאוס' לו יהי, 'כפרני', על שום מה?!
על פי חסידות, כל נתינת מקום לאיזשהי מציאות שאינה הבורא, היא כפירה.
אצל גדולי החסידים (ולא מיבעי אצל רבותינו נשיאינו), חיות בדבר גשמי הי' אצלם כמו ע"ז. כאילו האדם משתחווה להטעם וההנאה שבהמאכל.
 
כ"ז באם אינו מכיר שמקור הטעם והתענוג שבמאכל - הוא חיות השי"ת הנשפע באותו מאכל, וכמובא בספר 'אהבת דודים' (שיר השירים בפסוק ישקני וכו') שכתב וז"ל (המקורות דלהלן הובאו בהערות מקור מים חיים על בעש"ט עה"ת פר' לך אות יט):
שמעתי משם הישיש איש אלקי מו"ה ישראל בעל שם טוב ממעזיבוז על פסוק (תהלים ל"ד) טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר כשתטעמו תראו בשכלכם כי הטוב שבאוכל ומשקה מי הוא רק הוא יתברך שמו שממנו נלקח כל התענוגים, לכן אין ראוי שתשאר בתענוג הגשמיי רק שתדבקו על ידי הגשמי הזה בו יתברך. 
וכן איתא בספר 'מאור עינים' (ר"פ מטות) וז"ל:
נודע כי כל העולם ומלואו בדבר ה' נעשו וברוח פיו כל צבאם, כי על ידי הדיבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול, והוא המקיימם ומחיה אותם, כמו שכתוב (נחמיה ט') ואתה מחיה את כולם, ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות, אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל, כנודע מחטא אדם הראשון, וגם בדורות שאחריו, שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם, במיני מאכל ומשתה, וכיוצא בהן ממיני העולם, שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדיבורו של הקדוש ברוך הוא, המחיה אותו הדבר, והוא הטעם שבדבר ההוא, כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה', רצה לומר מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה', שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו, כמו שנראה לעין כי לאחר שאכל האדם המאכל ונשאר החיות בקרבו, שהפסולת נדחה לחוץ מבלי חיות, והוא דבר נפסד וגרוע, כי עיקר המזון שהאדם ניזון ממנו ומוסיף לו כח הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא, שהוא הטעם הטוב שהאדם טועם במאכל ובמשקה ההוא, ולכן בשעה שאוכל האדם את המאכל נתיחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח, וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם, ונותן דעתו ולבו אל הפנימיות, ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו, ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו, לשורש הכל, שממנו נאצלו כל החיות, אזי מביא גם כן את הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות, אליו יתברך שמו, שהוא מתענג מאוד מזה כנודע, כי זה כל עיקר עבודתינו, לקרב כל הניצוצות הקדושים מן הקליפות שהן בשבירה, אל מקום הקדושה, שיהא עליית הקדושה מן השבירה וכו', והאריך עוד בזה, וכן הזכיר מזה בקיצור שם בפ' נח ע"ש.
 

אמונה

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
אך - בכללות - הוא שייך לעבודת הצדיקים.
וכמובא בספר בעש"ט עה"ת (ריש פר' תבא) מהספר אוצר החיים להרה"ק מקאמארנא זי"ע (פר' משפטים): 
והיה כי תבא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו', לשון מרן אלוקי, סוד ביכורים חזרת אורות נוקבא לכהן שהוא חסד, כדי שלא יינקו החיצונים ממנה, וביאור דברי מרן, על מה דתנינן (כתובות דק"ה ע"ב) כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים, מה נשתנו ביכורים דווקא מכל מתנות כהונה, וביאור ענין זה, כי כל פעל ה' למענהו, שהכל ברא לכבודו לברר ניצוצי טהרה שנתפזרו בכל הדברים, וכנסת ישראל עולות עם כל הבירורין, ונעשית מנחה חדשה לה', כטעם קב חדש וקב ישן, ידוע ליודעין, ואיש הדבוק באלהיו, עושה ייחוד שמו בכל דבר שרואה ושומע ומריח וממשש ועל ידי זה אתקשטת השכינה בקישוטין דלא הוו (לשון זוה"ק משפטים דצ"ה ע"א) ויתפרדו כל פועלי און, ונמתק הרע ונתברר הטוב, ורומז בתחתון ועושה בעליון יחוד נורא.
וסוד ביכורים, לסוד הבירורין שנתבררו במחשבה קדושה, להעלות אורות מיין נוקבין דנוקבא לשרשן, שלא ינקו הקליפות ממנה, וכורך עליו גמי בסוד 'גדולים 'מעשה 'י"ה (תהלים קי"א) אבל באמת לאו כל מוחא סביל דא, שיהיה נפשו דבוקה באל עליון, לעשות עם כל הדברים שבעולם יחודים וקישוטים וצירופים, והאל יתברך ברוב אהבתו לעם הקודש, ציוה להביא ביכורים למקדש, ובזה עושה יחוד גדול ונורא, להעלות נפש כל חי, ועל ידי מצוה זאת, נקשרים כל החפצים והעשיות והנאות עולם הזה באל עולם, כי הכל הולכין אחר הראשית כיון שגילה בפעם הראשון שכל כוונתו להעלות נפש כל חי לאל עולם, אזי כל מה שיש לו מפירות ותבואות הארץ, הכל נתקנו ונתבררו, והוא סוד דורן של תלמידי חכמים, והבינהו מאוד, כי יש בכח הצדיק לתקן הכל, וכל מה שיש לאדם הזה נתקן בדורן הזה, וזה היה עבודת הבעל שם טוב זי"ע עם תלמידי תלמידיו, כי לפעמים הצדיק עובר במקום אחד, באיזה יחוד שמו יתברך ובמחשבה קדושה, ומתקן כל עשבי השדה.
 

עץ הדעת

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
יעקב שלם אמר:
ראו את הטעם והתענוג שבאוכל כדבר מאוס וכפרני ממש.
'מאוס' לו יהי, 'כפרני', על שום מה?!



גם מאוס צ"ע לפי תורת הבעש"ט שהתנגד לסיגופים 
והוא דרך החסידים הקדמונים לפני הבעש"ט אך לפי תורת החסידות יש ללכת בשמחה וטוב לבב וחומרות אלו מפריעין לשמחה 
והוא בבחינת לאה וזהו רפואה ע"י משקה מר כמבואר בתורת התולדות יעקב יוסף 

בן פורת יוסף בראשית פרשת ויצא כותב 
וללבן שתי בנות וכו', דנודע מ"ש בזוהר פ' ויצא דף קס"ג (ע"א) וללבן שתי בנות, הוא סוד ארזי לבנון חסידה ברושים ביתה וכו' (תהלים קד, טז - יז). ולהלביש דבר זה אפשר לומר, דיש ב' מיני חסידים א' הנקרא לאה ועיני לאה רכות וכו' מגודל סיגופם ותענית ובכי, ונלאה מגודל הצער. ב' הנק' רחל יפת תואר העובד הש"י בשמחה ואהבה, דהיינו לקשר מלכות בחסד הנקרא אהבת חסד. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ר"ל לקשר שבע שנים, שבעה בחינות מן חסד עד המלכות, ברחל, וז"ש ויעבוד יעקב ברחל ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, ר"ל על ידי עבודה בשמחה נעשו ז"ס אחדים, והבן.
ובתולדות יעקב יוסף קונטרס אחרון
העיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה, וסיפר מה שחלם לו כשהוא בארץ ישראל, והי' נבוך אם לצאת לחו"ל מחמת טעמים הכמוסים לו וכו', עד שראה בחלום שאחד סיפר לו שיש כמה רופאים הנותנין רפואות  על ידי משקה מר, אך זה הרופא יותר טוב שנותן רפואה על ידי משקה מתוק מדבש. 
והוא ענין הנ"ל, שעל ידי תענית וסגופים והתמדת לימודו גובר העצבות, ומלמד חוב על בני עולם שאינן עושין כמעשיו ומניחין חיי עולם וכו', וכמעשה דרשב"י ובנו שיצאו ממערה הנז' בש"ס דשבת (לג ב) עד שיצא בת קול חזרו למערתכם וכו', והוא רפואה ע"י מים מרים. מה שאין כן רפואה זו, בדרך זה שיתן לב אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו שהוא לתועלת עצמו וכנ"ל, הוא על ידי משקה מתוקה מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם, שידע שהש"י הוא בכל דבר פרטי, ויתנהג כנ"ל, אז הוא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף, ויערב לו ויבושם, ודפח*

ובספר דרש טוב בענין נפש מאמר ב' הביא מספר מגן אברהם וזה לשונו, על פי שכתב הבעל שם טוב לגיסו הקדוש ר' גרשון לחוץ לארץ, שיש צדיקים שמרפאים רפואות הנפש על ידי תענית וסיגופים שנמשל למרור, ויש צדיקים שעבודתם על ידי אכילה ושתיה ודרך זה יותר גבוה
 
 

אמונה

משתמש ותיק
דלפון אמר:
גם מאוס צ"ע לפי תורת הבעש"ט שהתנגד לסיגופים 
והוא דרך החסידים הקדמונים לפני הבעש"ט אך לפי תורת החסידות יש ללכת בשמחה וטוב לבב וחומרות אלו מפריעין לשמחה
לכאורה אף בנוגע לזה [שהיא לכאו' דרגת 'המתקה' הבאה רק לאחר 'הכנעה' ו'הבדלה'] צ"ל:
לבי במערב אמר:
אך - בכללות - הוא שייך לעבודת הצדיקים.
וכמו שכתב הרי"א מקאמארנא זי"ע בספרו נוצר חסד (ריש פ"ג; הובא בספר בס' בעש"ט עה"ת פר' בראשית אות קנז):
וזהו הדרך הנכון, מתחלה כשמתגרין בו שלש קליפות הטמאות, צריך לפרוש עצמו מכל וכל מתאוות עולם הזה בסיגופים ותעניות הרבה, עד שממית כח הרע, וזהו חיותא, וכשכבר המית כח הרע יתנהג בדרך הממוצע, באהבת ישראל ובהכנעה, ויחזיר חציו הטוב של נגה אל הקדושה על פי דרך התורה וחציו ידחה וזהו ופלגא, כך עולה מדברי מרן אלקי הריב"ש זצ"ל.

אלא שלכאו' הכוונה דאף סיגופים הללו יכולים להיעשות באופ"א [וצ"ע בזה], וכמובא בספר 'לקוטים יקרים' (הובא בס' בעש"ט עה"ת פר' בראשית אות מז): 

אמרו רבותינו ז"ל אור זו מעשיהם של צדיקים, פי' כי אדם החכם יכול לאכול דברים טובים ושארי תענוגים ומכל מקום יכול הוא לסגף עצמו עם זה וכן יכול לראות בכל מקום שירצה, ועם כל זה שלא להסתכל חוץ לד' אמות היינו לראות תמיד בשם בן ד' אותיות שיש באותו דבר, בסוד (תהלים ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד, בסוד אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (אבות פ"ד) דעיקר כל דבר שבעולם הוא הרוחניות שבו, הבא מהשם יתברך, שנותן בו טעם ומקיימו, וכן בדיבור כנ"ל יכול הוא לדבר אפילו דברים בטלים באיזה פעם ולהיות דבוק בהשם יתברך, וכן בתפלה יכול הוא לעבוד עבודת התפלה להשם יתברך, שלא יהיה עבודתו נראה בפני בני אדם כלל, שלא יעשה שום תנועה באברים, רק בפנימיות בנשמתו, יהיה בוער בלבו, וצועק בלחש מחמת התלהבות, בענין שתהא עבודתו שבפנימיות הלב יותר גדול משתהא עבודה נראית באברים החיצוניים.
 

עץ הדעת

משתמש ותיק
אמונה אמר:
דלפון אמר:
גם מאוס צ"ע לפי תורת הבעש"ט שהתנגד לסיגופים 
והוא דרך החסידים הקדמונים לפני הבעש"ט אך לפי תורת החסידות יש ללכת בשמחה וטוב לבב וחומרות אלו מפריעין לשמחה
לכאורה אף בנוגע לזה [שהיא לכאו' דרגת 'המתקה' הבאה רק לאחר 'הכנעה' ו'הבדלה'] צ"ל:
לבי במערב אמר:
אך - בכללות - הוא שייך לעבודת הצדיקים.
וכמו שכתב הרי"א מקאמארנא זי"ע בספרו נוצר חסד (ריש פ"ג; הובא בספר בס' בעש"ט עה"ת פר' בראשית אות קנז):
וזהו הדרך הנכון, מתחלה כשמתגרין בו שלש קליפות הטמאות, צריך לפרוש עצמו מכל וכל מתאוות עולם הזה בסיגופים ותעניות הרבה, עד שממית כח הרע, וזהו חיותא, וכשכבר המית כח הרע יתנהג בדרך הממוצע, באהבת ישראל ובהכנעה, ויחזיר חציו הטוב של נגה אל הקדושה על פי דרך התורה וחציו ידחה וזהו ופלגא, כך עולה מדברי מרן אלקי הריב"ש זצ"ל.

לכאורה ההרי"א מקאמארנא זי"ע  הולך בדרך אחרת מהבעש"ט 
וראה במכתבו של הבעש"ט 
שלא קישר זאת כלל לענין להעלות המדות  בשורשן  אלא עצם הסגופים נובע מסטרא דדינא ומצד היראה ועצבות 
וכן בקטע השני כותב מפורש שהבעש"ט ביטל את ענין הסגופים 
וכן בקטעים הבאים  נראה שהנחת יסוד בו שאף קיום מצות עונה הוא מתוך שמחה ותענוג ולא כמי שכפאו שד ביראה ופחד- וכנראה ה"ה לשאר הנאות גשמיות  
וראה ג"כ במכתב של המשפיע החסידי ר"ש זעליחובער זצ"ל 

ליד אהובי אהוב נפשי הרב המאור הגדול נ"י פאר הדור עמוד הימיני המפורסם בחסידות החכם השלם המופלא עושה פלא הנצמד בקרות לבבי דבוק מאח לי כבוד מוהר"ר יוסף הכהן נ"י:
הנה גלילת יד קודשו קבלתי וראיתי ראיה אחת בשתי שורות העליונות, שרום מעלתו אומר כאילו מוכרח להתענות, ותרגז בטני מקול הקורא, והנני מוסיף בגזירת עירין ובצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, לבל יכניס עצמו חס ושלום בזה, כי זה מעשה מרה שחורה ועצבות, ואין שכינה שורה לא מתוך עצבות רק מתוך שמחה של מצוה, וכאשר ידוע לרום מעלתו דברי שלמדתיו כמה פעמים, והיו הדברים האלה על לבבו:
ועל דבר סעיפי מחשבות רום מעלתו המביאים אותו לזה, איעצך ויהי אלהים עמך גבור החיל, בכל בוקר בעת לימודו, ידביק עצמו בהאותיות בדביקות גמור לעבודת האל יתברך שמו ואז יומתקו הדינים בשורשן, ויקל מעליו הדינים, ומבשרך אל תתעלם חס ושלום להתענות יותר מהצורך והחיוב אם שמוע תשמע רום מעלתו לקולי יהיה אלהים עמך, ובזה אקצר ואומר שלום מאדון השלום ומנאי אוהב נפשו דורש שלום טובתו כל הימים.
ישראל בעל שם טוב
ואפריון נמטי לבנו יחידו הרבני המופלא הידיד כבוד מוהר"ר שמשון עם שלום זוגתו תחיה, יראה זרע יאריך ימים.
בני יחידי המופלא מהר"ץ נ"י וזוגתו וצאצאיו פורסים בשלום רום מעלתו וזוגתו ולכולם בכלל ובפרט:
(עד כאן לשון המכתב קודש): 
בעל שם טוב שמות פרשת משפטים
יז. שאלו להבעש"ט מהו עיקר העבודה, הלא אנו יודעים ואבותינו סיפרו לנו שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא, שמענה את נפשו (עיין תענית י"א א), על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה, והשיב להם הבעל שם טוב, דעתי בזה, שיראה אדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו היינו אהבת ה' יתברך, ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים: (בוצינא דנהורא דף י"ז)
 
כתונת פסים ויקרא פרשת בהר
ונ"ל דביאור קושיא זאת על פי משל ששמעתי, מלך אחד הי' מושל על כמה וכמה מדינות ובחר אחד מעבדיו שישנה כסות ולשון ולמרוד בו, כדי לנסות בני המדינה, וכך עשה, והי' בחי' ג' סוגים, א' שעשו מלחמה נגדו עד שגרשו מאתם. ב' שנכנעו מיד והכניסו אותו למדינה. ג' היו חכמים ונתיעצו איך אפשר שימרוד זה במלך גדול והמלך שותק, אין זה כי אם שעשה רצון המלך לנסות אותנו, וכך יצאו נגדו ואמרו כך, ופירש מהם בלא מלחמה וכו'. 
והנמשל מובן, כי היצר הרע נברא לכך לפתות בני אדם, כמ"ש בזהר (ח"ב קסג א) משל לזונה וכו', כדי לנסות הבריות. ויש גימל כתות, א' צדיקים שיוצאים להלחם עמו נגדו על ידי סגופים וכיוצא. ב' כת הרשעים מיד נכנעין ליצר הרע להכניסו במדינה ולשמוע אליו ככל אשר יצוה להם, כי הוא טוב להתענג בתענוגי עולם הזה. ג' שיודע ששטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, כמ"ש בש"ס דבבא בתרא (טז א), והם יודעין שעושה היצר הרע שליחותו יתברך, ואז נעשה היצר הרע יצר טוב וכו'. אם כן שפיר נקרא היצר הרע ערום בתחבולות היתר, לעשות שליחותו ית'. 
 
ובזה יובן, שמאי הי' מדת גבורה, לכך הי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת, שהי' מסוג א', לסגף נפשו ללחום עם היצר הרע, לעשות הכנה לאכול בשבת, לעולם הבא, וכל ימיו הי' אוכל אכילה רוחנית לכבוד שבת. אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לשם שמים, גם מעשה גשמים כמו אכילה ושתייה, כי אכילה ושתי' ומשגל וכו' וכיוצא בזה שהוא מצד היצר הרע, יש בו גם כן כוונה לשם שמים לעשות יחוד כמו בלמוד תורה, כי באכילה יש בירור מיין נוקבין, ושינה סוד דורמיטא, ומו"מ בסוד ל"ט מלאכות, וכיוצא בזה. 
א"כ מבואר בפסוק עצמו ב' מדות הנ"ל, כי הלל הי' מצד החסד, לכך גומל נפשו איש חסד זה הלל, גם שהי' גומל עם נפשו חסד לאכול ולשתות ומעשיו הגשמים הי' הכל לשם שמים, וניצול מיצר הרע בלא מלחמה, מה שאין כן מדת שמאי עוכר שארו אכזרי, על ידי מלחמה אכזריות וסגופים הכניע היצר הרע ועוכר שארו ובשרו, הוא הגוף. 
ובזה יובן מדרש הנ"ל, כי מדת הלל שכל מעשיו לשם שמים כנזכר בש"ס דביצה, לכך גם כשהיה נפטר מתלמיד[י]ו, מעסק תורתו, ר"ל שהוא נפטר מהם, משמע שהם נשארו בעסק לימודם, רק שהוא נפטר לעסוק במעשה גשמיים, כמו אכילה ורחיצה הנקרא מהלך, וז"ש היה מהלך, שנתרחק מהם, היפך ביאה היא הליכה, מכל מקום הולך עמם בשוה, כאשר יבואר שכוונתו לשם שמים במעשה הגשמיים כמו הם בלמודם. והם לא הבינו זה ושאלו אותו היכן הלל הולך דייקא, ר"ל לא נאה להלל שיהי' הולך במעשי גשמיים. ואז ביאר להם שזה גם כן מצוה לגמול חסד עם אכסניא, ושפיר נקרא הלל גומל נפשו איש חסד, והיפך מידת עוכר שארו אכזרי, שהם ב' סוגים ב' הקצוות, כי סוג ג' הנכנע אל היצר הרע לא דברה תורה במתים. 
וב' סוגים הנ"ל הם בחי' שמאי והלל, רק עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), כי אין מתקיים במדת הגבורה של שמאי, לכך עצה היעוצה כי תקרב אל עיר להלחם (דברים כ, י), היא עיר קטנה, להלחם עם היצר הרע, וקראת אלי' לשלום - שתכוין שהיצר הרע הוא גם כן לשם שמים, וכשתעשה מעשי גשמיים שמצד היצר הרע, לשם שמים, אז נעשה קטיגור סניגור, ושלום יהי' לך מסביב, וכמ"ש בש"ס דבבא בתרא (טז. ע"ש) כאשר דרש (ר"נ) [רבי לוי] שטן לשם שמים נתכווין, בא אליו והחזיק לו טובה ונכנע לפניו. 
ובזה יובן הפסוק כי ימוך אחיך עמך, ר"ל כי הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ולמעלה אכלה נהמא דכסופא והיא עני, וז"ש כי ימוך אחיך, שהיא הנשמה מן הקדוש ברוך הוא שנקרא אחיך, ולכך יורדת שתהי' עמך בגוף להשתדל בתורה ובמצות, ונמכר לך, לעשות בה הטוב והישר בעיני, מכל מקום לא תעבוד בו עבודת [עבד], לענות בו בפרך באכזריות וסגופים, רק שכיר ותושב יהיה עמך, כאורח נטה ללון בתוך גופך, ומצוה לגמול חסד עם אכסנאי, כמ"ש גומל נפשו איש חסד, לעשות מעשיו הגשמיים לשם שמים, אכילה ושתיי' שיהי' לו כח לעבודת ה', שהיא צורך אכסניא. 
בעל שם טוב בראשית פרשת בראשית
קעג. כשאדם יש לו חשק להתענות, אז צריך ליזהר שלא ליבטל מאותו דבר שהוא רוצה, אף על פי שיודע שטוב יותר לעבוד ה' יתברך בשמחה בלי סיגופים כי הם גורמים) עצבות, אבל מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות שעדייןקמט) לא תיקן נפשו כראוי, וכן יש כמה וכמה דברים שזה צריך לדקדק בהם מצד נשמתו, ולהחמיר על עצמו חומרות, וזה אינו צריך לדקדק כל כך: (צוואת הריב"ש דף ו' ע"ב) 

בן פורת יוסף בראשית פרשת בראשית
ובזה יובן מ"ש הזוהר (ח"א יא ב) בראשית (בראשית א, א) היינו יראה וכו', ור"ל כי תחלה בעולם התהו גם שהיו אנשי מעשה שעשו סגופים מצד הגבורה גימטריא יראה, מ"מ יראה לחוד בלי שום עבודת השמחה ואהבה, לכך והארץ היתה תהו ובוהו וחושך וגו' (בראשית א, ב), משא"כ אח"כ בעולם התיקון לעבוד ה' באהבה ובשמחה בשיתוף היראה, לקשר מלכות הנק' יראה אל המוח הנק' אור אהבה, אז ויאמר ה' יהי אור (בראשית א, ג), ונתחבר אור עם יראה היא מלכות אשר רגליה יורד[ו]ת מות, ונעשה מאורות, אסתלק הס"א מעלמא וכו'. 
שארית ישראל שער הזמנים דרוש לסוכות על פי פרד"ס
כביכול הוא הלומד כנ"ל וד"ל.
ומכל הנ"ל יובן גם כן שבעבודת ה' יתברך צריך תחלתן יסורין וסופן שלוה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה178. אשר לכן מקודם הרב ישראל בעל שם זכרונו לברכה, היה אופן העבודה על ידי סגופים ביותר מפני שבכלל היה מאיר מבחינת התיקון דתוהו ביותר ועל ידי גילוי נשמת הבעל שם טוב ז"ל, התחילה הארה להאיר מבחינת התיקון ביותר ולא נצרך לסיגופים כל כך והעבודה באופן אחר נעלה בהמשכת חסדים יותר, אבל עם כל זה גם עתה בכלל צריך לומר מתחילה קבלת יסורין וסגופים קצת כנ"ל, ואחר כך יוכל להיות גילוי הבירור שעל ידי התיקון שיוכל להיות איזה הארה מבחינת התיקון עצמו וד"ל. 
אור המאיר ויקרא פרשת ויקרא
ויש לפרש על דרך הלצה, כי יש שני סוגי אנשים בעניני העבודה של 0הבורא ברוך הוא, סוג אחד שעבודתם לעבודת הקודש בתורה ותפלה, ואפילו בעבודתם בחוץ בענייני גשמיותם ולצורכי גופם ודבור איש לרעהו מדיבורי רשות, גם לשם מכניסין את החכמה והמדע, ופנימיות מחשבתם דבוקה וקשורה לרוממות אלהותו יתברך, וכל מגמתם והתאמצם רק להעלות משם התפשטות הארה עליונה לקדמותה ומרום שבתה, וכל פרטי עובדותיו ותנועותיו הכל עבור השכינה ולצורך גבוה,*
וסוג ב' עובדים את הבורא ב"ה בסיגופים ותעניות, המענים את נפשם בהפסקות, זה דרכם כל ימיהם לעבוד עבודת הקודש עם תעניות והפסקות, 
ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת נח
בשם מורי כי מבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט) כמו בזווג הגשמי אינו מוליד כי אם המשמש באבר חי בחשק ובשמחה, כך א) בזווג הרוחני הוא הדיבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד וכו', אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת השם יתברך לשם שמים לעשות נחת רוח להשם יתברך בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחני, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמחה, מה שאין כן העוסק בתורה ובעבודת ה' שלא לשם שמים, ואין לו נחת ותענוג אינו מוליד:

תורת המגיד ש"ס יומא
שמעתי מהרב המגיד מראוונא פירוש על הגמ' בקשו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו [סט ב], שגם לתפילה צריך חשקות מצד יצה"ר, כי הזך והברור מתיירא לבד, ואינו מתפלל כל כך בחשק רב, כי אם בפחד גדול. והנה לתפילה חדשה מתפללים בחשק יותר, וזה בקשו תפילה בת יומא לחולה שנחלה באותו יום ולא אשכחו, כי לא היה יצה"ר בעולם, וביעותא לשון תפילה, כמו אם תבעיון בעיו (ישעיהו כא, יב).
(זאת זכרון, יד ב) 

הרב בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה אמר פירוש הגמרא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין [ל א], והלא אין המשל דומה לנמשל, כי בבשר משימים תבלין, והעיקר הוא הבשר ולא התבלין, וכאן אמר שהתורה היא התבלין, ואמר שהאמת הוא כן שהיצר הרע הוא העיקר, וצריך האדם לעבוד הש"י בהתלהבות הנמשך מיצה"ר, ואמר שזהו פי' מה שארז"ל במס' יומא (סט ב) כשמסרו בידם יצרא דעבירה אפילו ביעתא בת יומא לא אשתכח, דהנה יש עיתים שהם מוכנים מעצמם לעבודת השי"ת, כגון בשבתות וימים טובים בלי הכנת אדם, וביעתא לשון ביעותא, לשון תפילה, ר"ל כשמסרו בידם יצרא דעבירה, לא היתה להם התלהבות כלל, ואף תפילות שהם בשבתות וימים טובים, שהקדושה באה מלמעלה, והם מוכנים מעצמם, וזהו ביעותא בת יומא, שהיום גרם, לא אשתכח, מפני שלא היתה להם שום התלהבות כלל, ונמצא באמת שהיצר הרע הוא העיקר, שיקח התלהבות היצר לעבודת הש"י, והתורה היא המורה דרך ובאמת כמו תבלין, עכ"ד בקיצור ודפח"ח.
(אורח לחיים, בראשית) 
ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית פרשת וישלח
 והוא כעין מה שאמרו בגמרא (יומא ס"ט ב) ביצרא דעבירה חבשוה תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח וכו', והיינו כמו שמובא שם (בזוהר) לב להוציא בשר וכו', זה יושאר גם כן בקדושה. ואחר כך אמר במדרש הנעלם דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי וכו'. והיינו דעיקר מה שיושאר לעתיד הוא שיהיה החשק לדברי תורה שלתכלית זה נברא מה' יתברך וכדמסיק בגמרא (עבודה זרה שם) ישים עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.  הצג קובץ מצורף מכתב ר' שמעון מזעליחוב.pdf
וראה להיפך דעת 
דרשות מהר"י מליסא בצוואת המחבר
יד הגם שמהראוי להאדם לישב כל ימיו בתענית וסיגופים, דמצינו בהתנאים שהושחרו שיניהם מפני התענית מפני דברים קלים וקטנים, אנן המורדים והפושעים מה נענה בתרייהו, מה נעשה לכפרה, הלא ראוי להתענות ולסגף עצמו עד מות. אך מחמת שהדור חלש, ובפרט אתם שאני מכיר בכם שאתם חלושי המזג וא"א לכם לסגף עצמכם. מ"מ תראו שלא יעבור חודש בלי תענית, אם לא שתכירו בעצמכם חלישות כח, ותרבו בלימוד תורה ומצות כאמרם ז"ל (ויק"ר כא, ה) עשה חבילות עבירות יעשה חבילות מצות: 
 

לבי במערב

משתמש ותיק
דלפון אמר:
לכאורה ההרי"א מקאמארנא זי"ע  הולך בדרך אחרת מהבעש"ט
הרי העיד שכן עלה לו מדברי הבעש"ט!

ובלאה"כ, יש כאן חילוק עיקרי - שנדמה כי לא הבחין בו מר:
יש מרחק גדול בין 'סיגופים' (כתעניות וגלגולי־שלג וכו', שנשללו במפורש 'גם' בתורת חב"ד) לבין אי־כניעה לתאוות הגוף [וכדברי אדה"ז בלקו"ת (דרושי ר"ה נה, ג): " . . להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה, שכל מה שלבו נוטה בטבעו לעשות לא יעשה ומה שלבו נוטה שלא לעשות יעשה, שבזה ממשיך בחי' ביטול העליון יחוד הוי' וא-לקים" (ועד"ז בכ"מ - מאמרי אדה"ז כתובים ח"ב ע' קכד (במהדו"ח: ס"ע קסד). אוה"ת חקת ח"ג בהוספות ע' 6. המשך תרס"ו ע' מג. סה"מ תרס"ז ע' קל)].
 

עץ הדעת

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
דלפון אמר:
לכאורה ההרי"א מקאמארנא זי"ע  הולך בדרך אחרת מהבעש"ט
הרי העיד שכן עלה לו מדברי הבעש"ט!

ובלאה"כ, יש כאן חילוק עיקרי - שנדמה כי לא הבחין בו מר:
יש מרחק גדול בין 'סיגופים' (כתעניות וגלגולי־שלג וכו', שנשללו במפורש 'גם' בתורת חב"ד) לבין אי־כניעה לתאוות הגוף [וכדברי אדה"ז בלקו"ת (דרושי ר"ה נה, ג): " . . להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה, שכל מה שלבו נוטה בטבעו לעשות לא יעשה ומה שלבו נוטה שלא לעשות יעשה, שבזה ממשיך בחי' ביטול העליון יחוד הוי' וא-לקים" (ועד"ז בכ"מ - מאמרי אדה"ז כתובים ח"ב ע' קכד (במהדו"ח: ס"ע קסד). אוה"ת חקת ח"ג בהוספות ע' 6. המשך תרס"ו ע' מג. סה"מ תרס"ז ע' קל)].
יתכן ובתורת חב"ד כך 
אך לענ"ד מפורש מהמקורות שהבאתי ובפרט מהמכתב הנ"ל שלילה לגמרי של   החלק של הזה של עבודת ה'  ע"י אמצעים שונים של הכנעת צורכי הגוף 
שמקורה נובעת מצד היראה - העצבות ולא מצד השמחה והאהבה 
ב. מש"כ ההרי"א מקאמארנא זי"ע שכך עלה לו מדברי הבעש"ט 
איני מבין את הטענה אני ציטטתי את דברי הבעש"ט עצמו בכי"ק 
ואכן צע"ג על הרה"ק מקאמרנא 

 
 

אמונה

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
ובלאה"כ, יש כאן חילוק עיקרי - שנדמה כי לא הבחין בו מר:
יש מרחק גדול בין 'סיגופים' (כתעניות וגלגולי־שלג וכו', שנשללו במפורש 'גם' בתורת חב"ד) לבין אי־כניעה לתאוות הגוף [וכדברי אדה"ז בלקו"ת (דרושי ר"ה נה, ג): " . . להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה, שכל מה שלבו נוטה בטבעו לעשות לא יעשה ומה שלבו נוטה שלא לעשות יעשה, שבזה ממשיך בחי' ביטול העליון יחוד הוי' וא-לקים" (ועד"ז בכ"מ - מאמרי אדה"ז כתובים ח"ב ע' קכד (במהדו"ח: ס"ע קסד). אוה"ת חקת ח"ג בהוספות ע' 6. המשך תרס"ו ע' מג. סה"מ תרס"ז ע' קל)].
אך הלוא הרי"א מקאמארנא הזכיר 'סיגופים ותעניות'?
בהנחה שנתכוון מר ליישב גם את דבריו.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
אמונה אמר:
בהנחה שנתכוון מר ליישב גם את דבריו.
לא נכנסתי לענין זה, אך כיון שעוררו כבר:
דלפון אמר:
איני מבין את הטענה אני ציטטתי את דברי הבעש"ט עצמו בכי"ק
כמובן, המכתב הופנה להרה"ק מפולנאה, שעבודתו אכן היתה במעלת הצדיקים. לא ניתן להוכיח משם.
גם את הדברים המצוטטים בס' בעש"ט עה"ת אפשר ליישב דכוונתם כלפי צדיקים דוקא.
 

עץ הדעת

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
אמונה אמר:
3בהנחה שנתכוון מר ליישב גם את דבריו.
לא נכנסתי לענין זה, אך כיון שעוררו כבר:
דלפון אמר:
איני מבין את הטענה אני ציטטתי את דברי הבעש"ט עצמו בכי"ק
כמובן, המכתב הופנה להרה"ק מפולנאה, שעבודתו אכן היתה במעלת הצדיקים. לא ניתן להוכיח משם.
גם את הדברים המצוטטים בס' בעש"ט עה"ת אפשר ליישב דכוונתם כלפי צדיקים דוקא.

זאת אומרת שלאנשים פשוטים כן צריכים לעשות מעשים של מרה שחורה ועצבות 
לדעתי דבריך הם בדרך פלפול ודרוש להוציא דבר ממשמעותו הפשוטה 
 
 

לבי במערב

משתמש ותיק
דלפון אמר:
זאת אומרת שלאנשים פשוטים כן צריכים לעשות מעשים של מרה שחורה ועצבות 
אכן, לשיטת הרה"ק מקאמארנא - כפי שעלה לו מדברי הבעש"ט נ"ע.

ולגופם של דברים, לא זכיתי להבין מהו רצון מר:
"אין צריך לעשות סיגופים" היינו לרובא דעלמא, וכמצוטט לעיל מצוואת הריב"ש ש"כשאדם יש לו חשק להתענות אז צריך ליזהר שלא ליבטל מאותו דבר שהוא רוצה . . וכן יש כמה וכמה דברים שזה צריך לדקדק בהם מצד נשמתו ולהחמיר על עצמו חומרות וזה אינו צריך לדקדק כל כך".
'שמאי' ו'הלל' הם ב' סוגי עבודות הקיימים עד עצם היום הזה, וכמארז"ל "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים . . זו מחלוקת הלל ושמאי".
 

לומד ומלמד

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
לשאלת פותח האשכול והכותרת המאוד לא מחמיאה - לא יודע אם כבר הביאו באשכול:

מס''י סו''פ א.JPG

ועוד עיין בשמונה פרקים לרמב"ם פרקים ד' ה'. ותרווה נפשך משם. [אני לא יודע לצרף קבצים- אודה מאוד למי שיואיל בטובו לזכות את הרבים בזה]
 
חלק עליון תַחתִית