נדיב לב אמר:
"רק שבמקום אחד היה נראה לו לפרש את הפסוק יותר"
זו הטעות או ההנחה שאתה חוזר עליה כמה פעמים בלי לנסות לבסס דבריך.
רש"י פירש בפסוק אחד כדברי המדרש ובפסוק השני כתלמוד, וכפי הפירושים המצויים בפניו על אותו פסוק. אם יש למכובדי המעיין פשט טוב יותר בסתירה שיציעו בפנינו.
...
אביא דוגמא.
פרשת פנחס:
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
פרש״י: כי צררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח:):
ובפרשת מטות פרש:
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:
רש״י: ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר, מפני ב' פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית
ושפת״ח כתבו ז״ל:
ואם תאמר ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא וכו׳
וע״ש מה שתרצו
וזו דוגמא אחת מני אלף, וזוכרני אותה היטב כי כתבתי על זה יישוב מעצמי.
ועכ״פ אתה הראת לדעת מהשפת״ח שרש״י פעמים נוקט שני פרושים ובמקום אחר סותם כפרוש אחר, כי בפסוק אחר התיישב לו בפשוטו יותר הפרוש הזה, מאשר בפסוק בו הביא שני הפרושים, לא הוה ניחא לו בשניהם מטעם כזה או אחר.
וה״ה גם בנידון דהכא.