יושב אוהלים
משתמש ותיק
בפ' כי תבא (כח,סו) בפסוקי התוכחה כתוב וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.
ודריש בגמ' (מנחות קג:) אמר רבי חנין והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ואל תאמן בחייך זה הסומך על הפלטר:
והיינו שיש שלש דרגות של אי ודאות בפרנסה:
הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה: (לשון רש"י שם)
הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת - פי' שאין לו מספיק כסף לקנות אפי' משבוע א' לשבוע שאחריו ואינו יודע אם יהיו לו מעות לקנות אוכל לשבוע הבאה:
והכי גרוע זה הסומך על הפלטר - דהיינו שאי אפשר לו להכין כלל מזמן לזמן, ורק על כל סעודה וסעודה קונה הוא מן הנחתום, וזה ממש אינו מאמין בחייו, כי אין לו גם תקוה קלה למזונות יום אחד.
נמצא שמי שאין לו מספיק לאכול אלא להיום ולא למחר זה מצב גרוע מאוד, וזה עונש וקללה.
ולכאורה קשה ע"ז ממה שאמרו (סוטה מח:) רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה:
ומשמע שזה שאין חיסרון בזה שיש לו פת רק להיום ולמחר אין לו כלום, ואין לדאוג מזה כלל, כיון שהפרנסה בידי שמים, וכמו שנתן היום הוא יתן לך גם מחר, וא"כ למה אמרינן שזה נקרא קללה ותוכחה.
ולא מסתבר לומר שהקללה הוא שיהיה לו מה לאכול רק ליום אחד ולא יאמין בהשם ויאמר מה אוכל למחר, שהרי עצם המצב הוא לא מצב של קללה, וזה רק משום שאינו מאמין, א"כ זה הוא מביא על עצמו, וזה לא נקרא שהוא מקבל עונש. (וזה חידוש גדול מאוד לפרש שהעונש הוא שינטל ממנו הבחירה להאמין, וממילא ידאג ויאמר מה אוכל למחר).
וצ"ע.
ודריש בגמ' (מנחות קג:) אמר רבי חנין והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ואל תאמן בחייך זה הסומך על הפלטר:
והיינו שיש שלש דרגות של אי ודאות בפרנסה:
הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה: (לשון רש"י שם)
הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת - פי' שאין לו מספיק כסף לקנות אפי' משבוע א' לשבוע שאחריו ואינו יודע אם יהיו לו מעות לקנות אוכל לשבוע הבאה:
והכי גרוע זה הסומך על הפלטר - דהיינו שאי אפשר לו להכין כלל מזמן לזמן, ורק על כל סעודה וסעודה קונה הוא מן הנחתום, וזה ממש אינו מאמין בחייו, כי אין לו גם תקוה קלה למזונות יום אחד.
נמצא שמי שאין לו מספיק לאכול אלא להיום ולא למחר זה מצב גרוע מאוד, וזה עונש וקללה.
ולכאורה קשה ע"ז ממה שאמרו (סוטה מח:) רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה:
ומשמע שזה שאין חיסרון בזה שיש לו פת רק להיום ולמחר אין לו כלום, ואין לדאוג מזה כלל, כיון שהפרנסה בידי שמים, וכמו שנתן היום הוא יתן לך גם מחר, וא"כ למה אמרינן שזה נקרא קללה ותוכחה.
ולא מסתבר לומר שהקללה הוא שיהיה לו מה לאכול רק ליום אחד ולא יאמין בהשם ויאמר מה אוכל למחר, שהרי עצם המצב הוא לא מצב של קללה, וזה רק משום שאינו מאמין, א"כ זה הוא מביא על עצמו, וזה לא נקרא שהוא מקבל עונש. (וזה חידוש גדול מאוד לפרש שהעונש הוא שינטל ממנו הבחירה להאמין, וממילא ידאג ויאמר מה אוכל למחר).
וצ"ע.