ונראה שדרשת הספרי יוצא ממה שהיל"ל לא תשמע אליו ולא תאבה כי הכתוב ידבר תמיד בדרך לא זו אף זו לא בהפך, שזה רבותא יותר שלא יאבה אף בלב, וגם כלל אזהרות אלה מיותרים אחר שמצוה להרגו פשיטא שלא ישמע אליו וע"כ דרשו שהם אזהרות מיוחדות איך יתנהג עם המסית, כי אנו מצווים על אהבת ריעים ושלא לשנאותם ואף בעובר עברה שמותר לשנאותו, אנו מצווים לעזוב השנאה כי יחנן קולו בעת ירבץ תחת משאו, ויותר מזה הצווי לא תעמוד על דם רעך ומזהיר בהדרגה שלא יאהבנו, וגדר פעל אבה שמתרצה בלב לחברו, ומשתתף לדעת חז"ל עם פעל אהב ששרש שניהם אב, שע"י אהבתו יאבה בלב לדבריו, ואמר לא תאבה לו ומוסיף גם במקום שצריך לשמוע קולו גם כשמותר לשנאותו לא תשמע אליו למחול לו, ואף לא תחוס עינך כשטובע בנהר להצילו, והרמב"ם במנין המצות (סימן יז וסימן יח) מנה כדרשת הספרי ובחבורו (פ"ה מה' עכו"ם ה"ה) כתב גם דברי הגמ' דאבה ושמע לדברי המסית אפי' בדבור בעלמא חייב והרמב"ן במנין המצות (סי' נח) תפס כדברי הגמ' אבל במה שלא סלק בסוף הספר שני אזהרות מחשבונו של הרמב"ם משמע שאין הדבר ברור לו, ואכמ"ל בזה: