פרשת ואתחנן: כי ה' הוא האלו' – דרכה של רחב הזונה לשבור תאוותה והיסוד להתמדה בזה הוא מסוד – 'אין עוד'!

ימה של תורה

משתמש חדש
"וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". (דברים ד,לט)
"ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלו' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". (יהושע ב,יא)
וברש"י (שם): "ולא קמה עוד רוח באיש, אפילו לשכב עם אשה. אמרו, אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה, ובת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל ארבעים שנה".

ובגמ' זבחים (קטז,א): "ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע 'כי שמענו כי הוביש ה' את מי ים סוף' (יהושע ב,י), מאי שנא התם דכתיב 'ולא היה בם עוד רוח' (יהושע ה,א) ומ"ש הכא דכתיב 'ולא קמה עוד רוח באיש' (יהושע ב,יא), דאפילו אקשויי נמי לא אקשו. ומנא ידעה, דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה, אמרה, יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים".


נתבונן בעומק פרשתנו, מהי הידיעה שמצוה משה רע"ה את ישראל לדעת, ומהי ההשבה ללב כי ה' הוא האלו', הלוא ידיעה זו היתה צריכה להיות נטועה בליבם מיציאתם ממצרים וקריעת ים סוף.
ודברים ק"ו מרחב הזונה, אם אומות העולם 'לא קמה רוח באיש' מעוצם ההכרה כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ואותה הכרה שהשיבו אומות העולם לליבם באה משמיעת האוזן בלבד, והיא הביאה אותם למצב בו רוחם לא קמה עוד, וכמבואר בגמ' בזבחים "שאפילו אקשויי לא אקשו".
בני ישראל שחזו בבשרם את האותות והמופתים והיד החזקה ק"ו שהשיבו לליבם את הידיעה 'כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' ומה מוסיף משה רע"ה יותר מדבריה של רחב הזונה?
* * *
כדי לבאר את עומק הציווי של משה רע"ה, יש להתעמק בדבריה של רחב הזונה ובמה שפעלה אותה ידיעה בלבבם של אומות העולם, בכך נכיר מהו הציווי אל בני האומה הישראלית, ומדוע דוקא בכניסתם לא"י מצווה משה רע"ה בציווי זה.
רחב אומרת למרגלים שמכח שמיעת האותות והמופתים שהיו ע"י הקב"ה לבני ישראל ביצאת מצרים נכנס פחד ויראה בלב האומות עד שפסקה לקום רוחם של האנשים.
מהו המושג של "לא קמה רוחם"? מה הקשר של אותה רוח לניאוף וזנות שהיו אצל אומות העולם ופסקו באותם שנים מכח הידיעה כי ה' הוא האלו'?
המצודות דוד כותב "ולא קמה וגו', רוצה לומר כל איש רוחו נמוכה ושפלה".
מהי רוח נמוכה ושפלה? כבר ביארתי (במאמר "אם ייתן איש כל הון ביתו" – מנפש שפילה ומנפש רחבה, פרשת בלק תשע"ט) שרוח שפלה היא ממידתו של אברהם אבינו – הסתפקות במועט. ולפי דברי המצודות הגיעו אנשי אומות העולם בשנים אלו לאותה מדרגה של הסתפקות במועט – רוח שפלה.
ומבואר מכך, שאותה רוח המתאווה ופועלת בניאוף וזנות ללא גבולות, הינה אוח שאינה מסתפקת, אלא שואפת לעוד, לקחת כל הבא ליד ויותר, וזהו ניאוף וזנות הבאים מהכח המתאווה באדם – רוח גבוה – נפש רחבה כבלעם הרשע.
ומעתה עלינו לבאר כיצד הגיעו אנשי אומות העולם לאותה מידה של הסתפקות במועט ולהיות פורשים מהניאוף והזנות כל אותם השנים?
זאת מגלה רחב הזונה באותה ידיעה 'כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'. כשאדם מגיע להכרה חושית, משיב אל ליבו ולא משאיר זאת רק בידיעה כי ה' הוא האלו', בכך האדם מגלה כי הוא בעצמותו חסר אונים, אין לו כח לכלום, כל כוחו ומה שיש לו בעולמו הוא מה' האלו' שלו מלוא הכח ומאיתו ניתן הכח לאדם.
היראה שמקבל האדם מאותה ידיעה מביאה כניעה וביטול כל רצון עצמי, מכוונת היא את האדם למטרת הבריאה – לרבש"ע, לעשיית רצון ה'.
זו המידה של אברהם אבינו – רוח שפלה, זו הדרך למידת ההסתפקות במועט, להחדיר ללב את הידיעה כי ה' הוא האלו', ובכך יגיע האדם לכניעה וביטול העצמי שלו בפני רצון ה'.
לעומת זאת, מידתו של בלעם היתה רוח גבוהה ונפש רחבה, נפש השואפת לקחת הכל לעצמי, לחשוב רק על עצמי, לחיות בריכוז עצמי, באגואיזם ואנוכיות מוחלטת המביאה את האדם לניאוף וזנות.
כך הגיעו אנשי אומות העולם למצב של הסתפקות במועט, מצב בו 'אפילו אקשויי לא אקשו', כפי שאמרו חז"ל בזבחים. מפני שמעשה זה טמון הרצון העצמי של האדם, למלאות את התאווה של האדם, לחטוף, ליטול בלי לתת, וזה היפך רצון ה' ודרכיו.
* * *
מעתה נבוא לבאר את דברי משה רע"ה, ומדוע דוקא בכניסת בני ישראל לארץ ישראל רואה משה צורך לצוות בידיעה והשבה ללב כזו המביאה לשבירת כל רצונותיו של האדם ושבירת התאווה שלו ואזהרה על זנות וניאוף.
ה'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', זה מה שמביא את האדם להסתפקות במועט. ובכניסתם לארץ ישראל, אותה ארץ בה התגוררו אומות שכל כולן היו בעלי ניאוף וזנות, וכמבואר בהרבה ציוויים ואזהרות לבני ישראל שלא יעשו כמעשי האומות אשר גרו בא"י מפני שא"י לא סובלת את מעשי התועבה והטומאה הללו, ועלולה א"י להקיא את יושביה בני ישראל אם יטמאו אותה במעשיהם.
- ומה יכול לעצור את הניאוף והזנות?
- מה יכול להיות התחליף לתאווה, לנפש האדם המחפשת להתמלאות בדבר מה?
'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'!
החיבור בהכרה חושית והשבה ללב בצורת חיים שכל כולה חיים ע"פ רצון ה', זו התשובה לאותה נפש המשתוקקת לדבר מה!
השפת אמת בפר' וירא שנת תרל"ד כותב "אֲבָל יֵשׁ דֶּרֶך אַחֵר, לְאָדָם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ, שֶׁבוֹשׁ לְבַקֵשׁ הִתְקָרְבוּת גּוּפוֹ. וְעַל יְדֵי שֶׁיוֹשֵׁב בַּפֶּתַח, וּמַשְׁלִיךְ גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וּמִשְׁתּוֹקֵק רַק לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ". התקרבות הגוף של האדם, באה לידי ביטוי בשבירת אותה מידה – נפש רחבה. זאת על ידי שאדם משליך את גופו ונפשו ומשתוקק לדבר אחד, רק לעשות רצון קונו.
אין זה אלא על ידי שמשיב אל ליבו את ה'וידעת היום', את ה'כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'.
אלא שמשה רע"ה מעמיד את היסוד הזה באופן שונה משל רחב הזונה ומה שנקבע בלב ליבם של אומות העולם.
ונדקדק בשתי תיבות שהוסיף משה מה שלא אמרה רחב הזונה.

- "אין עוד"!

מה זה 'אין עוד'?

אצל רחב הזונה ואנשי אומות העולם היו בראש אלילים נוספים, ובין אלו היה גם את אלו' ישראל בעל הכוחות כולם.
כשכך היא דרך החיים, אזי כשירא האדם את אלו' ישראל מגיע לכניעה וביטול הרצון העצמי בפני רצון ה' – הסתפקות במועט, נפש נמוכה ושפילה.
אלא שיום בא וישנה קרירות וסגידה לאלוהים אחרים, אזי חוזרים אל אותה תאוה, אלא אותם מעשי ניאוף וזנות, אל הרוח גבוהה ונפש רחבה.
זאת בדיוק בא משה רע"ה לעקור ולהשריש בלב האיש הישראלי מה שאין בשאר אומות העולם. זאת דוקא מה שיכול להחזיק את בני ישראל במושבותם בארץ ישראל בלי לחזור לדרך האומות.
'אין עוד'!
ישנו א-ל אחד בעל כל הכוחות כולן ומבלעדיו אין אלוהים!
רק באופן זה יגיע האיש הישראלי אל הכניעה המוחלטת והתמידית של ביטול העצמיות לרצון ה'.

'כי ה' הוא האלו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' – זו הדרך שמגלה לנו רחב הזונה להשתחרר מן התאווה הנמצאת בעולם, אותו כח של נטילה, לקיחה בלי מחשבה של נתינה, של התחשבות בזולת, שאולי יש כאן פגיעה בשני.

'אין עוד'! – זו הדרך להישאר באופן תמידי במצב של הסתפקות במועט, של שבירת התאווה מתוך כניעה מוחלטת לרצון ה'.



שבת שלום ומבורך!

לתגובות: [email protected]
 
חלק עליון תַחתִית