כתוב בפרשתנו (ה, כז) 'לך אמר להם שובו לכם לאהליכם', יוצא מכך שברגע שחזרו לאהליהם ישנו חשש שמא הם ניגשו אל נשותיהם, ומשה הרי הזהירם לא לגשת אל אשה (שמות, יט, טו)?
כתוב בפרשתנו (ה, כז) 'לך אמר להם שובו לכם לאהליכם', יוצא מכך שברגע שחזרו לאהליהם ישנו חשש שמא הם ניגשו אל נשותיהם, ומשה הרי הזהירם לא לגשת אל אשה (שמות, יט, טו)?
כתוב בפרשתנו (ה, כז) 'לך אמר להם שובו לכם לאהליכם', יוצא מכך שברגע שחזרו לאהליהם ישנו חשש שמא הם ניגשו אל נשותיהם, ומשה הרי הזהירם לא לגשת אל אשה (שמות, יט, טו)?
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ה עמוד ב
הכי קאמר: מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה -
לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, למה לי?
שמע מינה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
וכי תימא: למצות עונה הוא דאתא -
ע"כ שזה נאמר לאחר שלשת ימים.
אחרת. צריך להתירו מדין שהיה אסור
שיהיה.
אני חושב להיפוך, שפשוטו של מקרא הוא, שמלכתחילה נאסרו לגשת אל אישה רק עד מתן תורה, ומשניתנה תורה, [ונשנו שמונת הדברות מפי משה], היה מותר להם מיד - בלי כל דיבור של הקב"ה בכך - לגשת אל אישה.
ובאו חכמים להשכילנו איפכא, דמהא שנאמר להם 'שובו לכם לאהליכם' נמצאנו למדים שהוצרכו להיתר ברור מפי הגבורה, ולא היה די בעצם זה שכבר ניתנה תורה.
אבל לומר שיש צד לפרש את הפסוק 'שובו לכם' בעוד איסור ה'אל תגשו' עדיין ממשיך לחול, זהו אבסורד במיטבו. והדגשתי את זה במשל -
ובכן אמר:
[קושיא אלימתא: אחר משוך היובל, יש חשש שבנ"י עלו להר, שהרי כתוב 'המה יעלו בהר'. והרי איכא צווי ד'והגבלת את ההר' וכו'.]