הפקדתי שומרים
משתמש ותיק
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (א, א)
וכתב שם רש"י אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל: ע"כ.
וצריך לדעת מפני מה הוכיחן ברמז, אחר שהדין מחייב להוכיח את חבירו בעובר על דברי שמים, ואף צריך וחייב להכלימו וכך היא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ח ועיי"ע במנחת חינוך מצות ר"מ אות א' כתב לבאר עמש"כ החינוך "מותר להכלימו בדברי שמים" הוא לאו דווקא אלא חייב להכלימו וכך העלה מד' הרמב"ם עיי"ש.
ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.
ועל כן נראה ליישב את הדברים על פי מה שכתב הש"ך (עה"ת) להעיר על לשון הפסוק "אלא הדברים", ומשה אומר תוכחות? [והיה לו לנקוט בלשון תוכחות ולא דברים] וכתב לבאר שלפי האמת כל אלו הדברים והתוכחות שמוכיח בהם את ישראל הם לא עשו שום אחת מהם, "כי אותו הדור שעשאום ספו תמו שנאמר ויהי כאשר תמו כל הדור וגו', וזה היה שנת הארבעים, ומשה לא אמרם אלא כדי לאיים עליהם כי היו בהם פחותים מבן עשרים כשעשו אבותיהם את הדברים האלה, וגם לנסותם ולראות אם יהיה שום טענה ולעמוד כנגדו לומר אנו אין בנו שום דבר מאלו הדברים שאתה מוכיחנו ולכך אמר אלה הדברים ולא תוכחה" עיין שם.
ואם כך, הדברים מתבארים היטב -הוכחת משה לא מופנית כלפי החוטאים שאלה כבר כלו מהעולם, אלא כלפי הבנים, והתוכחה אינה מצד חובת התוכחה האמורה בתורה כלפי אדם רשע (שהרי הבנים לא שלחו ידם בחטא שהיו פחותים מבני עשרים) אלא תוכחה הבאה להזהיר את בני החוטאים שלא יכשלו בעוון אבותיהם, ומשום כך הוכיח בדרך רמז.
וכתב שם רש"י אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל: ע"כ.
וצריך לדעת מפני מה הוכיחן ברמז, אחר שהדין מחייב להוכיח את חבירו בעובר על דברי שמים, ואף צריך וחייב להכלימו וכך היא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ח ועיי"ע במנחת חינוך מצות ר"מ אות א' כתב לבאר עמש"כ החינוך "מותר להכלימו בדברי שמים" הוא לאו דווקא אלא חייב להכלימו וכך העלה מד' הרמב"ם עיי"ש.
ועוד יש לדקדק במש"כ שם רש"י - אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו דבר. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב ע"כ. וצריך ביאור מפני מה נצרך לנמק את סיבת ההוכחה מטעם "אילו היינו שם משיבין אותו דבר", ולא מצד עצם חיוב מצות תוכחה לכשעצמה.
ועל כן נראה ליישב את הדברים על פי מה שכתב הש"ך (עה"ת) להעיר על לשון הפסוק "אלא הדברים", ומשה אומר תוכחות? [והיה לו לנקוט בלשון תוכחות ולא דברים] וכתב לבאר שלפי האמת כל אלו הדברים והתוכחות שמוכיח בהם את ישראל הם לא עשו שום אחת מהם, "כי אותו הדור שעשאום ספו תמו שנאמר ויהי כאשר תמו כל הדור וגו', וזה היה שנת הארבעים, ומשה לא אמרם אלא כדי לאיים עליהם כי היו בהם פחותים מבן עשרים כשעשו אבותיהם את הדברים האלה, וגם לנסותם ולראות אם יהיה שום טענה ולעמוד כנגדו לומר אנו אין בנו שום דבר מאלו הדברים שאתה מוכיחנו ולכך אמר אלה הדברים ולא תוכחה" עיין שם.
ואם כך, הדברים מתבארים היטב -הוכחת משה לא מופנית כלפי החוטאים שאלה כבר כלו מהעולם, אלא כלפי הבנים, והתוכחה אינה מצד חובת התוכחה האמורה בתורה כלפי אדם רשע (שהרי הבנים לא שלחו ידם בחטא שהיו פחותים מבני עשרים) אלא תוכחה הבאה להזהיר את בני החוטאים שלא יכשלו בעוון אבותיהם, ומשום כך הוכיח בדרך רמז.