כמה הערות על הכלי יקר בפרשת מטות

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"
כתב הכלי יקר בזה"ל -לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין דברו. טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו בית דין, אנו למדין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ברשות אביה ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם, ודומה כאלו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר מעיקרו כי מסתמא על דעתם נדרה או כאלו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד וכל נודר דומה כאלו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו עיין שם.

ודבריו צ"ע מכמה פנים חדא המקור להתרת נדרים מבואר בגמ' חגיגה י. שמביאה כמה לימודים לדבר, ולדברי הכ"י הרי זה פשוט שכיון שנודר על דעת החכם, כל שאין החכם מסכים לנדר נעקר הוא מעיקרו ומדוע צריך קרא. ועוד צ"ע לפ"ד מדוע בעינן פתח בהתרת חכם (עיין נדרים כא: ורמב"ם פ"ו מהל' שבועות ה"ב) הרי נדר על דעת החכם וכל שאינו מסכים הרי הנדר בטל וצ"ע. ועוד יל"ע דהנה מצינו בדומה לזה בקידושין "כל המקדש אדעתא דרבנן" (כתובות ג. גיטין לג. עג.) ואולם חלוק שם שאומר בשעת הקידושין שעושה כדת משה וישראל, אמנם בנדר שאין מזכיר כלל אדעתא דמאי קעביד, מיהת"י דנתלה דעתו בדעת החכם. ושמא י"ל דהנה ברמב"ן גיטין כתב דאף בגירושין אמרינן "כל המגרש אדעתא דרבנן מגרש" וכ"כ בסדר הגט לבעל השלט"ג בדפי הרי"ף בסוף, הרי חזינן דלאו דווקא בקידושין אדם עביד אדעתא דרבנן, אלא כל מעשה תורה עושה האדם ע"ד ב"ד וחכמים. ולפ"ז י"ל ה"ה בהיתר נדרים וי"ל.
 

דרומאי

משתמש ותיק
ועוד יש להקשות על דברי הכ''י הנ''ל שכתב בתוך דבריו שבעל ואב עוקרים הנדר למפרע משום דאדעתא דידהו נדרה, ותמוה דדוקא חכם עוקר למפרע אבל בעל ואב מכאן ולהבא הן מפרין כדאיתא בנדרים וצע''ג
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
דרומאי אמר:
ועוד יש להקשות על דברי הכ''י הנ''ל שכתב בתוך דבריו שבעל ואב עוקרים הנדר למפרע משום דאדעתא דידהו נדרה, ותמוה דדוקא חכם עוקר למפרע אבל בעל ואב מכאן ולהבא הן מפרין כדאיתא בנדרים וצע''ג
הערה יפה.
את הערתך היה ניתן ליישב בחילוק הלשון שנקט הכ"י, גבי הפרת אב ובעל כתב בלשון הזו "כשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר מעיקרו" ואילו לגבי התרת חכם וב"ד כתב בזה"ל "וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו". זאת אומרת הפרת האב והבעל, הנדר אכן בטל מעיקרו אבל רק מכאן ולהבא אנו מסתכלים על הנדר כבטל מעיקרו. ואילו התרת ב"ד נעקר הנדר מעיקרו לשון המורה על הנדר כלא היה כלל. ואכן היה אפשר להתווכח כיון שהתרת ב"ד נלמדת מהפרת אב, מיהת"י דהתרת ב"ד עוקרת ממש ואילו הפרת אב שהוא מקור הלימוד רק מבטל את הנדר, בזה יש להשיב, שהלימוד הוא על עצם 'זכות ההתרה' שיש לב"ד, אבל אחרי שאנו למדים כך, ממילא כח ב"ד גדול הוא.
אולם הדברים נסתרים לפי מה שכתב בקטע אחר של הכלי יקר שלא צויין שם הוא כותב בזה"ל -"ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות ב"ד ע"כ המה בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו כאלו לא היה שם נדר כלל, אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה ואותו איסור הותר כי אינו מופר מכל וכל שהרי הדבר תלוי בחרטה (עיין רמב"ם נדרים פי"ג טו וברדב"ז שם): עכ"ל. מדבריו עולה ההיפך הגמור והדק"ל וצ"ע.
 

דרומאי

משתמש ותיק
בעניותי איני רואה הבדל בין לשון 'בטל' ללשון 'נעקר', מה גם שלדבריך עכ''פ לגבי מכאן ולהבא דנים הנדר כבטל מעיקרו- וזה אינו שהרי לוקה על מה שאכלה קודם הפרה.
סוף דבר כפה''נ דברי הכלי יקר מיירי בטעמי הדינים ולא בגדריהן, ובודאי הגדרים חלוקים לגמרי דאף דטעם הפרה דאב ובעל משום דאדעתא דידהו נדרה מ''מ הגדר אינו כמו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שאז בכח רבנן להפקיע מכח דעת סתמית זו את הקידושין ולעשות מעות מתנה, אבל בנדר ודאי המעשה נדר עצמו אינו תלוי בדעת אב ובעל אלא שמפני שהיא ברשות בעלה ואביה נתנה התורה כח לאב ולבעל להפר נדריה מכאן ולהבא, ותבית דין לא נתנה התורה כח כ''א להתיר דהיינו בצירוף החרטה מעיקרא של הנודר עוקרין הנדר מעיקרא ודוק.
 
חלק עליון תַחתִית