הפקדתי שומרים
משתמש ותיק
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (כה,יא יב). וכתב שם רש"י- ברית כהנת עולם - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי עכ"ל.
והנה בגמ' זבחים ק"י: פליגי שני מ"ד אי נתכהן פנחס קודם למעשה זמרי, ויל"ע למ"ד שקודם לכן כבר נתכהן מה הוסיף בברכתו זאת, ויותר מכך יל"ע היאך ראוי הוא פנחס לישא כפים ולעבוד בעבודת הכהנים, דהא קי"ל כהן שהרג את הנפש אין נושא כפיו כד' הגמ' ברכות לב: בשם רבי יוחנן הדורש מקרא "ידיכם דמים מלאו" וכך נפסק בשו"ע סי' קכ"ח סעי' ל"ה. ושמא נאמר שאילו הדברים אמורים בכהן שרצח את הנפש במזיד, משא"כ בפנחס, אלא שאין הדבר בא על פתרונו השלם בכך, דהנה פליגי הראשונים הראב"יה והגהות מיימוני בדין כהן שהרג את הנפש בשגגה או דעביד תשובה אם מועיל לסלק מעליו "ידיכם דמים מלאו" ומותר לו לשאת כפיו עיין ב"י סי' קכ"ח. ובשו"ע שם סעי' לה פליגי השו"ע והרמ"א ודעת השו"ע דאין נושא כפיו אפילו בשוגג. (ועיי"ע במ"ב שם ס"ק קכ"ח מה שהביא בשם הפמ"ג באנסוהו להרוג). וטעם השי' דהדין האמור אף בשוגג משום דאין קטגור נעשה סניגור וכמש"כ במ"ב שם והדברים נתפרשו בתוס' סנהדרין לה: (ד"ה שנאמר מעם מזבחי) ואפשר לתלות פלוגתת הראשונים והשו"ע בשני תירוצי תוס' שם. ובס' הארכתי ע"ד תוס' הנ"ל.
ועכ"פ לטעם דאין קטיגור נעשה סניגור נראה דאף במקרה של פינחס אף שעשה לש"ש מ"מ אין קטגור נעשה סניגור. וכן גבי עבודת הקרבנות מד' תוס' הנ"ל מבואר דדין האמור דווקא בנשיאת כפים ולא גבי עבודה. אולם עיין תוי"ט (בכורות פ"ז מ"ז) מבואר דליכא חילוק בין נשיאת כפים לעבודה ובכה"ג הדין שנפסל לעבודה ולנשיאת כפים. ולפ"ז עדיין לא נסתלקה הערה הנ"ל היאך שרי פנחס לעבוד ולישא כפים וקו' זו עומדת לפי שני המ"ד הנז'.
ועל כן נראה לפרש את ברכת הקב"ה לפנחס "בריתי שלום" "ברית כהונת עולם" שאע"פ שהיה כהן מ"מ אחר שהרג את הנפש הדין נותן שנפסל מעבודת הכהנים [ואף למ"ד שנתכהן אחר זה, אין זו סיבה שלא יכלל בדין של כהן ההורג את הנפש] ועל כך ציוה עליו הקב"ה שלא יגרם ע"י הריגת זמרי מניעת עבודת הכהנים מפנחס.
[ופלא פלאים אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בחזקוני כדבר הזה וז"ל דבר אחר, בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי' כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקב"ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך עיי"ש].
ולפ"ז יש ליישב קו' אחרת דהנה בגמ' קידושין סז. איתא בעל מום דעבודתו פסולה מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, מכאן לבעל מום שהוא פסול לעבודה. והקשו מדוע היה צריך לרמז כאן שבעל מום פסול בעוד שנכתב דין זה בפרשת אמור בצורה מפורשת.
ועפ"ד י"ל דאחר שמצינו גבי פנחס שלא נפסל מעבודת הכהונה במה שהרג את הנפש, א"כ איפוא יכול לכהן אף אם בהיותו בעל מום שחלוק בדינו משאר כהנים, לפיכך חזר ורימז בפרשתנו שלענין פסול מום אין הדין שונה אצל פינחס.
ובדרך נוספת י"ל עפ"י המובא במדרש (ועיין רש"י) שהיו השבטים שונאים אותו מחמת שהרג נשיא שבט בעם ישראל. והנה המ"ב שם ס"ק ל"ז הביא בשם הזוהר דכהן שהציבור שונאים אותו שלא ישא כפיו דעיקר תכלית המצוה היא לברך את עמו ישראל באהבה וכפי שתקנו חז"ל בנוסח הברכה.
ולפ"ז י"ל דלכך ברכו הקב"ה בריתי שלום והיינו אף ששונאים אותו אין בשנאתם כלום וראה מה שפירש בדעת זקנים וז"ל כלומר אין להם לשנאתו אם הרג זמרי שהרי על ידי כן השיב את חמתי מעליהם ולא כליתי אותם. והריב"ש הוסיף "ואם ישנאו אותו אין בכך כלום" וכך פי' בעה"ת והחזקוני.
והנה בגמ' זבחים ק"י: פליגי שני מ"ד אי נתכהן פנחס קודם למעשה זמרי, ויל"ע למ"ד שקודם לכן כבר נתכהן מה הוסיף בברכתו זאת, ויותר מכך יל"ע היאך ראוי הוא פנחס לישא כפים ולעבוד בעבודת הכהנים, דהא קי"ל כהן שהרג את הנפש אין נושא כפיו כד' הגמ' ברכות לב: בשם רבי יוחנן הדורש מקרא "ידיכם דמים מלאו" וכך נפסק בשו"ע סי' קכ"ח סעי' ל"ה. ושמא נאמר שאילו הדברים אמורים בכהן שרצח את הנפש במזיד, משא"כ בפנחס, אלא שאין הדבר בא על פתרונו השלם בכך, דהנה פליגי הראשונים הראב"יה והגהות מיימוני בדין כהן שהרג את הנפש בשגגה או דעביד תשובה אם מועיל לסלק מעליו "ידיכם דמים מלאו" ומותר לו לשאת כפיו עיין ב"י סי' קכ"ח. ובשו"ע שם סעי' לה פליגי השו"ע והרמ"א ודעת השו"ע דאין נושא כפיו אפילו בשוגג. (ועיי"ע במ"ב שם ס"ק קכ"ח מה שהביא בשם הפמ"ג באנסוהו להרוג). וטעם השי' דהדין האמור אף בשוגג משום דאין קטגור נעשה סניגור וכמש"כ במ"ב שם והדברים נתפרשו בתוס' סנהדרין לה: (ד"ה שנאמר מעם מזבחי) ואפשר לתלות פלוגתת הראשונים והשו"ע בשני תירוצי תוס' שם. ובס' הארכתי ע"ד תוס' הנ"ל.
ועכ"פ לטעם דאין קטיגור נעשה סניגור נראה דאף במקרה של פינחס אף שעשה לש"ש מ"מ אין קטגור נעשה סניגור. וכן גבי עבודת הקרבנות מד' תוס' הנ"ל מבואר דדין האמור דווקא בנשיאת כפים ולא גבי עבודה. אולם עיין תוי"ט (בכורות פ"ז מ"ז) מבואר דליכא חילוק בין נשיאת כפים לעבודה ובכה"ג הדין שנפסל לעבודה ולנשיאת כפים. ולפ"ז עדיין לא נסתלקה הערה הנ"ל היאך שרי פנחס לעבוד ולישא כפים וקו' זו עומדת לפי שני המ"ד הנז'.
ועל כן נראה לפרש את ברכת הקב"ה לפנחס "בריתי שלום" "ברית כהונת עולם" שאע"פ שהיה כהן מ"מ אחר שהרג את הנפש הדין נותן שנפסל מעבודת הכהנים [ואף למ"ד שנתכהן אחר זה, אין זו סיבה שלא יכלל בדין של כהן ההורג את הנפש] ועל כך ציוה עליו הקב"ה שלא יגרם ע"י הריגת זמרי מניעת עבודת הכהנים מפנחס.
[ופלא פלאים אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בחזקוני כדבר הזה וז"ל דבר אחר, בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי' כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקב"ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך עיי"ש].
ולפ"ז יש ליישב קו' אחרת דהנה בגמ' קידושין סז. איתא בעל מום דעבודתו פסולה מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, מכאן לבעל מום שהוא פסול לעבודה. והקשו מדוע היה צריך לרמז כאן שבעל מום פסול בעוד שנכתב דין זה בפרשת אמור בצורה מפורשת.
ועפ"ד י"ל דאחר שמצינו גבי פנחס שלא נפסל מעבודת הכהונה במה שהרג את הנפש, א"כ איפוא יכול לכהן אף אם בהיותו בעל מום שחלוק בדינו משאר כהנים, לפיכך חזר ורימז בפרשתנו שלענין פסול מום אין הדין שונה אצל פינחס.
ובדרך נוספת י"ל עפ"י המובא במדרש (ועיין רש"י) שהיו השבטים שונאים אותו מחמת שהרג נשיא שבט בעם ישראל. והנה המ"ב שם ס"ק ל"ז הביא בשם הזוהר דכהן שהציבור שונאים אותו שלא ישא כפיו דעיקר תכלית המצוה היא לברך את עמו ישראל באהבה וכפי שתקנו חז"ל בנוסח הברכה.
ולפ"ז י"ל דלכך ברכו הקב"ה בריתי שלום והיינו אף ששונאים אותו אין בשנאתם כלום וראה מה שפירש בדעת זקנים וז"ל כלומר אין להם לשנאתו אם הרג זמרי שהרי על ידי כן השיב את חמתי מעליהם ולא כליתי אותם. והריב"ש הוסיף "ואם ישנאו אותו אין בכך כלום" וכך פי' בעה"ת והחזקוני.