רמב"ן דברים פרק כג פסוק ה
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים מצינו (לעיל ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי:
ור"א אמר (לעיל ב כט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים, על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז), אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר (במדבר כ יח) לא תעבר בי גם זה הבל, כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך, וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא), הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב (שם כא ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז -יח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים:
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם:
והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו ורבותינו דרשו (יבמות עו:) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ, וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג) ובמגילת רות רבתי (ד ח), מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור:
רבינו בחיי שם:
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. דרך ארץ הוא לקדם את הבאים בדרך במאכל ובמשתה, לא שהיו ישראל חסרים במדבר, שהרי המן יורד להם והבאר הולך עמהם:
וכתב הרמב"ן ז"ל, הרחיק הכתוב שני האחים האלה שהיו גמולי חסד אברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם ה' יתברך מתוך ההפכה, והם חייבין לעשות טובה עם ישראל ועשו עמהם רעה, האחד ששכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחר שלא קידם אותם בלחם ובמים. והנה עמון הרשיע בזה יותר, כי המואבים ובני עשו כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בם הוציאו להם לחם ומים, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם אשר לא קידמו שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים, ולכך הקדים הכתוב עמון, והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קידמו, ואחר כך הזכיר מואב וחטאתו, זהו ואשר שכר עליך, עד כאן. ודרשו חז"ל (יבמות סט.) עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, כלומר שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וזהו היתר רות המואביה שיצא ממנה דוד:
הט"ז שם:
על דבר אשר לא קדמו אתכם. משמע על עמון ומואב והכי איתא בפ' חלק (דף קג.) גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, והא דאמר הכתוב בפ' דברים כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים היושבים בער היינו לענין שמכרו להם מזונות אבל מ"מ לא קדמו אותם בחנם דכבר כתב הרמב"ן דאלו שתי אומות היו חייבות לעשות טובה עמהם כיון שניצולו בזכות אברהם מתוך ההפכה. ועוד נראה לתרץ דבר זה ולפרש עוד מאמר הכתוב ואשר שכר עליך את בלעם כו' וה"ל שני טעמים אלא נראה דאלו תרי טעמי תלוים זה בזה ע"ד שאמר הכתוב במשלי אם רעב שונאך האכילהו לחם דיש לפרש דדוקא על השונא הזהיר לכוף את יצרו ויאכילהו כמו דאיתא בפרק אלו מציאות (דף ל"ב.) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון ואע"ג דפריקה הוה מצוה טפי מן טעינה מ"מ חייב בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו ע"כ הזהיר הכחוב להאכיל לחם לשונא כדי לכוף יצרו אבל באוהב אין שייך לכוף יצרו וא"כ י"ל דאי לא הוה כאן אלא טעם הראשון דהיינו אשר לא קדמו לחוד לא היו נענשים כיון דאין כאן כפיית יצר דאפשר דלא היו שונאים להם, ע"כ אמר ואשר שכר כו' ממילא היו שונאים להם, ואי מטעם שני לחוד לא היו נענשים דהו"א כיון שהיו שונאיהם ומבקשים רעתם אמרינן בא להורגך השכם להרגו כיון דרודף הוא כדאשכחן בברכות בההוא דהיה יודע בשעה שכועס הקב"ה וראה סימן בתרנגול כדי לקלל שונא שלו ונהי דמסיק התם לאו אורח ארעא מ"מ אין עבירה בזה, וה"נ יאמרו כי היה לו היתר לשכור את בלעם לקללו כיון שהוא שונא שלו, וע"כ סיים הכתוב לומר כי אהבך ה' אלהיך דלכאורה הוא מיותר אלא דהכי קאמר אע"פ שהם שונאים שלך ויפה עשית לדעתך מ"מ הם אוהבים של הקב"ה ושנאה שלך בהם בטלה כנגד אהבת הקב"ה, וע"כ שפיר אמר הכתוב ממ"נ אם הם נחשבים שונאים שלך היה לך לקדם אותם בלחם כמו שזכרנו ואם אינם נחשבים לשונאים לך לא היה לך לשכור לקללם ובאמת אין שנאה שלך עמהם נחשבת לכלום כי אהבך ה' כו' אלא דלפי דעתך חשבת אותם לשונאים וע"כ חייב אתה מכח טעם ראשון דהיה לקדמו בלחם כדין השונא כמו שזכרנו, ומש"ה בשעיר אע"ג דלא קדמו בלחם מ"מ אין עליהם עונש כי לא נצטוה רק משונא מצד כפיית יצרו. ודרך זה נראה שהוא כפתור ופרח בס"ד:
כלי יקר:
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. פירש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא ועיקר חסר מן הספר, גם אין הדעת נותנת להרחיק ב' אומות בעבור שלא קדמום בלחם, אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך ועי"ז בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור יין שלהם המרגילים לערוה, כדמסיק בסנהדרין (קו.) כי כל עיף ויגע לא יבקר בין אסור למותר ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן ע"כ נתרחקו, לכך נאמר על דבר אשר לא קדמו רצה לומר על אותו דבר נסתר אשר אליו כוונו במה שלא קדמום, ואע"פ שהנקיבות היו עיקר בזנות מ"מ עיקר האשמה תלויה באנשים שדרכן לקדם והאנשים התחילו בקלקלה והמה הכריחו בנותיהן לזנות, ומטעם זה החיו בני ישראל הנקיבות במלחמת מדין כי טעו בדין זה שנתרחקו דווקא הזכרים. וזה פירוש יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים והותרו כל הספיקות שהקשו:
אור החיים שם פסוק ד
לא יבא עמוני וגו' על דבר וגו' קשה אומרו אשר לא קדמו, והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב כט) כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים, ופירשו רז"ל (עיין רש"י שם) שחוזר למאמר אוכל בכסף ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם:
ואולי שאמר על דבר וגו', להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופירוש קדמו היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו', שהם חייבין לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב, גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פירוש להנאתכם: