העוסק בתמידות בצרכי צבור אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם

בלדד השוחי

משתמש ותיק
הנצי"ב - הרחב דבר במדבר פרק טז
ורש"י פירש בשם מדרש חז"ל אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למצרים לא היה משלהם, ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל צבור, אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי צבור אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי צבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי נזון משלהם, וגם משה ניזון אז משל צבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ובניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים וכדתניא במכילתא פרשת יתרו, ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור, ודאי ממדת חסידות שלא להעמיס על הצבור יותר מן ההכרח לחייו:
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל צבור
לכאורה בפשטות הקושיא מעיקרא ליתא שהרי אכלו אז מן מן השמים, אז משה לא אכל משל ציבור אלא אכל מן,
אבל לגופו של ענין יש לבאר ע"פ המעשה שמובא בגמ' (כתובות סז:) בעני שבא לרבא, וביקש ממנו אוכל, שאלו רבא מה אתה אוכל, אמר לו תרנגולת פטומה ויין ישן, שאלו רבא האם אתה לא חושש לדוחקא דציבורא, השיב לו העני, וכי אני אוכל משל ציבור, אני אוכל משל הקדוש ברוך הוא, דתנינא 'עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו', בעתם לא נאמר, אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, עוד הם מדברים.
רואים מזה שאדם שהוא בעל אמונה וביטחון, והוא מבין שהכל מהקב"ה, אינו נקרא כלל אוכל משל ציבור, אלא אוכל משל הקב"ה, ולכן משה לא ראה שום ענין בזה לומר שלא אכל משל ציבור, שהרי מי שיש לו ביטחון כזה מביא לו הקב"ה את כל צרכיו, ואינו נקרא אוכל משל ציבור, אלא משל הקב"ה, משא"כ החמור היה לצורך אשתו, שלא היתה במדרגתו, ולכן בא משה לומר שגם בזה הוא לא לקח משל ציבור.
וא"כ אין כל כך ראיה למה שחידש, אא"כ העוסק בצרכי ציבור הוא בעל ביטחון גדול, והוא מאמין באמת שאינו אוכל משל ציבור אלא משל הקב"ה, ואז באמת אין לו חיסרון לאכול מאחרים, כיון שלא מהציבור הוא אוכל אלא מהקב"ה.
 
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב אוהלים אמר:
בלדד השוחי אמר:
יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל צבור
לכאורה בפשטות הקושיא מעיקרא ליתא שהרי אכלו אז מן מן השמים, אז משה לא אכל משל ציבור אלא אכל מן,
אבל לגופו של ענין יש לבאר ע"פ המעשה שמובא בגמ' (כתובות סז:) בעני שבא לרבא, וביקש ממנו אוכל, שאלו רבא מה אתה אוכל, אמר לו תרנגולת פטומה ויין ישן, שאלו רבא האם אתה לא חושש לדוחקא דציבורא, השיב לו העני, וכי אני אוכל משל ציבור, אני אוכל משל הקדוש ברוך הוא, דתנינא 'עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו', בעתם לא נאמר, אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, עוד הם מדברים.
רואים מזה שאדם שהוא בעל אמונה וביטחון, והוא מבין שהכל מהקב"ה, אינו נקרא כלל אוכל משל ציבור, אלא אוכל משל הקב"ה, ולכן משה לא ראה שום ענין בזה לומר שלא אכל משל ציבור, שהרי מי שיש לו ביטחון כזה מביא לו הקב"ה את כל צרכיו, ואינו נקרא אוכל משל ציבור, אלא משל הקב"ה, משא"כ החמור היה לצורך אשתו, שלא היתה במדרגתו, ולכן בא משה לומר שגם בזה הוא לא לקח משל ציבור.
וא"כ אין כל כך ראיה למה שחידש, אא"כ העוסק בצרכי ציבור הוא בעל ביטחון גדול, והוא מאמין באמת שאינו אוכל משל ציבור אלא משל הקב"ה, ואז באמת אין לו חיסרון לאכול מאחרים, כיון שלא מהציבור הוא אוכל אלא מהקב"ה.
שים לב ללשונו, שדיבר על הלחם שאכל במצרים (כשהתעסק עם השליחויות לפרעה), ולא במדבר.

ואגב, כמדומה טעית (כשכתבת 'חידשת'), זה ציטוט מהנצי"ב, לא נגעתי.

ולעצם דבריך, לכאו' צרכי אשתו ג"כ בכלל צרכיו מאחר שהיא מוטלת עליו, ובטחונו גם שייך לצרכי אשתו, ומ"ל שאינה במדרגתו.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
שים לב ללשונו, שדיבר על הלחם שאכל במצרים (כשהתעסק עם השליחויות לפרעה), ולא במדבר.
צדקת.
בלדד השוחי אמר:
אגב, כמדומה טעית (כשכתבת 'חידשת'), זה ציטוט מהנצי"ב, לא נגעתי.
תיקנתי
בלדד השוחי אמר:
לעצם דבריך, לכאו' צרכי אשתו ג"כ בכלל צרכיו מאחר שהיא מוטלת עליו
זה לא קושיא עלי -הרי זה מפורש בלשון הנצי"ב:
בלדד השוחי אמר:
ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור...
וזה הולך על צרכי אשתו.
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב אוהלים אמר:
בלדד השוחי אמר:
ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור...
וזה הולך על צרכי אשתו.

כוונתו לכאו' שאי"ז צורכה ממש אלא כדי לראות יצי"מ וכו', אבל לא בגלל שזו אשתו ולא הוא, ונפ"מ אם היה מדובר בצרכי אכילתה וכדו'.
 
חלק עליון תַחתִית