מצ"ב דברים מסבי הגאון רבי ישעיהו לשס זצ"ל, מתוכם מתבאר כי נענשו בנ"י לא על עצם חטא המרגלים אלא על חוסר האמונה שלהם, שקדם לו - וכמדומני שהמתבונן בתוכחת מרע"ה בספר דברים יווכח עד כמה הדברים מתאימים, ואלו דבריו:
f פרשת שילוח המרגלים e
תמוז תשס"ג
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר יג, ב).
מסדרה של פרשת שלח נראה לכאורה, שענין המרגלים היה נסיון ומאורע בפני עצמו, אך במדרש רבה (במדבר רבה טז, ז) מבואר, שקדמה לשליחת המרגלים חוסר אמונה בגבורה ה' - 'שבשעה שהגיעו לירש את התחומין, אמר להם הקדוש ברוך הוא (דברים א, כא): "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ", באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה'. והמדרש מביא את הכתוב בספר דברים פרק א' פסוק י"ט ואילך: "ונבוא עד קדש ברנע, ואמר אליכם באתם עד הר האמרי אשר ה' אלוקינו נתן לנו, ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דבר לך אל תרא ואל תחת". הרי שהיה להם צווי מפורש מפי משה להתחיל לכבוש את הארץ, ואז: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו".
והמדרש ממשיך - 'זהו שאמר עזרא (נחמיה ט, טו יז): "ולא שמעו אל מצותיך וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך". ומוסיף המדרש - 'שלא האמינו. וכן בדוד הוא אומר ( ): "ולא האמינו לדברו" וכתיב (תהלים עח, י): "ובתורתו מאנו ללכת", עכ"ל המדרש. הרי לנו שהם מתחילה לא שמעו אל המצוה לעלות ולירש. וחזרו ולא שמעו וזה: "ומאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך". לא זכרו כל הנפלאות שהקב"ה עשה אתם עד כאן, שלא היו זוכרים בגבורת ה', ולא היו מאמינים שהקב"ה יראה להם את הדרך אשר ילכו בה, וידביר אויביהם תחתיהם, וזה שמוסיף המדרש 'ולא האמינו', שלא האמינו בפעולתו של הקב"ה שיכבשנה לפניהם.
הרי לנו שעל סף הכניסה לארץ כשנצטוו להתחיל ולכבוש את הארץ, כשלו ונסוגו אחור. ומבואר שלא שמעו אל המצוה וחזרו וסרבו לשמוע אחר שילוח המרגלים, ולא זכרו את העשוי להם, ולא האמינו, לא חיזקו בקרבם את האמונה. שהרי מה הם ביקשו שהמרגלים יבדקו?
א. באיזה לשון הם מדברים.
ב. "את הדרך אשר נעלה בה", שאין דרך שאין בה עקמימות.
ג. "ואת הערים אשר נבוא אליהן" תחלה לכבוש. (דברים א, כב וברש"י)
וכל אלה נזקקים לצורך המלחמה והכיבוש ע"י בני אדם מדרך הטבע, אבל מכיון שהקב"ה הבטיח ש'הוא ילחם להם ככל אשר עשה אתם במצרים לעיניהם', "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י, לג), וא"כ היו צריכים להבין שאין להם צורך בכל אלה, ורק מפני שלא האמינו בקשו שלשת הדברים האלה.
והמדרש (במדבר רבה טז, ב) מביא עוד את הפסוק בתהלים (תהלים עו, ו): "אשתוללו אבירי לב נמו שנתם, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם" – 'אלו משה ואהרון ששלחו המרגלים'. ומבואר במפרשים עה"פ שם: "אשתוללו" - 'ענין סכלות, נעשו טועים לבלי דעת, מגזרת "מוליך יועצים שולל" (איוב יב, יז), והוא לשון משגה ושלו, כשוטים - שוגים' (לשון רש"י שם).
"אשתוללו אבירי לב" - התנהגות בבלי דעת, שהרי משה ראה כבר בקריבתם אליו לשאול להם מרגלים, קריבה שאינה הוגנת - 'בערבוביא' (רש"י דברים א, כב). ובעצם מה ששאלו - שביקשו לדעת את השפה, את הדרך, ואת הערים שיכבשו תחילה, מהשאלות הללו כבר ברור מאד, שהן נובעות מחסרון באמונה, ומהתעלמות מהנפלאות שעשה אתם הקב"ה, וממה שהולך לפניהם יומם ולילה. ובמפורש אומר משה: "וייטב בעיני הדבר" - 'בעיני ולא בעיני המקום', (רש"י שם כג, ועי' תדב"א אליה רבא פכ"ט). ולכך נמלך בשכינה, וכן הוא מפורש במדרש (במדבר רבה טז, ח ותנחומא פר' שלח סי' ח) - 'כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים לפנינו התחיל משה עומד ותוהא אמר אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בקב"ה, הלך ונמלך, אמר לו כך וכך בניך מבקשים, אמר לו הקדוש ברוך הוא אין זה תחלה להם, עד שהם במצרים הלעיגו לי, שנאמר (הושע ז, טז): זו לעגם בארץ מצרים, למודים הם לכך, איני צריך לנסותם, שכתוב (דניאל ב, כב): ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא, א"ל הקב"ה, משה יודע אני מה הם, אלא אם בקשת שלח לך לעצמך', הרי שידע משה מתחילה, ואף הקב"ה אמר לו, שהשאלה שהם מבקשים אינה ישרה?, ולא רק אלא יתרה מכך, היא לעג כלפי הקב"ה.
ויותר מכך על הפסוק: "וילכו ויבואו" - 'א"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי, הקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעיצה רעה, אף הליכה בעצה רעה, שמתחילה להוציא דיבה נתכוונו' (לשון רש"י ע"פ סוטה לה.). ומשה ידע עצתם של מרגלים אף עוד קודם שיצאו לשליחות, "ויבא עד חברון" - 'ויבאו' מבעי ליה? אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן, אבותי בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת מרגלים. יהושע, כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר (במדבר יג, טז): "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", י-ה יושיעך מעצת מרגלים' (סוטה לד:). הרי שהיתה אצל משה ואהרן כל הידיעה הזו, ואעפ"כ שלחם משה, וזהו "אשתוללו כל אבירי לב" - בבלי דעת.
והיתה כל התדרדרות הזו מעת ש"ויסעו מהר ה'" (במדבר י, לג), ועד כאן - שהקב"ה אמר למשה (במדבר יד, יב): "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו", וכמו שחשב לעשות בחטא העגל, והם לא הרגישו ולא עצרו. וביותר שקדם להם מעשה מרים, ולשון חז"ל - 'לפיכך סמך הקב"ה הענין זה לזה, לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת, כדי שידעו הכל עונשו של לה"ר, שאם יבקשו לומר לה"ר יהיו מסתכלין מה נעשה למרים, ואעפ"כ לא רצו ללמוד' (במדבר רבה טז, ו ותנחומא פר' שלח סי' ו). עד שמשמע מלשון חז"ל, שהקב"ה הביא את מרים לידי נסיון שנכשלה בו ונענשה, רק בכדי שילמדו ממנה מרגלים ולא יחטאו. [ובאותה הדרך אף יש מקום לטעון, שהקב"ה הביא את נסיון המרגלים על בנ"י וידע שיכשלו, כי לא רצה להכניסם לארץ (עי' לשון רש"י בבמדבר יג, ב שהובאה לקמן), וזה שאמרו (דברים א, כז): " בשנאת ה' אותנו". וזה היה הטעם שהתחרטו לבסוף וביקשו לעלות, וזה אף היה הקרקע למחלוקתו של קורח]. אבל אפשר גם לבאר בדרך אחרת, שמרים שחטאה הכל בבחירתה, אבל מה שהקב"ה נפרע הימנה מיד ובפומבי וע"י צרעת, רק זה היה בכדי ללמד למרגלים.
והטעם שמשה ואהרון כן שלחו את המרגלים למרות כל האמור לעיל, הוא משום שעצם הבקשה יצרה הכרח להסכים לפחות לבקשה, כמשל עם מוכר החמור המובא ברש"י (דברים א, כג), ואף הקב"ה אמר כן למשה. ובמדרש – 'רבי יהושע אומר למה היו דומין, למלך שזמן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, אמר לו המלך זמנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו, מיד הקשה הדבר והרע לאביו, אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה ותדע אם כזבתי לך, ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה. וכך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: טובה הארץ, ולא האמינו, אלא אמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו, אמר הקדוש ברוך הוא אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר (במדבר יד, כג): "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי לא יראוה", אלא לבניהם אני נותנה' (במדבר רבה טז, ז ותנחומא פר' שלח סי' ז).
וצריך להבליט את הנקודה, שתוקף רצון הקב"ה להכניסם לארץ מבואר כאן במדרש (במדבר רבה טז, ג ותנחומא פר' שלח סי' ג) - 'מלה"ד, למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו וא"ל, לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו, אע"פ שמת אביך, איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו, בוא וטול אתה'. הרי שלא רק משום שכל התחייבות של הקב"ה הוא מקיימה, אלא כאן זו הבטחה לאב שהיה אוהבו, והלך עמו ולא זכה לקבל את המתנה (עי' בסוף החוברת). שיש כאן את כל האהבה והמחויבות, לתשלום השכר לאוהבו של מלך.
וכן עולה מדברי חז"ל כאן (תנחומא פר' שלח סי' ה), שלא היתה מחשבה מתחילה אצל בנ"י שלא להכנס לארץ בדוקא, אלא שהיה להם חסרון באמונה. וזה למדנו מדברי רש"י (במדבר יג, ב) - 'חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה'. הרי שלא היתה אצלם החלטה מראש שלא להכנס לארץ, אלא חסרון באמונה, וחסרון במסירות נפש לקיום המצוה: "עלה רש" (דברים א, כא), כמו שהבאנו בתחילה מחז"ל. ועם זאת צריכים אנו להביא את דברי הגמ' בסוטה (ל"ד ע"ב) - 'אמר ר' חייא בר אבא, מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של א"י. כתיב הכא (שם כב): "ויחפרו לנו את הארץ", וכתיב התם (ישעיה כד, כג): "וחפרה הלבנה ובושה החמה". ופי' רש"י - 'אותה שאילה ששאלו תחילה שלוח מרגלים'. שכבר בשאילתם נתכוונו לבושתה של הארץ, אבל לא שלא רצו כלל לעלות
[1]. [ואולי צ"ל שעכ"פ היתה קבוצה כזו, והם אלו שאמרו אח"כ: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד)].
והמרגלים עצמם - 'בני אדם גדולים היו' (במדבר רבה טז, ה ותנחומא פר' שלח סי' ה), והם נבחרו מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה 'שהיו צדיקים בפני עצמם, ובפני משה, ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כאו"א פלוני משבט פלוני וא"ל ראויים הם שנאמר: "ע"פ ה'", ואח"כ לסוף מ' יום נהפכו וכו'... שנאמר: "כי דור תהפוכות המה" שנתבררו צדיקים ונתהפכו' (שם).
ובפרשה זו, נתפרט חסרון האמונה שהיה להם:
- "לא שמעו אל מצותיך" (נחמיה ט, יז) - שאמר להם עלה רש.
- "וימאנו לשמוע". (שם)
- "ולא זכרו נפלאותיך". (שם)
- "ולא האמינו". (תהלים עח, לב)
- "ובתורתו מאנו ללכת". (שם י)
- 'קרבו קריבה שאינה הוגנת' (ע"פ רש"י).
ואעפ"כ לא סרה האהבה מהם, והובטחה הארץ לבניהם אחרים, ומובא במדרש, שלכך נאמרה פ' נסכים אחר פרשת המרגלים, וז"ל (במדבר רבה יז, א) - 'שנו רבותינו, חמשה דברים האב חיב לעשות לבן, האב זה הקדוש ברוך הוא, והבן אלו ישראל, וכו'... ומה הבן חיב להיות מעלה לאביו, דורון. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל (במדבר טו, ב): "כי תבאו אל ארץ וגו'... ועשיתם עלה לה'". והיינו כמי שאומר אע"פ שחטאו בכל אלה, שהיה מצבם ידוע, עד שהקב"ה אמר למשה - 'איני צריך לנסותם' (במדבר רבה טז, ח), ונגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. ומכ"מ מיד אומר הקב"ה, שכל הטובה שאמר להביא עליהם, יביא על בניהם. ובזה ימלא כל חובותיו כלפיהם כבניו, עד שיצטרכו אף הם להביא לו דורון כחובת הבן לאביו.
[1] השווה לבמדבר רבה פ' נשא (ז, ד), לגבי המתלוננים על המן - 'אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזור למצרים'.
