פרשת שלח - "מבלתי יכולת".

אוריאל

משתמש ותיק
לאחר חטא המרגלים, כאשר הקב"ה רוצה לכלות את בנ"י, אומר משה רבינו כך:
"וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".

שאל אאמו"ר שליט"א: כיצד ייתכן שיאמרו כן הגויים, הלא ראו את עזוז נוראותיו של הקב"ה בארץ מצרים, וכי סבורים הם שאין יכולת ביד הב"ה לשלח מכת דם 'קטנה' שתשתק את כל שלושים ואחת מלכי ארץ כנען, ותמיתם בצמא? וכי אינו יכול להביא עליהם מכת חושך לשלוה ימים, בהם יהרגו ישראל את יושבי הארץ עד לאחרון שבהם?
עוד הקשה: הלא הקב"ה אומר למשה, שברצונו לכלות את בני ישראל, ולעשות ממשה רבינו גוי עצום ורב ממנו, עם חדש. עם זה, לאן ייכנס? - האם לא לארץ ישראל?! - אם כן מהו טענת משה שיתחלל שמו של ה' בכך שלא יכניסם לארץ, הלא אם לא יכניס את ישראל, יכניס את העם החדש, שיצא ממשה רבינו? [ואין לומר שיקח הרבה זמן ואדהכי והכי יהיה חילול ה', שהרי גם עתה התעכבו עוד ארבעים שנה].

וביאר: אכן, לא היתה טענת משה רבינו שיחשבו הגויים שאין כח ביד ה' לעשות בטבע כרצונו, להמית שלושים מלכים או לקרוע ימים. רק יאמרו שכל מדתו לעשות כן הוא רק למי שראוי שיעשה לו כן, לא לאומה שהמרתה את פיו ועברה על רצונו, והכעיסתו כל כך הרבה פעמים. וזהו החילול ה' בדבר, שיאמרו הגויים שהקשר של הקב"ה עם ישראל הוא אינו קשר נצחי אלא תלוי במעשיהם, ואם מכעיסים אותו הוא עוזב אותם, ובטענה זו התקבלה תפילתו של משה. ומש"א "מבלתי יכולת ה" הכוונה מבלתי יכולת הנהגת ה' במידת הרחמים, שמידת הדין גוברת.

ויש להוסיף על זה, שזהו שאמרו בסנהדרין קיא: שאמר משה "ועתה יגדל נא כח ה'" - אף לרשעים, היינו כי מה שיאמרו האומות תשש כחו כנקבה [כמש"א ברכות לב] היינו מצד מעשיהם הרעים, שלגבם תשש כחו כנקבה, וה"ז אינו נכון שהרי אמרת לי "ועתה יגדל" שהקב"ה ארך אפים אף לרשעים כמש"א שם בסנהדרין.

[ואמרו לי שכן איתא בשם החפץ חיים, ולא מצאתי לע"ע. וע"ע בכלי יקר שפירש לפי דרכו, מחמת הערות אחרות בפסוקים, שהגויים עליהם מדובר כאן אין הכוונה למצרים, אלא לאומות אחרות שלא שמעו את כל ניסיו של הי"ת].
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
שאלה:
לאחר מעשה העגל, כאשר ביקש הקב"ה להשחית את העם, עמד משה וביקש עליהם רחמים. בתפלתו הזכיר את שלשת האבות וביקש להשיב את חרון האף בזכותם: 'זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ' וגומר.
לשנה האחרת, כאשר שוב פעם ביקש הקב"ה לכלות את ישראל בעון המרגלים, והרועה הנאמן עמד להעתיר בעדם, הזכיר בתפלתו את שלש עשרה מדות של רחמים, אך לא את זכות האבות. מה הטעם?
תשובה:
כך למדו המקום ברוך הוא בכבודו ובעצמו בנקרת הצור, וכלשונו הזהב של רש"י בפרשת תשא:
שֶׁאֲנִי רוֹצֶה וְצָרִיךְ לְלַמֶּדְךָ סֵדֶר תְּפִלָּה. שֶׁכְּשֶׁנִּצְרַכְתָּ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, הִזְכַּרְתָּ לִי זְכוּת אָבוֹת, כְּסָבוּר אַתָּה שֶׁאִם תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת אֵין עוֹד תִּקְוָה; אֲנִי אַעֲבִיר כָּל מִדַּת טוּבִי לְפָנֶיךָ עַל הַצּוּר, וְאַתָּה צָפוּן בַּמְּעָרָה, וְקָרָאתִי בְּשֵׁם הַשֵּׁם לְפָנֶיךָ לְלַמֶּדְךָ סֵדֶר בַּקָּשַׁת רַחֲמִים אַף אִם תִּכְלֶה זְכוּת אָבוֹת.
 

אבי חי

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
לאחר חטא המרגלים, כאשר הקב"ה רוצה לכלות את בנ"י, אומר משה רבינו כך:
"וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".

שאל אאמו"ר שליט"א: כיצד ייתכן שיאמרו כן הגויים, הלא ראו את עזוז נוראותיו של הקב"ה בארץ מצרים, וכי סבורים הם שאין יכולת ביד הב"ה לשלח מכת דם 'קטנה' שתשתק את כל שלושים ואחת מלכי ארץ כנען, ותמיתם בצמא? וכי אינו יכול להביא עליהם מכת חושך לשלוה ימים, בהם יהרגו ישראל את יושבי הארץ עד לאחרון שבהם?
עוד הקשה: הלא הקב"ה אומר למשה, שברצונו לכלות את בני ישראל, ולעשות ממשה רבינו גוי עצום ורב ממנו, עם חדש. עם זה, לאן ייכנס? - האם לא לארץ ישראל?! - אם כן מהו טענת משה שיתחלל שמו של ה' בכך שלא יכניסם לארץ, הלא אם לא יכניס את ישראל, יכניס את העם החדש, שיצא ממשה רבינו? [ואין לומר שיקח הרבה זמן ואדהכי והכי יהיה חילול ה', שהרי גם עתה התעכבו עוד ארבעים שנה].

וביאר: אכן, לא היתה טענת משה רבינו שיחשבו הגויים שאין כח ביד ה' לעשות בטבע כרצונו, להמית שלושים מלכים או לקרוע ימים. רק יאמרו שכל מדתו לעשות כן הוא רק למי שראוי שיעשה לו כן, לא לאומה שהמרתה את פיו ועברה על רצונו, והכעיסתו כל כך הרבה פעמים. וזהו החילול ה' בדבר, שיאמרו הגויים שהקשר של הקב"ה עם ישראל הוא אינו קשר נצחי אלא תלוי במעשיהם, ואם מכעיסים אותו הוא עוזב אותם, ובטענה זו התקבלה תפילתו של משה. ומש"א "מבלתי יכולת ה" הכוונה מבלתי יכולת הנהגת ה' במידת הרחמים, שמידת הדין גוברת.

ויש להוסיף על זה, שזהו שאמרו בסנהדרין קיא: שאמר משה "ועתה יגדל נא כח ה'" - אף לרשעים, היינו כי מה שיאמרו האומות תשש כחו כנקבה [כמש"א ברכות לב] היינו מצד מעשיהם הרעים, שלגבם תשש כחו כנקבה, וה"ז אינו נכון שהרי אמרת לי "ועתה יגדל" שהקב"ה ארך אפים אף לרשעים כמש"א שם בסנהדרין.

[ואמרו לי שכן איתא בשם החפץ חיים, ולא מצאתי לע"ע. וע"ע בכלי יקר שפירש לפי דרכו, מחמת הערות אחרות בפסוקים, שהגויים עליהם מדובר כאן אין הכוונה למצרים, אלא לאומות אחרות שלא שמעו את כל ניסיו של הי"ת].

‏‏ברכות לב א.PNG

ובפשוטו מתפרש שלכל אומה יש את השר שלה בשמים [ולפי הבליהם - האלוה/אלוהים שלה], ולהתגבר על ל"א לא דמי לכל ניסי יצי"מ וקריעת ים סוף שהיו כנגד מלך - אומה א'.
 
 

אבי חי

משתמש ותיק
ולענין השאלה שהרי סוכ"ס יכניס את בני משה,
התשובה פשוטה שבינתיים תהי' תמונת מצב שגורמת לחילול ד', שעמ"י כמעט יכחד במקום להכנס לארץ המובטחת,
משא"כ מ' שנה שבמדבר שכולם היו זמניות וכולם ידעו שעמ"י בדרך לא"י.
 

אבי חי

משתמש ותיק
אלימלך אמר:
אכן כך כותב הח"ח
שמירת הלשון.pdf

כותב בכללות את הרעיון שעמ"י חשבו שלא יכנסו משום שאינם ראויים לכך, ולא ראיתי שמפרש כן בפסוק מבלתי יכולת.
 
חלק עליון תַחתִית