לאחר חטא המרגלים, כאשר הקב"ה רוצה לכלות את בנ"י, אומר משה רבינו כך:
"וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".
שאל אאמו"ר שליט"א: כיצד ייתכן שיאמרו כן הגויים, הלא ראו את עזוז נוראותיו של הקב"ה בארץ מצרים, וכי סבורים הם שאין יכולת ביד הב"ה לשלח מכת דם 'קטנה' שתשתק את כל שלושים ואחת מלכי ארץ כנען, ותמיתם בצמא? וכי אינו יכול להביא עליהם מכת חושך לשלוה ימים, בהם יהרגו ישראל את יושבי הארץ עד לאחרון שבהם?
עוד הקשה: הלא הקב"ה אומר למשה, שברצונו לכלות את בני ישראל, ולעשות ממשה רבינו גוי עצום ורב ממנו, עם חדש. עם זה, לאן ייכנס? - האם לא לארץ ישראל?! - אם כן מהו טענת משה שיתחלל שמו של ה' בכך שלא יכניסם לארץ, הלא אם לא יכניס את ישראל, יכניס את העם החדש, שיצא ממשה רבינו? [ואין לומר שיקח הרבה זמן ואדהכי והכי יהיה חילול ה', שהרי גם עתה התעכבו עוד ארבעים שנה].
וביאר: אכן, לא היתה טענת משה רבינו שיחשבו הגויים שאין כח ביד ה' לעשות בטבע כרצונו, להמית שלושים מלכים או לקרוע ימים. רק יאמרו שכל מדתו לעשות כן הוא רק למי שראוי שיעשה לו כן, לא לאומה שהמרתה את פיו ועברה על רצונו, והכעיסתו כל כך הרבה פעמים. וזהו החילול ה' בדבר, שיאמרו הגויים שהקשר של הקב"ה עם ישראל הוא אינו קשר נצחי אלא תלוי במעשיהם, ואם מכעיסים אותו הוא עוזב אותם, ובטענה זו התקבלה תפילתו של משה. ומש"א "מבלתי יכולת ה" הכוונה מבלתי יכולת הנהגת ה' במידת הרחמים, שמידת הדין גוברת.
ויש להוסיף על זה, שזהו שאמרו בסנהדרין קיא: שאמר משה "ועתה יגדל נא כח ה'" - אף לרשעים, היינו כי מה שיאמרו האומות תשש כחו כנקבה [כמש"א ברכות לב] היינו מצד מעשיהם הרעים, שלגבם תשש כחו כנקבה, וה"ז אינו נכון שהרי אמרת לי "ועתה יגדל" שהקב"ה ארך אפים אף לרשעים כמש"א שם בסנהדרין.
[ואמרו לי שכן איתא בשם החפץ חיים, ולא מצאתי לע"ע. וע"ע בכלי יקר שפירש לפי דרכו, מחמת הערות אחרות בפסוקים, שהגויים עליהם מדובר כאן אין הכוונה למצרים, אלא לאומות אחרות שלא שמעו את כל ניסיו של הי"ת].
"וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".
שאל אאמו"ר שליט"א: כיצד ייתכן שיאמרו כן הגויים, הלא ראו את עזוז נוראותיו של הקב"ה בארץ מצרים, וכי סבורים הם שאין יכולת ביד הב"ה לשלח מכת דם 'קטנה' שתשתק את כל שלושים ואחת מלכי ארץ כנען, ותמיתם בצמא? וכי אינו יכול להביא עליהם מכת חושך לשלוה ימים, בהם יהרגו ישראל את יושבי הארץ עד לאחרון שבהם?
עוד הקשה: הלא הקב"ה אומר למשה, שברצונו לכלות את בני ישראל, ולעשות ממשה רבינו גוי עצום ורב ממנו, עם חדש. עם זה, לאן ייכנס? - האם לא לארץ ישראל?! - אם כן מהו טענת משה שיתחלל שמו של ה' בכך שלא יכניסם לארץ, הלא אם לא יכניס את ישראל, יכניס את העם החדש, שיצא ממשה רבינו? [ואין לומר שיקח הרבה זמן ואדהכי והכי יהיה חילול ה', שהרי גם עתה התעכבו עוד ארבעים שנה].
וביאר: אכן, לא היתה טענת משה רבינו שיחשבו הגויים שאין כח ביד ה' לעשות בטבע כרצונו, להמית שלושים מלכים או לקרוע ימים. רק יאמרו שכל מדתו לעשות כן הוא רק למי שראוי שיעשה לו כן, לא לאומה שהמרתה את פיו ועברה על רצונו, והכעיסתו כל כך הרבה פעמים. וזהו החילול ה' בדבר, שיאמרו הגויים שהקשר של הקב"ה עם ישראל הוא אינו קשר נצחי אלא תלוי במעשיהם, ואם מכעיסים אותו הוא עוזב אותם, ובטענה זו התקבלה תפילתו של משה. ומש"א "מבלתי יכולת ה" הכוונה מבלתי יכולת הנהגת ה' במידת הרחמים, שמידת הדין גוברת.
ויש להוסיף על זה, שזהו שאמרו בסנהדרין קיא: שאמר משה "ועתה יגדל נא כח ה'" - אף לרשעים, היינו כי מה שיאמרו האומות תשש כחו כנקבה [כמש"א ברכות לב] היינו מצד מעשיהם הרעים, שלגבם תשש כחו כנקבה, וה"ז אינו נכון שהרי אמרת לי "ועתה יגדל" שהקב"ה ארך אפים אף לרשעים כמש"א שם בסנהדרין.
[ואמרו לי שכן איתא בשם החפץ חיים, ולא מצאתי לע"ע. וע"ע בכלי יקר שפירש לפי דרכו, מחמת הערות אחרות בפסוקים, שהגויים עליהם מדובר כאן אין הכוונה למצרים, אלא לאומות אחרות שלא שמעו את כל ניסיו של הי"ת].