ונחנו מה אמר:
בשמירת הלשון ח"ב רבינו הח"ח בונה מערכה שיש מחלוקת בין יהושוע לכלב איך נלחמים עם הרשעים האם לצאת נגדם למערכה בגלוי, או לגרום להם לחשוב שהוא איתם, עיי"ש בדבריו שמבאר בזה למה לא התפלל משה על כלב, ולאידך גיסא למה לא הלך יהושוע להתפלל על קברי אבות
שתי שאלות על דברי הח"ח הנזכרים.
וקודם לכל, אלו תורף שאלותיו/דבריו:
א. מדוע משה התפלל רק על יהושע, ולא על כלב?
ב. בסוף הפרשה מוזכר כלב לשבח "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", ומדוע יהושע לא מוזכר? ובתוך דבריו כתב והוסיף:
מדוע לא הזכיר הקב"ה את יהושע ג"כ לשבח, שהוא היה מתנגד לשיטת המרגלים מתחילה ועד סוף? עכ"ל
ג. (אם זכרוני לא מטעני, נשאלה גם השאלה, מדוע כלב הלך לבדו להתפלל על קברי אבותיו, ומנגד מדוע יהושע לא הלך להתפלל על עצמו.)
הח"ח מביא רעיון ומשלב אותו בפרשה הזו.
שיש שני דרכים כאשר
מתגברים כוחות התועים בעולם, ואחד מעובדי ד' הוכרח לעמוד עמהם כמה שבועות
א.
אם יוציא כוחותיו הפנימיים לחוץ דהיינו שיפרסם שיטתו האמיתית לעיניהם ויריב עמם על דעתם הכוזבת
ב.
או שישתוק לעיניהם, ואפשר גם שיסכים עמהם לפנים, עד שיבא ברבים ..... ואז יברר שיטתו האמיתית, ולהפוך את דעתם הכוזבות לעיני כל
מבאר הח"ח שישנו שיקול כזה,
אם יצטרף עמהם, יתכן שיחלש ויושפע, משא"כ אם ילחם מלכתחילה.
ואם יתנגד מלכתחילה, שמא יזיקוהו. משא"כ אם מראה להם פנים כדעתם.
עם הרעיון הזה הח"ח רוצה לענות על הקושיות לעיל.
יהושע היה נגדם מתחילה, אך כלב הראה להם פנים, ומשה רבינו הכיר בטיבם.
ולכן על יהושע שהתנגד מתחילה, התפלל שינצל מעצת מרגלים, הכוונה היא, שינצל מן ההיזק שלא יבוא לו מהם, אך לא נצרך לתפילה להגנה מעצם החטא.
אך על כלב שהראה להם פנים, לא היה צריך לברכה זו.
אך למרות זאת, כאשר כלב עצמו, חשש שיתקרר בדעותיו, הלך להתפלל בקברי אבותיו.
וז"ל:
והנה מרעה"ש ידע ברוה"ק את כוחותיהם, יהושע היה כחו באופן הראשון וכו' וכלב היה כחו באופן השני.
ממשיך הח"ח ומבאר:
והנה בודאי כשבאו המרגלים מן הדרך אמרו, כולנו נשלחנו לארץ לתור אותה ולומר האמת וכולנו מסכימים לדעה אחת לבד מאחד, והוא יהושע, ודעה אחת כמאן דליתא דמיא.
ומה שאירע במציאות לאחר מכן, שכלב משתיק את העם, ואומר 'וכי זו בלבד' וכו' וכלשון רש"י שם.
הח"ח מניח תובנות
א. שיהושע היה נגדם מתחילה ועד סוף.
ב. שכלב לא היה נגדם כלל, ורק בזכות זה הצליח להערים עליהם, ולהסות את העם.
ג. שמשה רבינו ידע מלכתחילה מי הרשעים ומי הצדיקים, והוא ידע שיהושע וכלב צדיקים, ושאר מרגלים לא.
אך תמיהה גדולה בדבר, שהרי מהמדרשים מובן לכאורה הפוך לחלוטין.
ראשית,
ידועים המדרשים שמשה בחר 'אנשים' צדיקים, שהשתוו לנשיאים, ובנוסף ידועים המדרשים שכאשר היו המרגלים מול משה, אזי צדיקים היו, ורק כשהסבו פניהם ויצאו ממשה, נהיו רשעים.
שנית,
לגבי החטא עצמו, הקב"ה רק רמז למשה רבינו (רש"י)
שלח לך = לדעתך ... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים.
שלישית,
במדרשים עוד מובא שתפילת משה רבינו דווקא על יהושע, ולא על כלב, או שאר מרגלים, כיון שסירחון התלמיד תולים ברבו. ולכן התפלל שלא יכשל מי שהיה תלמידו, הוא יהושע.
וכלב שלא היה תלמידו, וכן שאר מרגלים, לא ראה משה רבינו לנכון להתפלל עליהם.
כלומר,
א. משה רבינו ידע שכולם, כולל כולם, צדיקים,
ב. לא היתה לו האפשרות לדעת האם המרגלים יחטאו בעצמם, או שהקב"ה יתן לעם לטעות בדברי המרגלים, אף אם ידברו נכון וטוב,
ואף אם המרגלים יטעו בעצמם, משה רבינו לא ידע מי מהם יכשל ומי לא. ולכן ביצע השתדלות והתפלל על תלמידו, שלא יתלו בו סרחונו של תלמיד.
ודברים אלו לא מתיישבים לדברי הח"ח.
ומזוית נוספת ניתן לשאול,
שהרי לדברי הח"ח, יהושע היה אקטיבי מההתחלה, בעוד כלב היה פסיבי.
ובמדרשים ניתן ללמוד לגבי כלב הפוך לחלוטין.
כתוב במדרשים שהמרגלים לא רצו לקחת מפירות הארץ ולהביא לעם ישראל שבמדבר, אך כלב, שהבין את רצונם, הוציא את חרבו ואמר למרגלים, או שאני מת או שאתם מתים, אם לא תקחו מפירות הארץ.
וכן מי שהלך ודאג להציל עצמו מחטא המרגלים הוא כלב שהלך לחברון, ולא יהושע.
הרי שכלב היה אקטיבי כבר מתחילה, ולא רק כאשר היו לפני העם ומשה?