מקושש לשם שמים נתכוון - גדרי עבירה לשמה

בלדד השוחי

משתמש ותיק
האם אכן עבירה לשמה מותרת, ומה גדרי הדבר ?

אשמח להרחבה בנושא.

(הנ"ל הוא מדרש, שהובא בתוס' ב"ב קי"ט)
 

פיילוט 0.4

משתמש ותיק
הרחבה מפוארת בנושא נמצאת במכלול, כולל אזכור של השבתאות ולהבדיל אא''ה של הגישה החסידית: https://www.hamichlol.org.il/%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%94

שיעור מהגר''א ויס: https://www.torahbase.org/%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%95/

מאמר נוסף - לא מבית מדרשינו! - מצונזר חלקית ע''י הרובוט של נטפרי: https://orot.ac.il/%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%94

לפני כמה שנים יצא ע''ז ספר, גם הוא כפי הנראה לא מבית מדרשינו, ראה עליו כאן: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH004051476/NLI
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
בגמ' הובא עבירה לשמה על מעשה אסתר ומעשה יעל
והנה לכאורה הדבר תמוה שאטו נעשה באיסור
אבל כבר מבואר בפוסקים שנעשה בהתר אי מטעמים של קרקע עולם או משום הצלת כל ישראל
אלא שאם כן מפני מה נקרא עבירה לשמה

וצריך לפרש שנקרא לזה עבירה משום
המעשה עצמו שהמעשה עצמו הוא מעשה מתועב אף שנעשה בהתר משום הצלה
וכוונת הגמ' שהעושה מעשה מתועב ולבו לשמים גדול מהנעשה שלא לשמה
כך שאין מכאן מקור כלל לעבירה על אייזה מצווה

[אמנם ראיתי שמצטטים זאת לדמות זאת לדברים אחרים
וכנראה זה על דרך דרוש]
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
פותח הנושא
במקושש אינני זוכר אם מוזכר 'עבירה לשמה', ובכל אופן ממה שהתחייב מיתה חזי' שעשה באיסור. וצריך להבין א"כ מה משמעות הדבר במה שאמרו שלשם שמים נתכוון?
(המהרש"א בח"א אומר שהוא התכוון לעשות מלאכה שאיצל"ג מאחר שכונתו היתה להודיע חיוב השבת, ומ"מ התחייב מיתה בידי אדם, כיון שהעדים שהתרו בו לא ידעו כונתו והוי דברים שבלב, עי"ש).
 

ORI929

משתמש ותיק
עי' שו''ת עבודת הגרשוני סימן צ'
וכבר דשו בזה רבים
 

ORI929

משתמש ותיק
בדברי רז"ל שהמקושש לשם שמים נתכוין


איתא בגמרא (קיט ע"ב) לגבי בנות צלפחד: "תני רבי אליעזר בן יעקב, אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה", וכתבו על כך התוס' (ד"ה אפילו): "נראה לרשב"א, דסבר לה כמאן דאמר (שבת צו:) 'צלפחד היינו מקושש', ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג, ויראו אחרים, ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה".

מעין מדרש זה מצינו גם בתרגום יונתן פר' שלח (טו, לב): "והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להון, ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון, קם גברא מדבית יוסף, אמר במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא, ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה, ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא".

וכתב המהרש"א בחידושי אגדות (קיט. ד"ה וראויה): "ויש שאלו בזה בתרגום יונתן, היאך חטא באיסור שבת, כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת. וי"ל, כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו', הוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, שהוא פטור לרבי שמעון, ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו, ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה על פי העדות. וכן יש לומר לפי המדרש שכתבו התוס' לקמן, דצלפחד היינו מקושש, והיה בתחלת מ' שנה, ולשם שמים נתכוין שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים, שוב אין חייבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל, דהוי ליה נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה" ע"כ. (וכ"כ ב'קדושת לוי' פר' שלח).

ותמה עליו הגאון ר' אלחנן וואסרמאן הי"ד ב'קובץ שעורים' (ב"ב סי' שס): "ומה שתירץ מהרש"א דבית דין לא ידעו מחשבתו, הוא תימה, דהא כתיב (במדבר טו, לה) 'ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש'", ואם כן, הלא כלפי שמיא גליא שהיתה כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומדוע לא נאמר למשה בנבואה שהוא פטור ממיתה, ואדרבה נאמר לו שחייב סקילה.

גם הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'בית האוצר' (מע' א-ב סי' ד) עמד בזה, וכתב ליישב "דכיון דחילל שבת בעדים ונתחייב מיתה על פי הדין, על כן אפילו היה נאמר למשה דלפי מחשבתו היה מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם כן לא היה נפטר, דלא בשמים הוא. והא דנאמר למשה דמיתתו בסקילה, היינו רק דמשה שאל דחילול שבת איזה מן המיתות עונשו, ועל זה היה ההכרח להשיב לו האמת, דחילול שבת עונשו סקילה, מה שאין כן לאמר לו דפטור לפי המחשבה זה שפיר לא היה מועיל דלא בשמים הוא".

וממשיך לדון על יסוד דבריו, כי יתכן שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היה נחשב זמן מתן תורה, ובכל מה שנאמר מן השמים במשך שנים אלו לא היה שייך לומר בו "תורה לא בשמים היא", וכלשונו: "ואולם היא סברא ד'לא בשמים הוא', י"ל דתתכן רק אם היה כל המתן תורה בהתחלת סיני, משא"כ אם נאמר דכל המ' שנה היה מתן תורה י"ל דלא שייך תוך המ' שנה 'לא בשמים הוא', שהרי כל הזמן הוא מתן תורה... וכמו שנאמרים דיני התורה כל המ' שנה כן היה אפשר להיות נאמר שהמקושש פטור, וזה עצמו מכלל התורה...".

עוד יש להעיר על דבריו, כי הנה כלפי ספק במציאות שנוגעת להלכה, ואח"ז התבררה המציאות על פי גילוי משמים, כתבו הרבה אחרונים (עי' 'משנה למלך' הל' אישות פ"ט ה"ו; 'ברכי יוסף' או"ח סי' לב סק"ד, ועוד) שפוסקים הלכה על פי אותו גילוי, כי אין זה פסק הלכה על פי גילוי משמים, אלא בירור המציאות, ואע"פ שנובעת ממנו הלכה, כי נבואה המבררת את המציאות אינה הוראה, אלא עדות, ועל זה לא נאמר 'לא בשמים היא', וגם המקרה של מקושש אינו אלא בירור מצב הדברים, ואין כאן הוראת הלכה על פי נבואה משמים, ולפי זה חוזרת הקושיא לקדמותה, מדוע לא נאמר לו שהמקושש לא עשה מלאכה החייבת מיתה.

הגאון החיד"א זצ"ל מבאר בספריו ('פני דוד' פר' שלח; 'רוח חיים' דרוש יד שבת שובה, ועוד) על פי הקדמה זו את דברי הגמרא בסוגייתנו (קיט ע"א): "יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא, יד) 'מחלליה מות יומת', אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות", ובפשטות, הסתפק באיזו מיתה ממיתין מי שמחלל שבת (עי' תוס' ד"ה שנאמר), ועל כך כתב החיד"א: "והדבר קשה, דמשה רבינו ע"ה קבל תורה שבע"פ כלליה ופרטיה פירושיה ודקדוקיה, ואיך לא קיבל פירוש 'מות יומת' האמור במחלל שבת. ולפי המדרש שהביאו התוס' בבתרא דף קי"ט דהמקושש לשם שמים נתכוון, לפי שהיו אומרים דאין צריך לקיים המצות במדבר, לכך ברעות נפשיה לקטלא נפיק למען ישמעו ולמען ילמדו דלא פקע חיוב המצות ע"ש. ויש לדון בזה דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם ד'גדולה עבירה לשמה' (נזיר כג:) ויש זכות לפוטרו ממיתה (עי' שו"ת 'עבודת הגרשוני' סי' צ; 'דבש לפי' מע' צ אות כב)... אמור מעתה דהיה יודע משה רבינו ע"ה דמחלל שבת בסקילה, אך במקושש היה מסופק אם חייב מיתה, לפי דעשה לשם שמים, וגם דהוי ליה מלאכה שא"צ לגופה, וזהו שנאמר (במדבר טו, לד) 'ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו' - 'לו' דייקא, כלומר, כי לו אין לדונו כשאר מחללי שבתות שהוא עשה לשם שמים וגדולה עבירה לשמה וכו'... 'ויאמר ה' מות יומת האיש', שהוא תואר לצדיק, כלומר אף דבצד מה הוא צדיק והוי ליה שוגג 'מות יומת', שהדבור והמעשה היה בעבירה, שהתרו בו ולא הניח מלקושש, ונמצא שהתיר עצמו למיתה כמו שהוא דין המותרה, ומדיבורו וממעשיו היה חילול ה' אף דמחשבתו טובה'. [ועעו"ש שלכן נצטוו לאחר מכן במצות ציצית, "שהוא רמז לתרי"ג מצות, דכך עולה ציצית וח' חוטין וה' קשרים גי' תרי"ג... וכתיב (שם, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות', לומר שחייבים בכל המצות אף בהיותם במדבר" (עי' 'ראש דוד' פר' קרח).
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ORI929 אמר:
בדברי רז"ל שהמקושש לשם שמים נתכוין


איתא בגמרא (קיט ע"ב) לגבי בנות צלפחד: "תני רבי אליעזר בן יעקב, אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה", וכתבו על כך התוס' (ד"ה אפילו): "נראה לרשב"א, דסבר לה כמאן דאמר (שבת צו:) 'צלפחד היינו מקושש', ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג, ויראו אחרים, ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה".

מעין מדרש זה מצינו גם בתרגום יונתן פר' שלח (טו, לב): "והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להון, ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון, קם גברא מדבית יוסף, אמר במימריה איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא, ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה, ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא".

וכתב המהרש"א בחידושי אגדות (קיט. ד"ה וראויה): "ויש שאלו בזה בתרגום יונתן, היאך חטא באיסור שבת, כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת. וי"ל, כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו', הוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, שהוא פטור לרבי שמעון, ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו, ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה על פי העדות. וכן יש לומר לפי המדרש שכתבו התוס' לקמן, דצלפחד היינו מקושש, והיה בתחלת מ' שנה, ולשם שמים נתכוין שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים, שוב אין חייבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל, דהוי ליה נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה" ע"כ. (וכ"כ ב'קדושת לוי' פר' שלח).

ותמה עליו הגאון ר' אלחנן וואסרמאן הי"ד ב'קובץ שעורים' (ב"ב סי' שס): "ומה שתירץ מהרש"א דבית דין לא ידעו מחשבתו, הוא תימה, דהא כתיב (במדבר טו, לה) 'ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש'", ואם כן, הלא כלפי שמיא גליא שהיתה כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומדוע לא נאמר למשה בנבואה שהוא פטור ממיתה, ואדרבה נאמר לו שחייב סקילה.

גם הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'בית האוצר' (מע' א-ב סי' ד) עמד בזה, וכתב ליישב "דכיון דחילל שבת בעדים ונתחייב מיתה על פי הדין, על כן אפילו היה נאמר למשה דלפי מחשבתו היה מלאכה שאינה צריכה לגופה, גם כן לא היה נפטר, דלא בשמים הוא. והא דנאמר למשה דמיתתו בסקילה, היינו רק דמשה שאל דחילול שבת איזה מן המיתות עונשו, ועל זה היה ההכרח להשיב לו האמת, דחילול שבת עונשו סקילה, מה שאין כן לאמר לו דפטור לפי המחשבה זה שפיר לא היה מועיל דלא בשמים הוא".

וממשיך לדון על יסוד דבריו, כי יתכן שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היה נחשב זמן מתן תורה, ובכל מה שנאמר מן השמים במשך שנים אלו לא היה שייך לומר בו "תורה לא בשמים היא", וכלשונו: "ואולם היא סברא ד'לא בשמים הוא', י"ל דתתכן רק אם היה כל המתן תורה בהתחלת סיני, משא"כ אם נאמר דכל המ' שנה היה מתן תורה י"ל דלא שייך תוך המ' שנה 'לא בשמים הוא', שהרי כל הזמן הוא מתן תורה... וכמו שנאמרים דיני התורה כל המ' שנה כן היה אפשר להיות נאמר שהמקושש פטור, וזה עצמו מכלל התורה...".

עוד יש להעיר על דבריו, כי הנה כלפי ספק במציאות שנוגעת להלכה, ואח"ז התבררה המציאות על פי גילוי משמים, כתבו הרבה אחרונים (עי' 'משנה למלך' הל' אישות פ"ט ה"ו; 'ברכי יוסף' או"ח סי' לב סק"ד, ועוד) שפוסקים הלכה על פי אותו גילוי, כי אין זה פסק הלכה על פי גילוי משמים, אלא בירור המציאות, ואע"פ שנובעת ממנו הלכה, כי נבואה המבררת את המציאות אינה הוראה, אלא עדות, ועל זה לא נאמר 'לא בשמים היא', וגם המקרה של מקושש אינו אלא בירור מצב הדברים, ואין כאן הוראת הלכה על פי נבואה משמים, ולפי זה חוזרת הקושיא לקדמותה, מדוע לא נאמר לו שהמקושש לא עשה מלאכה החייבת מיתה.

הגאון החיד"א זצ"ל מבאר בספריו ('פני דוד' פר' שלח; 'רוח חיים' דרוש יד שבת שובה, ועוד) על פי הקדמה זו את דברי הגמרא בסוגייתנו (קיט ע"א): "יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא, יד) 'מחלליה מות יומת', אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות", ובפשטות, הסתפק באיזו מיתה ממיתין מי שמחלל שבת (עי' תוס' ד"ה שנאמר), ועל כך כתב החיד"א: "והדבר קשה, דמשה רבינו ע"ה קבל תורה שבע"פ כלליה ופרטיה פירושיה ודקדוקיה, ואיך לא קיבל פירוש 'מות יומת' האמור במחלל שבת. ולפי המדרש שהביאו התוס' בבתרא דף קי"ט דהמקושש לשם שמים נתכוון, לפי שהיו אומרים דאין צריך לקיים המצות במדבר, לכך ברעות נפשיה לקטלא נפיק למען ישמעו ולמען ילמדו דלא פקע חיוב המצות ע"ש. ויש לדון בזה דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם ד'גדולה עבירה לשמה' (נזיר כג:) ויש זכות לפוטרו ממיתה (עי' שו"ת 'עבודת הגרשוני' סי' צ; 'דבש לפי' מע' צ אות כב)... אמור מעתה דהיה יודע משה רבינו ע"ה דמחלל שבת בסקילה, אך במקושש היה מסופק אם חייב מיתה, לפי דעשה לשם שמים, וגם דהוי ליה מלאכה שא"צ לגופה, וזהו שנאמר (במדבר טו, לד) 'ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו' - 'לו' דייקא, כלומר, כי לו אין לדונו כשאר מחללי שבתות שהוא עשה לשם שמים וגדולה עבירה לשמה וכו'... 'ויאמר ה' מות יומת האיש', שהוא תואר לצדיק, כלומר אף דבצד מה הוא צדיק והוי ליה שוגג 'מות יומת', שהדבור והמעשה היה בעבירה, שהתרו בו ולא הניח מלקושש, ונמצא שהתיר עצמו למיתה כמו שהוא דין המותרה, ומדיבורו וממעשיו היה חילול ה' אף דמחשבתו טובה'. [ועעו"ש שלכן נצטוו לאחר מכן במצות ציצית, "שהוא רמז לתרי"ג מצות, דכך עולה ציצית וח' חוטין וה' קשרים גי' תרי"ג... וכתיב (שם, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות', לומר שחייבים בכל המצות אף בהיותם במדבר" (עי' 'ראש דוד' פר' קרח).

אגב, מה שהבאת מהגר"י ענגיל לדון, שיתכן שכל מ' שנה של מדבר הם עדיין בגדר מתן תורה לענין שלא יחשב 'לא בשמים היא' הוא נושא מעניין בפנ"ע שהיה ראוי לפתוח עליו אשכול, מה גדר הדבר והשם 'מתן תורה', ובמה נגדר ונחתם הדבר בסופו לעני"ז.
 

שמעיה

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
בגמ' הובא עבירה לשמה על מעשה אסתר ומעשה יעל
והנה לכאורה הדבר תמוה שאטו נעשה באיסור
אבל כבר מבואר בפוסקים שנעשה בהתר אי מטעמים של קרקע עולם או משום הצלת כל ישראל
אלא שאם כן מפני מה נקרא עבירה לשמה

וצריך לפרש שנקרא לזה עבירה משום
המעשה עצמו שהמעשה עצמו הוא מעשה מתועב אף שנעשה בהתר משום הצלה
וכוונת הגמ' שהעושה מעשה מתועב ולבו לשמים גדול מהנעשה שלא לשמה
כך שאין מכאן מקור כלל לעבירה על אייזה מצווה

[אמנם ראיתי שמצטטים זאת לדמות זאת לדברים אחרים
וכנראה זה על דרך דרוש]

ידוע שלרוב כשמוזכר עבירה בדברי חז''ל הכוונה לאיסורי עריות. ואולי זה הכוונה באסתר ויעל, שבצעו מעשה עבירה דהיינו, פעולת ביאה שבדר''כ אסורה, לשמה.
אך מצאנו עבירה לשמה גם לגבי אהרן בחטא העגל.
 

ORI929

משתמש ותיק
יש להוסיף עוד בזה על דברי בית האוצר. מדוע לדעת מה הוא צורת עונשו סקילה או חנק אין בזה נידון של לא בשמים היא. ואילו לדון שפטור משום שעשה לשם שמיים זה בכלל לא בשמים היא. והא איפכא מסתברא למבואר באחרונים שהבאתי לעיל, שלבירור המציאות אפשר ע''י רוח הקודש ונביא אבל להכריע הלכה שלא ידועה זה אומרים לא בשמים היא.
ואגב יש להזכיר את השיטות שס''ל שאצל משה רבנו לא נאמר האי דינא דלא בשמים היא. וא''כ הדרא ק' לדוכתא.
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
למעשה זה אותו מושג של 'עת לעשות לד' הפרו תורתך'. כמובן שאחרי שמותר אין כאן עבירה, אבל התהליך הוא, שבגלל שהוא לעשות לד' לכן מותר להפר תורתך ולעשות עבירה.
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
שמעיה אמר:
אך מצאנו עבירה לשמה גם לגבי אהרן בחטא העגל.

האם השתמשו בזה במונח של עבירה לשמה?
בחז"ל אמנם לא, אבל מצאנו בספרים כן,

פנים יפות ויקרא פרק ט
עוד יש לפרש ע"פ מ"ש חז"ל [סנהדרין ז א] ויבן מזבח לפניו שהיה מתירא שמא יהרגוהו ולא יהיה להם תקנה שהרגו כהן ונביא כדאיתא במדרש ילקוט [תשא שצ"א] הרי שהיה עבירה זו לשמה להציל את כל ישראל ואחז"ל [נזיר כג א] גדולה עבירה לשמה וכו',

ועי' גם פתח עיניים (לחיד"א) נזיר כג.
 

נוברדוק'ר

משתמש ותיק
מקור הדין הוא בגמ' בנזיר כג:

וידועים דברי הנפש החיים שדברי הגמ' הם עד מתן תורה, אך לאחר מתן תורה יש לנו לקיים המצוות כצורת נתינתם לכל פרטיהם ודקדוקיהם,
ואין לשנות בזה כלום, אף לא משיקולים של רצון ה' ודביקות וכו' (ונוגע קצת למחלוקת בין המתנגדים לחסידים).

ובדרך אגב, ראיתי בספר דעת שרגא (להג"ר שרגא גרוסברד זצ"ל) שביאר דקרח חשב שטלית שכולה תכלת פטורה מציצית, שכן ענינה של ציצית לזכור את הקב"ה בכל עת
ותכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, וא"כ תוכנה של מצוות ציצית מתקיים ביותר בטלית שכולה תכלת, ועיקר המצווה הוא בתכליתה.
וע"ז ענה לו משה רבינו שיש לנו לקיים המצוות כצורתם, ומטרת המצווה אינה בתכלית היוצאת ממנה אלא בעצם עשייתה כפי שנצטוונו ע"י הקב"ה.

ויש לעיין בזה, שמה שלדבריו היתה דעת קרח, כן הוא (לכאורה) לפי האמת לדרכה של החסידות, וכפי שמוכח לכאורה מהגמ' הנ"ל דגדולה עבירה לשמה,
ועיקר המצוות הם במה שמשיג על ידם דביקות בבורא ולכך אף ע"י עברה ניתן לדבוק בבורא ולקיים רצונו, וצ"ע.
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
פותח הנושא
נוברדוק'ר אמר:
מקור הדין הוא בגמ' בנזיר כג:

וידועים דברי הנפש החיים שדברי הגמ' הם עד מתן תורה, אך לאחר מתן תורה יש לנו לקיים המצוות כצורת נתינתם לכל פרטיהם ודקדוקיהם,
ואין לשנות בזה כלום, אף לא משיקולים של רצון ה' ודביקות וכו' (ונוגע קצת למחלוקת בין המתנגדים לחסידים).

ובדרך אגב, ראיתי בספר דעת שרגא (להג"ר שרגא גרוסברד זצ"ל) שביאר דקרח חשב שטלית שכולה תכלת פטורה מציצית, שכן ענינה של ציצית לזכור את הקב"ה בכל עת
ותכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, וא"כ תוכנה של מצוות ציצית מתקיים ביותר בטלית שכולה תכלת, ועיקר המצווה הוא בתכליתה.
וע"ז ענה לו משה רבינו שיש לנו לקיים המצוות כצורתם, ומטרת המצווה אינה בתכלית היוצאת ממנה אלא בעצם עשייתה כפי שנצטוונו ע"י הקב"ה.

ויש לעיין בזה, שמה שלדבריו היתה דעת קרח, כן הוא (לכאורה) לפי האמת לדרכה של החסידות, וכפי שמוכח לכאורה מהגמ' הנ"ל דגדולה עבירה לשמה,
ועיקר המצוות הם במה שמשיג על ידם דביקות בבורא ולכך אף ע"י עברה ניתן לדבוק בבורא ולקיים רצונו, וצ"ע.
אולי זה העומק בזה שבחסידות מדברים על קורח כצדיק, ס"ת צדיק כתמר יפרח, וידוע מר"צ הכהן שלע"ל תתקבל תורתו של קורח וכו'.
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=165&t=5988#p160406
 

מחפש את עצמי

משתמש ותיק
נוברדוק'ר אמר:
מקור הדין הוא בגמ' בנזיר כג:

וידועים דברי הנפש החיים שדברי הגמ' הם עד מתן תורה, אך לאחר מתן תורה יש לנו לקיים המצוות כצורת נתינתם לכל פרטיהם ודקדוקיהם,
ואין לשנות בזה כלום, אף לא משיקולים של רצון ה' ודביקות וכו' (ונוגע קצת למחלוקת בין המתנגדים לחסידים).

ובדרך אגב, ראיתי בספר דעת שרגא (להג"ר שרגא גרוסברד זצ"ל) שביאר דקרח חשב שטלית שכולה תכלת פטורה מציצית, שכן ענינה של ציצית לזכור את הקב"ה בכל עת
ותכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, וא"כ תוכנה של מצוות ציצית מתקיים ביותר בטלית שכולה תכלת, ועיקר המצווה הוא בתכליתה.
וע"ז ענה לו משה רבינו שיש לנו לקיים המצוות כצורתם, ומטרת המצווה אינה בתכלית היוצאת ממנה אלא בעצם עשייתה כפי שנצטוונו ע"י הקב"ה.

ויש לעיין בזה, שמה שלדבריו היתה דעת קרח, כן הוא (לכאורה) לפי האמת לדרכה של החסידות, וכפי שמוכח לכאורה מהגמ' הנ"ל דגדולה עבירה לשמה,
ועיקר המצוות הם במה שמשיג על ידם דביקות בבורא ולכך אף ע"י עברה ניתן לדבוק בבורא ולקיים רצונו, וצ"ע.

מי אמר שתשובת משה היתה שיש לקיים המצוות כצורתם?
אולי תשובת משה הייתה שבציצית יש עוד עניינים הקשורים דווקא לכך שתהיה ציצית ולא כל עניינה בתכלת
וכגון מה שמצינו שצריך שמונה חוטים כנגד ח' הימים בין יצי"מ לקרי"ס וכן שציצית עם ח' חוטים וד' צדדים מגיעה למניין תרי"ג ויש צורך שדווקא מתוך חלק זה יזכרו את התכלת הדומה לים ולכסא הכבוד
ויכוחם היה בשלב של קבלת התורה שעוד היה מקום לדרוש ולקבוע כללים בהלכות וקורח לא קיבל את סמכותו הבלעדית של משה והבין דברים ע"ד עצמו
 
חלק עליון תַחתִית