פרשת נשא - מצות שילוח טמאים - אם החיוב הוא אף על הטמא עצמו

בן ציון 4

משתמש רגיל
מצינו שדנו האחרונים בדברי רבותינו הראשונים במצות שילוח טמאים אם נאמרה אף על הטמא עצמו.
בקה"י בהוריות (סימן ח) הביא דהגרי"פ דייק מלשון הרס"ג בסה"מ דהציווי הוא על הב"ד אבל מלשון הרמב"ם בסה"מ (עשין לא) דייק דהמצוה היא אף על הטמא עצמו. והקה"י כתב לקיים דבריהם שלא נחלקו אלא דעל הטמא נמי יש דין ב"ד שהרי הוא שליט על עצמו לטהר את המחנות. עי"ש. ומרן הגראי"ל שטיינמן (אילת השחר עה"ת - במדבר עמוד כ) הביא דבריו והעיר דמצינו חיוב המוטל על ב"ד לענין מחוייב מיתת ב"ד או מלקות שצריכים להענישו, ולא מצינו דיהיה מצוה על החייב להעניש עצמו למות מיתת ב"ד וללקות, דאף אי נימא שצריך להמציא עצמו לב"ד מ"מ אינו מצווה להעניש עצמו. (עי"ש שציין למש"כ הרע"א בגהש"ס במכות [ה.] דמה שיודע שהרג אינו בר קטלא ואין מחוייב להמית עצמו לפני גזר דין. וכתב דאין לדייק מדבריו דאחר גזר דין חייב להמית את עצמו אלא דמוטל עליו להמציא עצמו לב"ד).
ולענ"ד נראה דיש ליישב דברי הקה"י דיש לחלק בין דין שילוח טמאים לדין עונשי ב"ד, דאף אי נימא דיש עליו חיוב להוציא עצמו כדי שלא יטמא את המחנה מ"מ אין עליו חיוב להמית עצמו. וטעם החילוק הוא דהחיוב לשלח טמאים הוא מחמת קדושת המחנה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם, וממילא כל יחיד מחוייב בזה ואף הטמא עצמו לשמור קדושת המחנה. משא"כ החיוב להמית את המחוייב מיתת ב"ד נפקא לן מקרא דוביערת הרע מקרבך, וממילא אמרינן דממ"נ כיון דהוא עצמו נחשב הרע שצריך לבער ממילא אינו נחשב חלק מהבקרבך.
כן חשבתי שנכון לחלק מסברא. ואשמח לשמוע דעת חכמי ורבני הפורום.
 
חלק עליון תַחתִית