במעשה של קמצא ובר קמצא [גיטין נה,ב] כתב במהרש"א (שם): "סיפר בזה שתחילת החורבן היה על דרך שנאת חנם כמ"ש בפ"ק דיומא במקדש שני שהיו עוסקין בתורה מפני מה חרב מפני שהיה בהם שנאת חנם". וצ"ע דילמא היה שונא לו מן הדין ע"ד שאמרו [פסחים קיג, ב] הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו. וכיו"ב, וא"כ לא על חנם שנאו ?