פרשת במדבר- פדיון הבן דפרשת במדבר ופדיון הבן לדורות

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פדיון בכורות - במדבר ולדורות

פדיון הבכורות במדבר
הנה בכמה מקומות בתורה נזכרו מצות פדיון הבן ומצות פדיון פטר חמור בפרשת בא (יג, ב; יג, יב), משפטים (כב, כח), כי תשא (לד, כ) ובפרשת קרח (יח טו-טז), והנה מבואר בפרשתנו דבמדבר נכנסו הלויים תחת הבכורות, וכן בהמות הלויים נכנסה תחת בהמות בני ישראל.

וראשית יש לברר אם פדיון הבן האמור כבר בפרשיות דחומש שמות, הוא הפדיון האמור כאן. והנה מדברי הרמב"ן בפרשתנו (ג, מה) מבואר דהפדיון דהכא הוא הפדיון האמור עד עתה בחומש שמות, דכתב "הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שצוה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו' והיו בכורים רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עתה הוא שנתקדשו הכהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה" וכו'. וכן מדברי הרשב"ם (פרשת בא י"ג) מבואר דפדיון הבן שנצטוו ביצי"מ התקיים רק במדבר, בפדיון דפרשתנו.
אמנם מדברי הספורנו (בפרשתנו ג' י"ג, ובפרשת בא) עולה, דפדיון הבן האמור עד חומש במדבר הוא מחמת שנצלו הבכורות ממכת בכורות [כמבואר בפס'] ומטעם זה נבחרו לעבודה, והוצרכו לפדיון כדי להתירם במלאכת חול, משא"כ הפדיון האמור כאן הוא מחמת שחטאו הבכורות בחטא העגל [עי' רש"י (ג' י"ב), ועי' מדרש רבה (פ"ד סי' ח')], ומטעם זה נלקחה מהם העבודה, ולכך הוצרכו לפדיון נוסף, ולפי דבריו אף אותם הבכורות שנפדו כבר נפדו שנית.
[והנה יש שתמהו על הספונו שכתב דפדיון הבן הוא כדי להתירו במלאכת חול הרי מפורש בבכורות ט: דבכור אדם אינו אסור בגיזה ועבודה. אך פשוט שכל מה שכתב הספרונו הוא רק בזמן שעוד היו הבכורות ראויים לעבודה, ולכן היו כמו הקדש, והוצרכו לפדיון להתירם במלאכת חול, אבל היום בכבר נלקח מהם העבודה מודה הספוורנו שאינם אסורים בגיזה ועבודה ומלאכת חול, כמפורש בגמ']
ובדברי הספורנו (בפרשת בא) מבואר דגם הפדיון הבן שנצטוו עד כה היה בחמשה סלעים [למרות שלא נתפרש בפסוקים עד כאן דכך הוא מצות הפדיון] ועי' מש"כ דברים מחודשים בזה במשך חכמה פרשת בא (יג, יג) ובמהרי"ל דיסקין (שם).

ובריש מסכת בכורות (ג:-ד:) עוסקת הגמ' בפרשה זו דפדיון המדבר ומה שנלמד ממנה לגבי מצוות פדיון הבן ופדיון בכור בהמה. ומ"מ מבואר דהיו כמה דינים מחודשים בפדיון שהיה במדבר.
ונראה בס"ד לדון ולסדר הדינים הדומים והשונים [ונזכיר כאן רק את הדינים השייכים לפדיון הבן, אך יש עוד כמה נדונים השייכים לפדיון הבהמות, ואין כאן מקום להאריך, ותן לחכם ויחכם עוד]:

את מי פודים

א. פטור לויים מפדה"ב
במשנה
(בכורות ג:) מבואר דכהנים ולויים שלא היו חייבים בפדה"ב במדבר, פטורים מפדה"ב לדורות [ולקמן יבואר אם הפטור הוא מחמת שהבן הוא כהן, או דגם האב שהוא כהן פטור]. ולכאו' משמע דחיוב פדה"ב הוא אותו חיוב דהיום. וכן עי' שו"ת חת"ס (יו"ד ש"א) שכתב דממשנה זו משמע דילפי' לדורות.
אך לכאו' אין הכרח מכאן דגם שאר דינים ילפי' ממדבר, דבגמ' (בכורות ד:) אחרי שהוכיחה הגמ' שהלויים היו פטורים מפדה"ב במדבר שואלת הגמ' "ולדורות מנא לן" ופירש"י "מנלן שיפטרו בכורי כהנים לוים, דמהאי ק''ו לא שמעינן אלא במדבר", ומתרצת הגמ' "והיו לי הלויים- והיו, בהוייתן יהו" א"כ י"ל דדוקא בדין זה שיש ילפותא מפורשת לומדים מהמדבר.
ומ"מ יש להוכיח דהמחייב הוא אחד, דמי שהיה בחיוב דפדיון הבן במדבר ה"ה דחייב בפדיון הבן לדורות, דאל"כ לא שייך ללמוד מהא דוהיו לי הלויים לפטור מפדה"ב, אם אין דנים כלל על אותו פדיון ודו"ק.

ב. תינוק שיש לו שני ראשים
במנחות (לז.) בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין וכו' אדהכי אתא ההוא גברא א''ל איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן, אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים וכו' ומבואר שם (לז:) הטעם "דבגולגולת תלא רחמנא" ופירש"י בגולגולת תלא רחמנא. לפדיון בכור, דכתיב (במדבר ג) חמש שקלים לגולגולת. והנה האי קרא כתיב בפדיון במדבר ומוכח מזה ראיה ברורה דהמחייב בפדיון הוא אותו מחייב, ועי' בספר מנחת אברהם (לגרא"נ גרבוז) עמ"ס בכורות (ד:) שכתב ראיה זו בשם הגרי"ז מבריסק.

ג. פטור נקבות מפדיון הבן
הגמ' (קידושין כט.) שואלת מנין שאין אשה חיבת לפדות עצמה, וכן מנין שאין אחרים מצווים לפדותה, ומביאה הגמ' מקור לזה מדרשות הפסוקים, והקשה המקנה (ד"ה ואיהי מנלן) מ"ט לא אמרי' דפטורים מלפדות אשה מהא דלא נפדו הנקבות במדבר כמ"ש "פקוד כל זכר". וכתב דאין ללמוד מהפדיון במדבר, דשמא בציווי לדורות דפרשת קורח כן היו הנקבות בכלל חיוב הפדיון. מבואר מדברי המקנה דאי אפשר ללמוד דיני פדה"ב מהפדיון שהיה במדבר [ועי' גם במקנה קידושין לז.]. וקשה דסותר להא דמנחות (לז.) שהובא לעיל [ובאמת י"ל בקושיתו דהוה מצי לאתויי גם מהך קרא וצ"ע].
ממתי אפשר לפדות

ד. מת ביום ל'
בגמ' בכורות (מט.) פליגי ר"ע ורבנן אי במת הבן ביום ל' עצמו אי חייב האב בפדיונו. ודעת רבנן לפטור דילפי' ממדבר דכתיב "מבן חדש ומעלה". ודעת ר"ע דהוי ספק ולכן אם נתן א"צ הכהן להחזיר ואם לא נתן לא יתן. ומבואר בגמ' דדעת ר"ע דערכין ופדיון דהמדבר הוו שני כתובים הבאים כאחד, אלא דמספקא ליה לר"ע שמא כי אין מלמדים לעלמא, אבל לגופיהוו מלמדים ופירש"י "אבל לגופיהו- כגון בכורי דורות מבכורי מדבר, דאידי ואידי בבכור הוא משתעי".
ולכאו' מוכח עכ"פ מדעת רבנן ילפי' ממדבר, אך אפשר גם להוכיח לאידך גיסא, דמהא דבעי' למילף בג"ש משמע דאין זה אותו חיוב [ויש לדחות, דאולי שאני הכא"ה דפשטיה דקרא דכתיב "מבן חדש תפדה" לא משמע "ומעלה", להכי בעי' ילפותא.
וכן מדעת ר"ע מחד גיסא חזי' דבעי' לילפותא, ומאידך חזי' דחשיב חד ענינא וחשיב ילפותא "לגופיה".

ה. פדיון קודם מילה
עי' שו"ת צמח צדק (סי' קכ"ח מובא בקצרה בגיליון מהרש"א ריש סי' ש"ה) שכתב דקטן שא"א למולו וכבר עברו ל' יום יכול לפדותו אפילו קודם שנמול ואין פדה"ב תלוי כלל במילה. והביא ראיה מכאן דהא כלל ישראל עדיין לא מלו כשהיו במדבר כמבואר ביבמות ואפ""ה נפדו והקשה על דברי הראנ"ח המובא בש"ך (יו"ד ש"ה סקי"ב) דמשמע מדבריו לא כן [ומדברי הצ"צ הוכיח בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' רס"ה) דילפי' מפדה"ב שבמדבר, ויובא לקמן) ועי' מה שכתב בכלי חמדה (ב' אות ד') לפלפל ולדחות הראיה מכאן.

ע"י מה פודים

ו. פדיון ע"י לויים

לכאו' מעצם מה שבמדבר פדו ע"י לויים, והיום א"א לפדות ע"י לויים מוכח דפדיון הבן דהמדבר הוא פדיון אחר. אך באמת שמצינו כבר בראשונים [עי' חזקוני הדר זקנים ובכור שור בפרשתנו] שהקשו קושיא זו, מ"ט היום א"א לפדות ע"י הלויים,. ותירצו דכל הלויים דהיום הם בנים של אותם לויים שהיו במדבר ואי אפשר לפדות בהם שבכולם כבר פדו. משא"כ הבכורות אינם בנים של הבכורות שכבר נפדו, דשמא הם מבני אותם שהיו פשוטים בזמן המדבר ע"ש [ועי' בדעת זקנים ובפי' הרא"ש ששם נראה דהקושיא באופן אחר קצת].

ז. שעור ה' סלעים לפדיון הבן
בפשטות שיעור האמור בפדיון העודפים בחמשה שקלים הוא אותו שיעור המפורש בפרשת קורח ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשה שקלים.
אך עי' באבן עזרא שכתב: יש מכחישים [- יש אנשים שמכחישים דברי חז"ל ש]אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים, ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה, והאמת דברי קבלה. ומבואר בדברי הראב"ע דא"א ללמוד שיעור הכסף מהשיעור שהיה במדבר. דזו מצוה בפני עצמה.
ומפורסם להקשות על דברי האבן עזרא מה צריך ללמוד מכאן, הלא פס' מפורש בפרשת קורח דפדיון הבן הוא בה' סלעים.
ויש לבאר בב' דרכים: א. מקרא דפרשת קרח לחוד, היה מקום לומר דכל דין פדיון בה' סלעים הוא דוקא בבן ל' יום שכן הוא שיעור הערך של בן ל' בפרשת ערכין, וכלשון הפס' (במדבר יח, ט"ז) "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", אך אם הגדיל ופודה את עצמו אחר זה יהיה כל אחד דינו כערך הקצוב בו. ולכך רצו ה"מכחישים" להוכיח מכאן, דהכא הא נפדו גם בכורים גדולים (עי' מנחת אברהם בכורות ד:)

ב.
עי' ברמב"ן (הלכות בכורות פ"ח) שהביא מדברי בה"ג דבפדה"ב צריך להוסיף חומש כהקדש [ולכאו' הכונה לפודה עצמו, וכמו בהקדש], וע"ש ברמב"ן שתמה ע"ז, ועי' מהרי"ט אלגזי (אות ע"ט) שהביא פוסקים דגם האב לאחר ל' יום בעי להוסיף חומש. ועפ"ז י"ל דבזה רצו ה"מכחישים" להוכיח מכאן, דאף לאחר ל' דינו בה' סלעים ללא תוספת חומש.
והנה להנך שיטות שצריך להוסיף חומש ודאי צ"ל דאין ללמוד מפדה"ב דמדבר כמ"ש האבן עזרא [ובאמת קצת צ"ע למה הרמב"ן לא הקשה על שיטות אלו מכאן, דהא הרמב"ן עה"ת כתב דנתן הכסף לאהרון ובניו כאשר הוא המצוה לדורות], דאף אי נימא דמיירי באותו חיוב דפהד"ב מ"מ י"ל דדיני הפדיון ואופן הפדיון היו הוראת שעה.
[וקצ"ע מהא דבגמ' בכורות (ד:) בע"ב אמרי' מה כסף בו פדו לדורות בו פדו לאותה שעה. ולפי הנך שיטות אי"ז תמיד אותו סכום כסף אך צ"ל דקאי אעיקר הדין דכסף].

ע"י מי פודים

ח. נתינה לכהנת

נחלקו הראשונים אם אפשר לתת מתנות כהונה לכהנת. דעת תוס' בקידושין (ח. ד"ה רב כהנא בחד תירוץ) ובפסחים (מט: ד"ה אמר) ובב"ב (קי. ד"ה ולא) ובחולין (קלב. ד"ה רב כהנא) דאפשר לתת מתנ"כ לכהנת. אך הרא"ש (סוף בכורות הל' פדה"ב סי' ד', ובשו"ת הרא"ש סי' מט ובתוס' הרא"ש פסחים מט) ובשו"ת הרשב"א (סי' תתל"ו) הוכיחו שלא כדברי תוס', דאין ליתן לכהנת פדה"ב לכהנת והביאו ראיה מפרשתנו דכתיב (ג, נא) "ויתן משה את הכסף לאהרן ולבניו" וכ"כ הרמב"ם (פ"א מביכורים ה"י) [והרמב"ם הביא מקרא ד"ונתת הכסף לאהרן ובניו" (פס' מח)] ועי' בפתחי תשובה (יו"ד ש"ה סק"ה).
ובדעת תוס'- עי' שו"ת חת"ס (יו"ד סי' ש"א) דכתב דצ"ל בדעת תוס' דלא ילפי' דורות משעה ואף דבסוגיא דבכורות (ג:) ילפי' דורות משעה, יש לחלק עכת"ד. ועי' כעי"ז בהגהת רא"מ הורוביץ (אהל משה קידושין ח.) ועי' בדרך אמונה (פ"א מביכורים ה"י) שכתב כן, וכתב דבכמה דוכתי אמרי' בגמ' שעה מדורות לא ילפי', אך אח"כ הביא ראיה ממכילתא דרשב"י דלעולם ילפי' מפדיון דהמדבר ע"ש.
עכ"פ חזי' מדברי הרמב"ם והרא"ש דגם דיני הנתינה ואופן הפדיון נלמד מפדיון הבן דמדבר. ולכאו' בהא גופא פליג התוס', דאף דבגמ' מנחות לז: ילפי' התם הוא בעיקר החיוב, ולא בפרטי מעשה הפדיון.
ועי' כלי חמדה (בפרשתנו ב' אות ב') ובספר מנחת אברהם (בכורות ד:) משמיה דהגרי"ז [מובא גם בספר שירת דוד ששמע מהגרי"ד בשם אביו הגרי"ז] דכתבו דהפדיון במדבר היה כבר ע"י הנתינה למשה [ומענין לציין שהגרי"ז דייק מהפס' (ג, מט) ויקח משה את כסף הפדיום, דמשמע דכבר בלקיחתו התקיים הפדיון, אולם בספר אזנים לתורה (לגר"ז סורוצקין) דייק מאותו פסוק להיפך, דמהא דבפס' הראשון כתיב רק כסף הפדיוֹם ואח"כ (פס' נא) כתיב את כסף הפדויי‏‎ם, ומשמע דבנתינה הראשונה עדיין לא נעשו פדויים].
והנה לפי מה שביאר הגרי"ז דהכא הפדיון היה ע"י משה יש מקום ליישב דברי תוס' דליכא ראיה מכאן, דהכא נגמר הפדיון ע"י משה, ומה שנתן לאהרן הוא דין בעלמא שהוטל על משה לתת את הכסף לאהרן ובניו, ואי"ז שייך למצוה לדורות.
ועי' במדרש רבה (פרשה ד' י"א) "מלמד שלא נתן להם עד שנאמר לו מפי הקדושׁ ברוך הוא תן להם". ולכאו' ראיה מכאן לזה דאי"ז מחמת המצוה דפדה"ב. אך באמת אינו ראיה, דעד כאן לא נתפרש בשום מקום שמצוות פדיון הבן מצותה ליתן לכהן, ורק בפרשת קורח מבואר כן, וממילא אפשר לפרש שכאן התחדש לראשונה המצוה לדורות, ומפורש כן ברמב"ן בפרשתנו [המובא לעיל, ועי' מה שהובא לעיל מהספורנו והמשך חכמה, ומהריל"ד].

באיזה אופן נותנים את הפדיון

ט. נתינה לעשרה כהנים
איתא בגמ' בכורות (נא:) נתנו [את הה' סלעים] לעשרה כהנים בבת אחת יצא, וכתב בשו"ת חת"ס (סי' רצז) דלכתחילה אין לחלק ה' סלעים לב' כהנים אלא צריך ליתן הכל לכהן אחד, אך החכמ"א (ק"נ ס"ב) כתב דגם לכתחילה יכול לחלק הכסף לכמה כהנים. והובאו דבריהם בפת"ש (יו"ד ש"ה סק"י)
ובמשך חכמה
(פרק ג' נ"א) ביאר מה דכתיב "ויתן משה את כסף הפדוים לאהרן ולבניו" שפירושו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, וא"כ כיון דהיו 273 בכורות א"כ כל אחד קבל כסף עבור 136 ומחצה בכורות, א"כ נמצא שבכור אחד התחלק חצי מהה' סלעים לאהרן וחצי לבניו, ומוכח מה שאמרו חז"ל "נתנו לעשרה כהנים יצא" ע"ש, וכ"כ המלבי"ם. ולכאו' קשה לדברי החת"ס שכתב דאי"ז לכתחילה.
וביותר קשה דבספר פנים יפות כתב דאין הפירוש שנתן מחצה לאהרן מחצה לבניו דא"כ לא יתקים פדיון הבן, אלא משה חילק הכסף לשלשה חלקים לאהרן, אלעזר ואיתמר, שהם היו הכהנים היחידים באותו זמן, ונמצא לכל אחד 91 בכורות. ותמהו בשו"ת בית יצחק (מפתחות לסי' קכ"ט) והאמרי בינה דהא מפורש בגמ' שאם נתן לעשרה כהנים יצא [והאמרי בינה כתב דאולי כוונת הפנים יפות רק לענין לכתחילה אך הכלי חמדה העיר דבפנים יפות נראה להדיא דלא יצא כלל]. ובכלי חמדה (בפרשתנו סי' ב' אות ב') כתב ליישב דברי הפנים יפות דדוקא בפדיון שבמדבר א"א היה לתת לחצאין. אך באמת דברי הפנים יפות בלא"ה צ"ע דהא מפורש במדרש רבה (פ"ד י"א) שהיה מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אך אכתי קשה לשיטת החת"ס דהוי רק דיעבד א"כ מ"ט נצטוו לעשות באופן של דיעבד.
ותירץ הכלי חמדה דהכא הפדיון היה בנתינה למשה, וחשיב כנתן כל הה' סלעים בבת אחת וכ"כ המנחת אברהם (בכורות ד:) עפ"ד הגרי"ז (שהובאו לעיל) דהכא הפדיון נעשה ע"י הנתינה למשה. וביאר המנח"א דמה דיש ליתן לכתחילה לכהן אחד יש לומר דאי"ז דין בנתינה אלא במעשה הפדיון, דלכתחילה צריך לעשות הפדיון כאחד, וכאן שמעשה הפדיון נעשה ע"י משה שפיר חשיב כנתינה בבת אחת, וכעי"ז כתב בספר שירת דוד עה"ת.

י. פדיון הבן ע"י שליח
הרמ"א
(סי' ש"ה ס"י) כתב בשם שו"ת הריב"ש (סי' קל"א) דאין האב יכול לפדות הבן ע"י שליח והאחרונים הקשו עליו, עי' ביאור הגר"א שתמה על שיטתו דהא בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, ועוד דומה לפורע חובו של חבירו ע"ש, ובשער המלך (פ"ו מאישות) הק' על הרמ"א מהא דמהני תנאי בפדה"ב, והא מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי (כמבואר בכתובות עד.), ועי' שו"ת מהר"י אסאד (יו"ד רס"ה) דהק' מהפדיון במדבר דהא נתנו הכסף למשה ומשה נתן לאהרן ובניו וכן כתב המלבי"ם להוכיח מכאן. ועי' גם פנים יפות.
אך באמת תלוי הדבר באיזה אופן מיירי הרמ"א, דעי' חי' רעק"א (על השו"ע שם) דכל דברי הרמ"א מיירי כהפדיון הוא ע"י השליח, אבל אם בעצמו אומר יהא בני פדוי ורק את הכסף נותן ע"י אחר מהני שליחות, והחת"ס (יו"ד סי' רנ"ז) כתב דבממון של המשלח גם הרמ"א מודה, ועי' פת"ש (סקט"ז), ולפ"ז יש להעמיד דהפדיון במדבר היה באחד מאלו האופנים.
ועי' מנחת אברהם בכורות (ד:) שהביא בשם ספר שמועה טובה (לגר"ש גפן) דעפ"ד הגרי"ז והכלי חמדה (המובא לעיל) דהכא הפדיון היה ע"י משה עצמו אין ראיה מכאן, דלפ"ז לא היה ע"י שליחות.

יא. פדיון ע"י שליח לוי
גם לדעות שמהני שליחות בפדיון הבן עי' פת"ש (יו"ד ש"ה סקט"ז) בשם תשובת פני אריה (סי' מ"ד) דכהן או לוי אינם יכולים להיות שליחים לכתיחלה לפדיון הבן, דכיון דהוא עצמו פטור מפדה"ב אינו יכול להיות שליח, והביא עוד הפת"ש משו"ת חת"ס (יו"ד סי' רצ"ו) דכהן פשוט שכשר להיות שליח, דנחשב שהוא בתורת פדה"ב כיון שהפדיון נעשה על ידו, ודמי לאיש שיכול להיות שליח לקבל גט דנחשב שהוא בתורת גירושין, אך לגבי לוי הסתפק שמא אינו יכול להיות שליח, אך לבסוף הסיק דיכולים להיות שליחים ע"ש טעמו.
ובשו"ת מהר"י אסאד (שם) כתב סברא נוספת לגבי שליח כהן, ע"פ מש"כ המהרי"ט אלגזי (פ"ח אות ס"ז סק"ג) להוכיח דדעת רש"י והרא"ש (בכורות מז:) דכהן שיש לו בן חלל מוטל חיוב על אביו להפריש פדה"ב, רק דמיד זוכה לעצמו וא"כ לשיטתם כהן אינו פטור מהמצוה לפדות בנו רק דבדרך כלל בנו כהן וממילא אין מצוה. אמנם מדברי תוס' (בכורות מז:) מבואר דא"צ כלל להפריש, דאביו פטור מלפדותו ורק כשיגדיל, ולדבריהם צריך לומר כסברת החת"ס.
וגם לגבי שליח לוי כתב סברא נוספת, דיש לומר דכיון דפדיון הבכורות במדבר נעשה ע"י לויים, שפיר מקרי דהלוי שייך בפדיון הבן (וכעין סברת החת"ס בכהן).
אך הוסיף המהר"י אסאד דמקרא מפורש הוא, דהא משה שהיה לוי היה שליח לקבל כסף הפדיון במדבר וע"כ דמהני שליחות ע"י לוי.
ולפ"ד הכלי חמדה והגרי"ז גם כאן יש לדחות, דכאן לא נעשה ע"י שליח אלא הפדיון היה ע"י משה בעצמו.
 

יצחק

משתמש ותיק
כ"כ הרבה חומר, אני רוצה להעיר שתי הערות
א. הר"מ מונה מצוה נפרדת לפדות את בנו ומצוה נפרדת לקדש בכורות, ונראה שהר"מ סובר שיש מצוה עקרונית לקדש בכור וזה כולל בהמה ואדם וכו' והמשמעות המעשית של המצוה הזו משתנה מאדם לבהמה ובהמה טהורה לטמאה וזה גם השתנה במשך הדורות, בתחילה הם היו כהנים ובזה גופא התקיימה המצוה לקדש אותם, אח"כ הם נדרשו לפדות את עצמם וא"כ הקידוש הוא בזה גופא שמתיחסים אליהם כדבר שצריך לפדות אותו, אבל סו"ס זו מצוה נפרדת לקדש בכורות וא"א לומר שכבר אז היו חייבים בחמש סלעים.
ב. בנוגע לקושיא על האבן עזרא, בתירוץ ראשון תירצתם שהיה הו"א שכאשר הבכור גדל צריך לפדות אותו בהתאם לפרשת ערכין קמ"ל שנשאר דין חמש סלעים, אבל לא ביארתם מה באמת ההבדל. ואמנם הוא פשוט מסברא שהחיוב חמש סלעים לא "גדל" כאשר הבכור נעשה בן חמש ובן עשרים וכו'. עוד נקודה, הרי ערך אשה מבת עשרים עד ששים הוא שלושים סלעים, וק"ק דמצינו אונס ומפתה נותן חמישים, אכן י"ל דלענין נישואין שהיא נעשית חלק אחד עם הזכר שוב עלה הערך שלה כערך זכר שהוא חמישים סלעים. וזה נכון (תזכרו לדרשת שבע ברכות).
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
יצחק אמר:
ב. בנוגע לקושיא על האבן עזרא, בתירוץ ראשון תירצתם שהיה הו"א שכאשר הבכור גדל צריך לפדות אותו בהתאם לפרשת ערכין קמ"ל שנשאר דין חמש סלעים, אבל לא ביארתם מה באמת ההבדל. ואמנם הוא פשוט מסברא שהחיוב חמש סלעים לא "גדל" כאשר הבכור נעשה בן חמש ובן עשרים וכו'.
לא הבנתי איך זה פשוט לך מסברא שאינו כערכין? וכן, למה לא סגי לך בזה שהוא קבלה?
 
חלק עליון תַחתִית