הכהן אמר:
הנה זה:
בס"ד
מתוך אורחותיך למדני חלק ו' שיצא בעתיד בע"ה
סימן רכז
שאלה: האם מותר לאיש לתרום כליה, או שמא הוא נעשה טריפה ע''י זה ואין לו להיכנס לסכנה זו.
תשובה:
לכבוד הרה''ג צבי שלוה שליט''א
א) כתב כת''ר, ''המעשה רוקח בפרק ו' מהלכות ביאת מקדש ה"ז כתב שכהן שנעשה טריפה עבודתו כשרה רק בדיעבד. ברצוני לשאול את הרב האם במציאות של היום חוסר בכליה מוגדר טריפה. ואם כן האם לכהן מותר לתרום כליה?''.
בתחילה י''ל שאם אמרינן שמי שאין לו כליה הוא טריפה, אז בין אם הוא כהן או ישראל הוא אסור לתרום כליה. וזה מפני שכתב הסמ''ע בח''מ ס''תכו. ס''ק ב. שאסור לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו שהוא בודאי סכנה. ולכן אם הוא נעשה טריפה ע''י תרומת כליה, מה לי כהן ומה לי ישראל, הוא אסור.
אלא כל זה אינו, שאין נטילת הכליה בכלל טריפה כלל. כתב הרמב''ם בהל' ביאת מקדש שם, ''אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי. אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו אע"פ שנעשה טרפה עבודתו כשירה, שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.'' ומ''ש טריפה הוא שייך רק ל''ניקבו במעיו'' ולא למה שקודם לזה, דהיינו לא ל''ניטל כולייתו של אדם או טחול שלו''. ומוכרח לומר כן, שהרי בהל' שחיטה פ''ח הל''כה. כתב ''בהמה שניטלה האם שלה והוא בית הרחם, או שניטלו הכליות הרי זו מותרת. לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כליות מותרת. וכן אם ניקבה הכוליא מותרת.'' הרי שאין הבהמה נעשה טריפה כשניטל הכליה. וגם כתב הרמב''ם בפ''ט הל''יז. ''ניטלו כשרה כגון טחול וכליות''. וכן פסק מרן בי''ד ס''מג. א. ''ניטל הטחול כשרה''. וכן הוא בס'' מד. א. ''ניטלו הכליות כשרה''. ע''ש. ופשוט שאין חילוק בין בהמה לאדם בזה. ולכן מ''ש הרמב''ם בהל' ביאת מקדש הנ''ל ''אע''פ שנעשה טרפה'' הוא שייך רק ל''ניקב מעיו'', וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' שחיטה פ''ו הל''יג. ''כל אחד מן בני המעים שפסולת המאכל סובבת בהן, והן הנקראים דקין, שניקב טרפה.''
וכן הוא בר''מ בפירוש המשניות בבכורות, סוף פ''ז. שכתוב במשנה לגבי המומין שהם כשרים לעבודת כהונה, ''אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו וטרפה''. וכתב הר''מ שם, ''וטרפה הוא שאירע בו חולי ממית כנקובת המרה והמעים וכיוצא בו מאשר מצינו באלו טרפות.'' הרי רק נקובות בכלל טרפה, ולא נטילת כליה או טחול.
ולכן מיצנו שאין בתרומת כליה שום חשש של נעשה טרפה.
ב) ואגב אורחיה יש להעיר על מ''ש המעשה רקח הנ''ל, וז''ל ''אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה. צ"ל דבדיעבד קאמר דעבודתו כשרה אבל לכתחילה כיון שאינו שוה בזרעו של אהרן פשיטא דהרי הוא מוזהר בעשה לפחות בין אם נדמהו למומין המיוחדין באדם בין לאותם שהם מפני מראית העין כמ"ש בגמרא דבכורות דף מ"ג:''
וזה לפי שיטת רש''י בבכורות מג: שכתוב בגמ' שם ''מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן, איכא משום אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה, מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין, איכא בינייהו עשה.'' ופירש''י ''עשה. מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם עבד, דהכי משמע השוה בזרע אהרן הוי כהן ויעבוד, שאינו שוה לא יעבוד, ולאו הבא מכלל עשה, עשה.'' אלא הרמב''ם לא סבר כן, שהרי הוא כתב בהל''ו. שם ''כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה. ואם היה מזיד לוקה.'' והקשה המל''מ שם שלפי הסוגיא הנ''ל הוא עובר על עשה ואיך לוקין אותו ע''ש. וכן כתב המעשה רקח שם, ולכן הוא כתב בהל''ז. הנ''ל הוא ''מוזהר על עשה''.
אלא נראה שהיה להרמב''ם גירסא אחרת, וכמ''ש הפרי האדמה שם וז''ל ''אלא שרש"י ז"ל הוכרח לקיים הגירסא, אמנם רבינו ז"ל לא פסק כגירסא זו אלא איכא בינייהו לא תעשה.'' וראיתי שכתב שם המרכבת המשנה פירוש אחר, וז''ל ''עי' מל"מ שהניח בצ"ע ועי' תוס' יו"ט. ואני אומר אדרבה הסוגיא מוכחת כפירוש הרע"ב ורבנו דמדקאמר איכא בינייהו משום אחולי עבודה מכלל דליכא בינייהו לענין מלקות. והא דאמר איכא בינייהו עשה, כפי הנראה ממ"ש רבנו בפי' המשנה דמפרש איכא בינייהו שעבר ועשה ר"ל שלוקה בדיעבד, ולאו למימרא שעובר בעשה. ועי' פרשת דרכים דרך מצותיך חלק ג' בענין אהדריה קרא לאיסורא.'' ולכן לפי זה אין לומר כהמעשה רקח הנ''ל ''שהוא מוזהר בעשה'', שזה רק לפי שיטת רש''י, משא''כ להרמב''ם שהוא עובר על לאו.
ולכן למסקנה נראה דאה''נ שכהן שתורם כליה הוא אסור לכתחילה לעבוד בבית המקדש כמ''ש המעשה רקח הנ''ל, אבל בין כהן ובין ישראל הם מותרים לתרום כליה שהם אינם נעשים טריפה ע''י זה.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני.
שוב כתב הרב הנ''ל עוד בענין זה. וזה מה שהשבתי לו:
לכבוד הרה''ג צבי שלוה שליט''א.
לפי שיטת המעשה רקח, למה האיסור של השוה לזרע אהרן שייך אף במומים שבתוך הגוף
יש לפרש עוד בזה. כתוב בפסוק פר' אמור פ''כא. כא. ''כל איש אשר בו מום, מזרע אהרן הכהן...''. וילפינן מזה שיש שני איסורים, ''מום'', וגם ''שוה לזרע אהרון'' כמבואר בבכורות מג. ע''ש. אלא גם מצינו שבמומים האיסור הוא רק במומים גלוים. וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' ביאת המקדש פ''ו. הל''ז. ''אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי.'' וי''ל שזה לא שייך באיסור ''שוה לזרע אהרן'', מפני שהמקור לדין שרק מומים גולים אסורים הוא בתוספתא פרק ד' ''היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח, מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר...'', כמ''ש הכסף משנה שם. וכתוב בפסוק זה (שם פסוק יח.) ''כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח...''. הרי כאן הזכיר הפסוק רק ''מום'' ולא הזכיר ''מזרע אהרן הכהן''. ולכן י''ל שכיון דלא מצינו דרשה זו לגבי זרע אהרן הכהן, ממילא שאיסור זה שייך אף בשינוים נסתרים. והרמב''ם הנ''ל הביא פסוק אחר, דהיינו ''שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי''. וזה פסוק יט. שם, והוא שייך לפסוק יח. הנ''ל שלא הזכיר בו ''מזרע אהרן הכהן.'' ולכן שפיר י''ל שרק במומים האיסור רק בגלוים ועבודתו פסולה, אבל לגבי האיסור של שוה לאהרן הכהן, שאין דרשת עור ופסח שייכת לזה, אף בשינוים נסתרים יש איסור אלא בדיעב עבודתו כשרה.
ולכן שפיר כתב המעשה רקח, לגבי מומים שאינם גלוים, ''אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה. צ"ל דבדיעבד קאמר דעבודתו כשרה אבל לכתחילה כיון שאינו שוה בזרעו של אהרן פשיטא דהרי הוא מוזהר בעשה לפחות בין אם נדמהו למומין המיוחדין באדם בין לאותם שהם מפני מראית העין כמ"ש בגמרא דבכורות דף מ"ג:''. ע''ש.
והגדר של מומים מבפנים הם כמ''ש הרמב''ם שם הל''ז. ''אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו אע"פ שנעשה טרפה''. הרי מומים של חסר או ניקב וכיוצא נחשבים לפיסול. ואין זה תלוי באם נעשה טריפה דוקא כשכבר ביארתי, אלא העיקר הוא השינוי שיש בין כהן זה לכהן אחר.
וראיתי שכת''ר הביא מ''ש התפארת ישראל פרק א' סעיף ט' "אבל מומין שבחלל הגוף כגון חסר לו טחול או כוליא ...או שנעשה טריפה מותר לעבוד.'' ונראה מזה שיש לו שיטה אחרת ההמעשה רקח הנ''ל.
אם כהן בזמן שבית המקדש קיים מותר לתרום כוליתו לחבירו לפי שיטת המעשה רקח.
א) כתוב בקידושין כא: ''וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ויעשה בעל מום, אמר רבה בר רב שילא אמר קרא ושב אל משפחתו, למוחזק שבמשפחתו.'' ופירש''י ''ויעשה בעל מום. ומה בכך והלא רציעה מצוה היא.'' נראה מזה שאין איסור לכהן להטיל מום בגופו, שכל הטעם שאין כהן נרצע אף שיש בזה מום, הוא רק מפני שיש פסוק מיוחד לזה, דהיינו ''ושב אל משפחתו, למוחזק שבמשפחתו'', הרי אם לא מפני פסוק זה, הוא מותר להטיל בו מום, וזה מ''ש הגמרא ''ומה דכך'', שאין איסור בזה מצד עשיית מום בגוף הכהן, אף אם ע''י זה הוא פסול לעבודה.
אלא כתב רש''י הנ''ל, ''והלא רציעה מצוה היא'', משמע שרק לצורך מצוה התירו, אבל כשאין מצוה הוא איסור גמור להטיל מום בגופו. אלא אין זה מוכרח, ויותר נראה שכוונת רש''י לומר שאף שאין איסור להטיל מום בכהן, מ''מ עדיין מצד עצמו הכהן רוצה לקיים מצוות עבודה בבית המקדש, ולכן הוא אינו רוצה כלל במום זה. ועל זה כתב רש''י שכיון שיש מצוה ברציעה אין לכהן להקפיד על עבודתו בבית המקדש.
וכן נראה, שאם תאמר שיש איסור לאו להטיל מום בכהן, הוי לרש''י למימר שזה בכלל מ''ע דוחה ל''ת, דהיינו מצוות עשה של רציעה דוחה הל''ת לעשות בכהן מום. אלא כיון שהוא רק כתב ''והלא רציעה מצוה היא'', משמע שאין כאן איסור, אלא אעפ''כ הכהן אינו רוצה לבטל עבודתו, ולכן הוא אינו רוצה ברציעה, ובזה יש להגיד לו שיש ברציעה מצוה, ולכן אין להקפיד אם הוא אינו יוכל לעבוד בבית המקדש.
וכן נראה ממ''ש הב''י אה''ע ס''ו. וז''ל ''כת' בא''ח רב נטורנאי, כהן דנסיב גרושה או אחת מהפסולת ושמיתו יתיה... ואמר לא ניחא לי דליהוי כהן... ובתשובה אחרת לגאון מתבעי לאפרושינן ואכרוזי עלייהו דליפרשו כהנים מינייהו דלא ליתקלו בהו... ואי חיישינן דאזיל לדוכתא אחרינא ופירש ידיה קייצינן ליה לראש אצבעותיו וקבעינן ביה מומא דלא ליפרוס ידיה.'' ע''ש. הרי בנדון זה אין איסור להטיל מום בכהן.
וראיתי פירוש זה בחבלים בנעימים ח''ה ס''כג. וז''ל ''וי''ל כוונת רש''י לא משום איסור הטלת מום בקדשים אלא מפני שגרם בטול מצות עבודה, וע''ז תירץ שהותר מפני מצוה, וכמ''ש בסוכה כה. עוסק במצוה פטור ממצוה וכ''ש אם לא מטי זמן חיובא כמ''ש שם ע''ב ובזבחים ק. אביי אמר ל''ק כאן שמת קודם חצות, אבל בדבר הרשות אסור לגרום ביטול מצוה...''. ע''ש כל דבריו. הרי כיון שיש מצוה של רציעה עתה, אין להקפיד על עבודתו בבית המקדש בזמן אחר.
אלא ראיתי בירושלמי שם פ''ק הל''ב. שכתב השירי הקרבן בד''ה ויבא לידי כרשינה, ''וקשה הא קי''ל דהמטיל מום בקדשים לוקה כדאיתא בפ' פסולי מוקדשין, ולא יגרע אדם מבהמה.'' ולענ''ד זה אינו, וי''ל שכן הוא שכהן גרע מבהמה, וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' איסורי מזבח פ''א הל''ז. ''המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה, שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו. מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום.'' הרי דין זה שייך רק בקרבן ולא באדם. וכתב המשנה למלך שם, ''המטיל מום בקדשים כו'. דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ"ק דע"ז דף י"ג ד"ה ונשחטה, שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה, וכ"כ בפרק קדשי קדשים דף נ"ט יע"ש. ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא, ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט.'' וי''ל דבשלמא בקדשי בד''ה יש לגזור, שזה בהמה וגם זה בהמה ושניהם מצד עצמם ראוים למזבח, אבל בכהן שהוא אדם ואינו ראוי לקרבן, נראה אין לגזור כלל. ולכן לא נראה שיש כאן חשש של הטלת מום בכהן.
ב) שוב כתב השירי קרבן שם, ''ועוד כיון דכתיב בכהנים ''וקדשתו'', בע''כ פשיטא שמצווים שלא לעשותו בעל מום.'' וכן נראה, ויש לפרש את זה לפי מ''ש הרמב''ם בהל' כלי המקדש פ''ד הל''א. ''הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב.'' הרי כיון שצריך להכינם לקרבן, אסור להטיל בו מום, בין ע''י הכהן עצמו בין ע''י אחר.
ולכאורה יש להקשות על זה, שא''כ איך פירש רש''י ''ויעשה בעל מום. והלא רציעה מצוה היא'', מה בכך שמצוה היא הלא אין לו לעבור על מ''ע של ''וקדשתו'' בשביל מצוות עשה אחרת (ואף שבפסחים נט. מצינו שמצוה חמורה שיש בה כרת דוחה מצוה קלה שאין בה כרת, בנד''ד לא שייך לומר שמצוה אחת חמורה ואחת קלה.) וגם הו''ל להגמ' להשיב הכי, ולא להביא הטעם של ''ושב אל משפחתו, למוחזק שבמשפחתו''.
אלא זה אינו, וש לפרש הסוגיא לפי מ''ש בהג' מרדכי במס' גיטין, וז''ל ''אין כהן נרצע. מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת והקשה לו תלמידו הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא לא. והקשה וא"כ כל מיני קדושה לא ליעבידו להו ושתיק ר"ת. והשיב הרב פט"ר דנהי דיש בהם קדושה ויכול למחול כדאמרינן פ"ק דקידושין אין כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, והשתא בלא הך טעמא תיקשי איך מצי להשתעבד ביה אלא ודאי מצי מחיל, והלכך איצטריך לטעמא דבעל מום דאל"כ היה נרצע.'' ע''ש. הרי מבואר שכל הענין בסוגיא דקידושין הנ''ל הוא אינו משום הטלת מום בכהן כמ''ש השירי קרבן בתחילת דבריו, אלא הוא משום חשש ''וקדשתו'', ובזה שייך מחילה, וכתירוץ השני של השירי הקרבן הנ''ל.
ולפי זה י''ל שלא שייך לומר שמצוות רציעה אינה יכולה לדחות מצוות ''וקדשתו'' כשהקשתי לעיל, שהרי כיון שהכהן יכול למחול על קדושתו, ממילא אין כאן מ''ע לדחות שהיא פרחה באויר ע''י המחילה. ולכן אין לומר שאין מ''ע של רציעה דוחה מ''ע של וקדשתו, שהרי הכהן מחל על קדושתו, וממילא נשאר החיוב לקיים מ''ע של רציעה. אולם פירש''י שהטעם שהכהן יכול למחול על כבודו (אם לא מטעם ושב אל מפשפחתו), הוא רק כשיש מצוה בזה, אבל אם אין מצוה אין לו רשות למחול על כבודו.
וכל זה אף בזמן שבית המקדש קיים, כמ''ש השואל ומשיב מה''ק ח''ג ס''טז. לגבי הסוגיא בקידושין הנ''ל, וז''ל ''דשם בזמן שעבד עברי נרצע, ובזמן היובל נוהג ביהמ''ק קיים, ולכן אי לאו דהי' מצוה ברציעה הי' אסור.'' הרי אף כשבית המקדש קיים יש להתיר להטיל מום בכהן לצורך מצוה. וזה מפני שהוא יכול למחול על כבודו.
ולפי זה יש לחזור לנד''ד. וי''ל שהיא מצוה גדולה לכהן להציל את חבירו מסכנת נפשות, ע''י תרומת כליה כשאין בזה סכנה או ספק סכנה לכהן (עיין יחוה דעת ח''ג ס''פד.) וא''כ הוא יכול למחול על קדושתו, וי''ל כעין רש''י הנ''ל ''ויעשה בעל מום. ומה בכך והלא הצלת חבירו מצוה היא.''
מ''מ אעפ''כ לדעת המעשה רקח הנ''ל הוא פסול לעבודה לכתחילה כיון שהוא אינו שוה לזרע אהרן. ויש לו לעשות כמ''ש ברמב''ם הל' ביאת המקדש פ''ו הל''יב. ''מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום. יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה וחולק בקדשים עם אנשי בית אב שלו ואוכל שנאמר לחם אלהיו מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל.'' ע''ש.
אם יש לכהן לחוש שיבנה בית המקדש
כתב כת''ר, ''גם את מסקנת דברי הרב לא הבנתי מדוע יהיה מותר לכהן לתרום כליה ולפסול עצמו מלעבוד כשאנו מצפים לביאת משיח צדקנו בכל יום שיבוא.''
כבר ביארתי לעיל שאף בזמן בית המקדש מותר לכהן לתרום כליה. אלא עדיין י''ל שאף את''ל שהוא אסור, מ''מ בזמן הזה אין לכהן לחוש שמא יבנה בית המקדש. וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' ביאת המקדש פ''א הל''ז. וז''ל ''כל כהן שיודע מאי זה משמר הוא ומאי זה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה [היום] אסור לו לשתות יין כל אותו היום. היה יודע מאי זה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו אסור לו לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם. אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.'' ע''ש.
וכתב הראב''ד שם, ''א"א הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי.'' ע''ש.
וכתב הכסף משנה שם, ''לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'. שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה, רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי. ופירש"י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ"ל. ודברי הראב"ד בהשגות כדברי רש"י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו', ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו, ליכא פלוגתא בין רבי לת"ק, ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאל"כ לא הו"ל להשמיטו.'' ע''ש.
ולפי כל זה לכ''ע בזמן הזה שאין הכהן מכיר משמר ובית אב שלו, ממילא שאין לו לחוש לשמא יבנה בית המקדש.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני.
סימן רכח
שאלה: כמה יש לאדם להשתדל לתרום כליה.
תשובה:
לכבוד הרה''ג סודי נמיר שליט''א
א) בענין כמה יש להשתדל לתרום כליה. י''ל שאין זה בגדר של חיוב, והוא אינו בכלל אל תעמוד על דם רעך, כיון שאין הסכנה ממש לפנינו, כיון שהחולה יכול להמשיך חייו בדיאליזה. ועוד בשלמא לגבי אל תעמוד שיש חיוב להציל עם ממונו כמבואר בח''מ ס''תכו. אבל אין חיוב להציל מגופו כמו בנד''ד. מ''מ אעפ''כ עדיין יש בזה חסד גדול לתרום את הכליה. ולכן י''ל בזה כמ''ש המסילת ישרים בפרק כ. במשקל החסידות, שכתב ''נמצאת למד שהבא להתחסד החסידות אמתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קדוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה, יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחר רע במראיתו וטוב בתולדותיו, הכל הולך אחר החתום והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת. ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ. ''וה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה''.'' ע''ש.
וכן הוא בנד''ד צריך האיש לדבר עם אשתו ומשפחתו כדי לשקול כל הצדדים במצוה יקרה זו, ''וה' יתן חכמה בפיו, דעת ותבונה.''
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני