פרשת אמור תרומת כליה ע"י כהן

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
תרומת כליה ע"י כהן [מתוך מכתב לח"א שליט"א]

פתיחה
נתחדש בס"ד בעשרות שנים האחרונות אפשרות להוציא כליה מאדם חי ו"משתילים" בגופו של חולה כליות, ונשאו ונתנו בזה פוסקי זמנינו אם יש הדבר אוסר או מותר, או אפילו מצוה, והכרעת רוב פוסקי זמנינו שהדבר מותר לדעת רבים ואף יש בזה מידת חסידות ומצוה [ונציין קצת מראי מקומות בענין: עי' שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' שכ"ד, ספר עיר מקלט (רוט) במכתב הרב יוסף ליברמן, שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' ק"ה, תשובות והנהגות ח"ג סי' ש"ס וח"ה סי' שפ"ח, חזו"ע אבילות ח"א עמ' לו-לח, אגרות ורשימות קה"י ח"ד בתשובת הקה"י לגר"מ ניישלאס, דרך שיחה עמ' יט, שולחן שלמה ערכי רפואה ח"ב עמ' מ"ה, צי"א ח"? סי' ? , שבט הלוי חי"א סי' קצ"ה, ילקוט יוסף כבוד או"א עמ' ק"כ].

ונשאלה שאלה בכהן שחפצה נפשו לתרום כליה אם מותר הדבר, והשאלה מתחלקת לג' נדונים [א] אם מחוסר כליה פסול עבודה מאיזה טעם [ב] את"ל דיש בזה פסול מאיזה טעם, האם יש איסור [על הכהן או על המנתח] להפוך את הכהן לפסול לעבודה [ג] לצורך הנתוח צריך להכנס לבתי חולים ולשהות שם כמה ימים ולדון מטעם טומאת כהנים. ולא מצאתי אריכות בפסוקים בנדון זה דתרומת כליה ע"י כהן, רק מצינו שהתיחס לזה בקצרה הגרי"א דינר שליט"א [נדפס בעלון מים חיים 302 כסלו תשע"ז], וכן הרב יוסף ניסים כהן שליט"א כתב מאמר בנדון זה בעלון תורת הקרבנות חודש סיון תשע"ו, ואח"כ נדפס בספרו הנפלא משנת כהן על כבוד או"א, בסימנים שבסוה"ס סי' ל"ג.

והנה ידעתי כי איני ראוי להוראה, וכתבתי את הדברים ע"מ להגישם לפני תלמידי חכמים מורי הוראה שיעברו על הדברים, ובקשתי מכמה תלמידי חכמים חשובים אבל כולם ב"ה מלאים טרדות כרמון, ועסוקים בשאלות המגיעות אליהם, ועדיין לא מצאתי מי שיעבור על הדברים מתחלתם לסופם.

אמנם כיון שיש בכאן נדון חמור שנוגע לעניני הצלת נפשות מחד, ולאיסורי תורה מאידך, אבקש מאוד שמי שיגיעו הדברים לידו ישתדל גם להעבירם לידי אדם בעל שיעור קומה שיסכים לפנות מזמנו לצורך כך.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
אם שייך להתיר מטעם פיקוח נפש
א] הנה מתחלה היה נראה דאין כאן שאלה כלל, דהא פיקו"נ דוחה כה"ת, וברוב המקרים חולה כליות שמטופל בדיאליזה מצבו מוגדר כפיקוח נפש , דאף שיכול הוא כרגע לחיות ע"י טיפולי דיאליזה, מ"מ נכון למציאות של ימינו א"א להתמיד בזה לאורך שנים רבות, ובשלב מסוים הגוף נחלש וכו'
אך אכתי יל"ד עד כמה שייך כאן ההיתר דפיקו"נ, שכן במקרים של תרומה מרצון לאדם שאינו קרוב משפחה מדובר בדר"כ בחולים שבריאותם טובה יחסית לשאר חולים, ויכולים לחיות כך עוד מספר שנים, וחודשים רבים קודם מבצעים בדיקות רבות, וז"נ פשוט שבמקרה כה"ג לו יצויר שירצו לקבוע השתלה בשבת אין כל היתר, שכן אין שום סכנת נפשות במה שידחה למחר, וכמו שכתב בשו"ת הרשב"א סי' קל"ד ופסק כן הרמ"א יו"ד סוס"י קנ"ה וז"ל ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא היתר מאחר שאין סכנה בדבר עכ"ל. וממילא יל"ד שאדם אשר יצטרך לעבור על איסור לצורך תרומת כליה, יש מקום לומר שימתין שיעשה הדבר ע"י אחרים שאין להם איסור זה.
אלא שכאן יל"ד בזה, שמכיון שכמות הזקוקים להשתלה גדולה מכמות התורמים, שמא כל אחד שמעונין לתרום חשיב כא"א להמתין לאחר שיתרום, דאף אם ימצאו הרבה תורמים מסתבר שימצאו עוד חולים, אך מכיון שעד שיגיע למצב של פיקו"נ ממש יכול להיות עוד כמה שנים וכנ"ל, יל"ד טובא אם שייך כאן היתרא דפקו"נ .
ומעתה ברור שכל מה שאמשיך לדון הוא רק בהנחה שתרומת כליה חשיב "אפשר להמתין" ו"אפשר ע"י אחר". אך גם אם יורו המורים דלפי המציאות בזמנינו חשיב כא"א להמתין, מ"מ יש נפק"מ בכהן שמעונין לתרום לאדם מסוים ויש אחר שמעונין ג"כ לתרום לו. וכן יתכן לא רחוק הדבר שעוד כמה שנים נזכה למצב שכמות העומדים לתרום כליה תהיה גבוהה הרבה יותר, ויהיה כמעט תמיד בגדר אפשר ע"י אחרים [שכן ארגון "מתנת חיים", בראשות הגר"י הבר שליט"א, פועל גדולות ונצורות בהחדרת מצוה זו למודעות הציבור, ורבים מהתורמים נעשים כ"שליחים" להפיץ הענין, והתורמים מתרבים. והשי"ת יעזור שלא יצטרכו כלל תרומות וישלח רפו"ש לחולים].
ויש לבעל דין לחלוק ולומר דגם באפשר ע"י אחר יש להתיר מכח סברת "לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות" עי' ר"ן נדרים מא: וביו"ד רכ"א סי"ד, ובפ"ת יו"ד ש"ע סק"א כתב עפ"ז דשרי לרופא כהן ליטמא לגוסס בספק פיקו"נ אפילו איכא רופא אחר שהוא ישראל, ותמה על החת"ס שלא כתב כן. אך כבר כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קס"ה להצדיק דברי החת"ס דלא שייך מכח סברא זו להתיר שום איסור, ורק בנדרים שייך היתר זה דמ"מ לא חשיב "הנאה" שנאסרה במודר הנאה ע"ש [אך מ"מ יתכן שיש נפק"מ בסברא זו לענין איסורים דרבנן ולקמן יבואר בעזהי"ת].
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
חלק א'- אם מחוסר כליה פסול לעבודה


ג' סוגי מומים
יש לדון מטעם כשרות לעבודה, דהנה מבואר במסכת בכורות ריש פרק מומין אלו וברמב"ם פ"ו מביאת מקדש ה"ה, דיש ג' מיני פסולי מום בכהן [א] מום גמור שפוסל גם בהמה, ודינו שאם עבד עבודתו מחוללת [ב] פסול אינו שווה בזרעו של אהרן, שהוא פסול רק באדם, ודינו שאין עבדותו מחוללת, ומ"מ אסור לעבוד ולפנינו בגמ' משמע דאינו אלא עשה אך ברמב"ם כתב דלוקה [ויעוין מל"מ ומהריק"ו וחו"י סי' קצ"ב משכ"ב] [ג] פסול מראית עין [ולקמן יבואר דכל הג' צדדים יש לדון במחוסר כליה, ויש צד דכשר לגמרי].
[והאחרונים העירו שיש גם מומים גמורים שאינם בבהמה, ואעפ"כ פסולים אדם ועבודתו מחוללת כמו גבן וחרום שנזכרו בקרא, ובפשטות מודה הרמב"ם בזה דעבודתו מחוללת וכפשטיה דקרא, כמ"ש הח"ח בלקו"ה ואכמ"ל]

מחוסר אבר פנימי
והנה בבכורות לט. הסתפקו בגמ' גבי בהמה, אם יש מחוסר אבר מבפנים, דאף שאינו בעל מום מ"מ "תמים יהיה לרצון" אמר רחמנא. וברמב"ם פ"ב מהלכות איסורי מזבח הי"א פסק דבהמה מחוסר אבר מבפנים כגון בעל כוליא אחת פסול להקרבה לא מפני שהיא בעלת מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל. אך ברמב"ם פ"ו מביאת מקדש ה"ז גבי מומי כהנים כ' אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כוליתו של אדם או טחול שלו או שנקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה עכ"ל. ומה שכתב הרמב"ם דבבהמה פסול ובאדם עבודתו כשירה נראה בפשיטות, דכיון דלא חשיב מום, וכל פסולו רק מקרא ד"תמים יהיה לרצון"- פסול זה נאמר רק בבהמה דכתיב בה תמים, ולא באדם .

דברי התרגום ירושלמי
וא"כ מבואר ברמב"ם דבאדם מחוסר כליה לא שייך בזה פסול של מום גמור, שכן הלכה היא במומים דבעי' "מומים שבגלוי", וכדמשמע בגמ' בכורות לט. הנ"ל, דלא דנו אלא מצד מחוס"א. אך בספר קרית מלך למרן הגרח"ק שליט"א [פ"ו מביאת מקדש] ציין לדברי התרגום ירושלמי פרשת אמור עה"פ "או מרוח אשך" [כ"א, כ] שתרגם "או דחסיר כוליא" ולכאו' לשיטה זו נמצא דהוי מום גמור גבי אדם ועבודתו מחוללת [וכדין גבן וחרום הנ"ל במוסגר]. אך אי"ז קושיא על פסק הרמב"ם, שכן במתני' בכורות מד: נאמרו ד' דעות תנאים מהו מרוח אשך ואין אחד מהם שפירש כתרגי"ר וממילא דברי התרגי"ר אינו כמתני' וגמ' דילן. זאת ועוד שב"פירוש ירושלמי" [נד' בחומש הוצאת המאור] כתב וז"ל או דחסיר כולייא. ר"ל שהקטינה הכוליא, או פירוש חסר ביצה עכ"ל, ולפי פירושו השני הוא כדעת ת"ק במתני' שם, עכ"פ מבואר דמיאן דברי התרגי"ר לפרש כפשוטו, ומ"מ גם אם נפרש כפשוטו, העיקר שלא כדעה זו וכנ"ל [ומצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל גבי מומי בהמה שתרגם "שרוע או קלוט- יתיר כוליא או חסיר כוליא", וג"ז לא כש"ס דילן דמבואר להדיא דמחוסר כליה אינו מום בבהמה].

אם שייך לפסול מחוסר כליה מטעם אחר [דברי המעשה רוקח]
אלא שעדיין יש לעיין אי שייך לפסלו מחמת מיני המומים האחרים [הנ"ל אות ו'], דהנה בספר מעשה רוקח [פ"ו מביאת מקדש ה"ז] כתב דמש"כ הרמב"ם "עבודתו כשרה" היינו בדיעבד דלכתחילה יש איסור בדבר. ונסתפק שם אם הוא מטעם מראית העין או מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן [דעובר בעשה. ולדעת הרמב"ם במלקות, וכנ"ל] ובספר הדרת קודש [לרנר] כתב דבפשטות הכוונה דכשר אף לכתחילה.
דהנה מש"כ מראית העין צ"ב איזה מראית עין יש בניטל כוליתו. ובהדרת קודש שם [בשעה"צ] הקשה על הצד הב', דיש בזה פסול "אינו שוה בזרעו של אהרן", דלא מצינו שיש פסול דאינו שוה בזש"א בדברים שאינם גלויים, ע"ש שכתב דדברי המעשה רוקח צע"ג [וע"ש מה שנסה ליישב].
ולענ"ד גם עצם הדיוק מלשון "עבודתו כשרה" אינו מוכרח דכונתו דוקא דיעבד, דהנה הרמב"ם כלל בהלכה זו מחוסר כליה וטריפה, וכתב על תרוייהו "עבודתו כשרה". וברמב"ם פ"ז הי"ב הזכיר שנית דין טריפה, וכתב: "אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה" עכ"ל, והוא ממתני' בכורות מה: והנה משמעות המשנה והרמב"ם דכשרים לכתחילה [דומיא דיוצא דופן, דאטו יוצא דופן חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן], וא"כ כי היכי דעבודתו כשרה שכתב בפ"ו ה"ז גבי טריפה לאו דוקא דיעבד הוא, ה"ה מחוסר כליה דכללם הרמב"ם יחד כשר לכתחילה. ובפרט דאם היה בזה פסול כל כה"ג הו"ל לרמב"ם לפרש.
ושו"ר בתפארת ישראל בפתיחה לקדשים הנקראת חומר בקדשים שכתב בפרק א' אות ט': אבל מומין שבחלל הגוף, כגון שחסר לו טחול או כליה, או שחסר לו צלע או שנשברה, או שנעשה טריפה באחד מאיבריו הפניימים- מותר לעבוד. וציין לרמב"ם פ"ו ופ"ז מביאת מקדש. הרי שהבין בדעת הרמב"ם דהוי היתר, ולא רק דעבודתו כשרה בדיעבד.
[ושוב שמעתי שהיה מעשה באחד מתורמי "מתנת חיים" שנכנס לגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאל אם נפסל לעבודה, והראה לו מרן את דברי הרמב"ם דעבודתו כשרה, ומשמע דנקט דכשרה לכתחילה, וכן עי' בעלון מים חיים כסלו תשע"ו מס' 302 הביא הגרי"א דינר שליט"א את דברי הרמב"ם].

סיכום ח"א
[א] כהן מחוסר כליה אינו נחשב מום גמור, ודעת התרגום ירושלמי דהוא בכלל מרוח אשך אך הבבלי לא ס"ל כן וכ"ה ברמב"ם, ואפשר דגם את התרגי"ר יש לפרש באופ"א. [ב] המעשה רוקח כתב דמחוסר כליה עבודתו כשרה רק בדיעבד, ואפשר דפסול משום אינו שוה בזש"א, ובהדרת קודש תמה על דבריו [ג] המעשה רוקח כתב עוד דאפשר דפסול לכתחילה מטעם מראית עין, וזה תמוה דאיזה מ"ע יש בזה [ד] י"ל דאין הכרח בלשון הרמב"ם דכוונתו בדיעבד, אלא י"ל דכשר לכתחילה לעבוד וכ"כ בהדרת קודש, וכ"מ בתפא"י בחומר בקודש, וכ"כ הגרי"א דינר שליט"א.

[מחר בל"נ- המשך יבוא...]
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
יישר כח על הצגת הדברים בצורה ברורה ומתומצתת, גם להדיוט כמוני שלא מתמצא בנושא כלל ועיקר. קראתי ונהנתי.
מצפים לנידונים ב' וג'.
אני משער שנידון ב' יש לו נגיעה לסוגיא מכות כ: מקיף וניקף ומש"כ הראשונים לחלק משום דכתיב בלשון רבים. ל' רהיטא וכנ"ל..
 

הכהן

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
יישר כח על הצגת הדברים בצורה ברורה ומתומצתת, גם להדיוט כמוני שלא מתמצא בנושא כלל ועיקר. קראתי ונהנתי.
גם אני עונה כנגד המברכים
כהן שתרם
 

הכהן

משתמש ותיק
תגובת אחד הת"ח שבין התורמים (שספרו בעניין תרומת כליה יצא לאור בקרוב בעז"ה)
ראשית יישר כוח גדול לצערי איני יכול כעת לשלוח מקורות מדוייקים ואכתוב מהראש ובעתיד הקרוב בע"ה אכתוב מקורות מדוייקים לדברי.
א. אף אם נאמר דחולה כליות יכול לחיות ע"י דיאליזה עוד מספר שנים עדיין איני רואה בכך להוציאו מגדר חולה שיש לו סכנה דעדיין אם לא יטופל ע"י הדיאליזה ודאי ימות תוך מספר ימים ומחללים שבת כדי לעשות טיפולי דיאליזה ולכן נראה בעיני שאף לתרומת כליה קרובה יש לחלל עליו שבת.
ב. ועוד כתב לי הגאון הרב יעקב אריאל דוודאי דינו כחולה שיש לו סכנה וכן הם דברי הרב ד"ר מרדכי הלפרין.
ג. ועוד שאף אם נאמר שדינו כחולה שאין בו סכנה עדיין כבר כתב הגאון הגרש"ז אויערבך שיכול כהן לילך לבקר את חבירו החולה במקום דאיכא ספק שמא ייטמא אף בחולה שאין בו סכנה כאשר מביקורו יוקל לחולה.
ד. ועוד יש לומר בדין זה דברים שבכל יום שכהן חולה הולך לבית חולים לריפוי עצמו אף במקום דליכא חשש פיקו"נ.
ה. לגבי דברי החת"ס שהבאת בסוף אם זכרוני אינו מטעה אותי החת"ס התיר לרופא כהן לרפא חולה גוסס אף במקום דאיכא רופא ישראל עמו ולא אסר אלא במקום שהחולה כבר מת לפנינו רק שעדיין חושבים הרופאים שע"י החייאה יכול שישוב לחיים ובזה כתב החת"ס שאיין להתיר במקום שיש רופא ישראל.
ו. לגבי מציאות בה יהיו עודף תורמים יש לעיין בדין כהן ואכתי נראה שאין למונעו ממצווה זו אך איני אומר דברי אלא בסברא ואצטרך לעיין ועוד חזון למועד שנזכה למציאות זו.

שוב סליחה שאין ביידי הזמן כעת ואיני כותב אלא במהירות תוך כדי עיסוקים עם ילדי ובע"ה מקווה אני שיהיו הדברים לעזר אף על פי כן ובל"נ עוד אכתוב מקורות מדוייקים לדברי.
יישר כוח גדול
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
חלק ב'- אי שרי לכהן לפסול עצמו לעבודה

עכ"פ אפילו אם נימא כהתרגום ירושלמי או כמעשה רוקח [והאבנ"ז בדעת רש"י] דכהן מחוסר כליה פסול לעבודה [כנ"ל חלק א'], יל"ד אי שרי לכהן לעשות עצמו פסול לעבודה. והנה יש לדון בזה מג' טעמים [א] איסור הטלת מום [ב] וקדשתו [ג] מפקיע עצמו מן המצוות, ויתבאר לקמן בס"ד.

ביאור דברי רש"י בקידושין- ביאור א'
והנה בקידושין כא: איתא דחכמים אומרים אין עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום. ומקשה הגמ' ויעשה בעל מום ומשני ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו. ופירש"י "ויעשה בעל מום- ומה בכך, והלא רציעה מצוה היא". ולשונו צ"ב, דפתח בלשון "ומה בכך" ומשמע שאין בזה איסור כלל, ואח"כ הוסיף "והלא רציעה מצוה היא", דמשמע דההיתר הוא רק לצורך מצוה.
והנה בשיירי קרבן [פ"ק דקידושין ה"ב, דף יא:] הק' על דברי הגמ', דאסור לכהן לעשות עצמו בעל מום מב' טעמים [א] לא גרע כהן מבהמה שיש בה לאו להטיל מום. ומבואר מקושיתו חידוש גדול, דבכלל האיסור להטיל מום בבהמה נכלל גם להטיל מום בכהן [ונראה דכוונתו לאיסורא בעלמא, שכן אין עונשין מה"ד ואין מזהירין מה"ד]. [ב] מצות וקדשתו. והשי"ק הניח דברי הגמ' בקושיא.
ובאמת יש שרצו לפרש דזה גופא כוונת רש"י דמה שכתב והלא רציעה מצוה היא, דכוונתו דקושית הגמ' היא מטעם עשה דוחה ל"ת, עי' בספר הזכרון אהל חייא על קידושין שם שכן פירש הגאון האדר"ת זצ"ל, וכן עי' בריש ספר זרע אברהם ב"מכתבי עז" במכתב הגר"א לופטביר לבעל לגר"ש הכהן בעל חשק שלמה, שמבואר דבעל חשק שלמה פירש כן בדברי רש"י [הזא"ב הקשה על דבריו כדלקמן].

קושיות על ביאור זה
אמנם מכמה וכמה טעמים נראה דאי אפשר לקיים פירוש זה [א] ראשית, לפי דברי השי"ק, דנקט דיש כאן מלבד הלאו דהטלת מום גם עשה דוקדשתו, לא שייך לפרש מטעם עדל"ת, שכן אין עשה דוחה לתו"ע, וכן הק' הזרע אברהם [במכתב שם] על דברי החשק שלמה [ב] עוד הק' הזרע אברהם דחשיב ל"ת שבמקדש [יל"ע בזה], ואין עשה דוחה ל"ת שבמקדש [ג] האדר"ת הק' על דברי עצמו דיש כאן ל"ת ועשה של עבדי הם ולא עבדים לעבדים [ד] בהגהת ברכת חיים להגר"ח שטיין הק' דהוי עשה קיומית, עי' קוה"ע סי' ... שדן בעשה קיומי אי אמרי' עדל"ת [ה] ועוד העיר דאם אמר העבד או האדון לא בעינא ליכא לעשה כלל ובכה"ג ל"א עדל"ת כמבואר בכתובות מ.
[ה] עוד יש להקשות דדוחק גדול הוא בדברי הגמ' לפרש מדין עדל"ת בלא שום רמז לזה, וכל כה"ג הו"ל לפרושי, וכמו בכל דוכתא שמקשה הגמ' וניתי עשה ולידחי לא תעשה [ו] גם מלשון רש"י שכתב "ומה בכך, והלא רציעה מצוה היא", נראה דדוחק לפרש דכוונתו לכלל דעשה דוחה ל"ת [דגם את"ל דשייך כאן עדל"ת לא שייך לקרוא לזה "מה בכך"].
[ז] מעל הכל, עיקר הקושיא על ביאור זה הוא דלא שמענו שום מקור בחז"ל לאיסור זה, ולא בא זכרו ברמב"ם או בחינוך או בשא"ר [ולע"ע עד כמה שידי יד כהה מגעת, לרבות חיפוש בכלים אלקטרוניים, לא מצאתי מקור קדום יותר מהשי"ק דיש לאו להטיל מום בכהן], וגם מדברי הב"י אהע"ז סי' ו' בשם גאון דמוכח דאין איסור להטיל מום בכהן [כמו שהוכיח בשו"ת חבלים בנעימים ח"ה סי' כ"ג]. וכמה מן הדוחק הוא דחידוש כ"כ עצום, שאין לו הכרח מדברי הגמ' בקידושין עצמה, יכתוב רש"י ברמז דק, בלי לבאר דבריו.
ומה דלמד השי"ק איסור זה ק"ו מהטלת מום בהמה, אם לדין יש תשובה, דמה לבהמה שכן היא עצמה קריבה לגבי מזבח, כפירכת הגמ' בבכורות נג., ושו"ר בהגהות עמודי ירושלים על הירושלמי [לגר" אייזנשטיין, בעל עמודי אש] דהעיר כן על השי"ק [והשי"ק עצמו הרי נשאר בקושיא על הגמ', וא"כ למה לן לחדש חידוש ולהקשות על הגמ', ולא להוכיח מכאן דליכא איסור בזה]. וכן בשו"ת להורות נתן [גשטטנר] ח"ה סי' ס' כתב לדחות הק"ו, ותמה על השי"ק. וכן בספר אור חדש על קידושין [נד' ב"על מסכת"] הביא דברי השי"ק ונחלק עליו.

ביאור נוסף בדברי רש"י [ביאור ב']
ויש שביארו דברי רש"י באופ"א, דהנה השי"ק כתב דיש איסור להטיל מום בכהן גם מטעם וקדשתו. ולא ביאר דבריו כ"צ מדוע יש ביטול של מצות וקדשתו בהטלת מום. והיה אפשר לפרש דכוונתו במה דמבטל ממנו מעלת הכהונה, אך אין נראה כן דהא קי"ל דמצות וקדשתו שייך גם בכהן בע"מ [כדאיתא בת"כ הובא בהג' רעק"א או"ח רפ"ב], וא"כ אין מבטל ממנו מעלת קדושת כהונה, אך מ"מ יש לפרש דעצם הטלת המום והביזוי [גם לא יצויר שלא היה פוסלו כלל] יש בו ביטול מצות וקדשתו, כמו בכל אדם שמבזה כהן שעובר גם על מצוות וקדשתו, עי' בפתיחת הח"ח עשין.
ויש שבארו [עי' משנת חיים (שטיינברג) בראשית סי' מ"ה ובמדבר סי' נ"ד, ובשו"ת להורות נתן ח"ה סי' ס'] דבכלל מצות וקדשתו הוא להבדיל את הכהן לצורך העבודה עפ"ד הרמב"ם פ"ד מכלי המקדש ה"א "ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו וגו' [ולפ"ז האיסור הוא רק באופן שנפסל לעבודה].
ועפ"ז מבוארים דברי רש"י, דהיה מקום אסור מטעם וקדשתו, ולזה כתב רש"י דכיון דרציעה מצוה היא אין בזה איסור, דזו היא מצותו.

ביאור נוסף בדברי רש"י [ביאור ג']
ועוד היה נראה ביאור ג' בדברי רש"י, דבאמת אין איסור להטיל מום בכהן, אלא שמ"מ הא סו"ס במעשה זה מפקיע עצמו מן העבודה, ואין רצון התורה שיפקיע אדם חיובים מעצמו [וכעין שמצינו בקידושין לג. דאסור להעצים עיניו כדי שלא יתחייב לקום מפני זקן, ועי' בה"ל סי' קכ"ח שלמד מזה לענין כהן שלא יצא לפני רצה כדי לא להתחייב בברכת כהנים, ועי' גם גיטין פא. ובדוכתי טובא, והאריך בזה בשו"ת מעשה אפוד סי' נ"ז] לזה הוסיף רש"י דרציעה מצוה היא, ואינו פוסל עצמו בכדי. ושו"ר שרבים ביארו כן בדברי רש"י, עי' בשו"ת חבלים בנעימים [גרויבארט] ח"ה סי' כ"ג [בתשובה לגר"א פיטרקובסקי בעל הפסקי תשובה], ובשו"ת להורות נתן ח"ה סי' ס', ובספר ברכת אברהם קידושין כא:, וכן בספר מעשה אפוד [לגר"י שניאור שליט"א] ח"א סי' נ"ז אות ט"ו שביאר כן בדברי רש"י [וציין שם מראה מקומות רבים לכאן ולכאן, והרבה ממה שכתבתי כאן הוא מעיון במראי מקומות שציין].

הטלת מום בכהן בזה"ז- דברי השואל ומשיב
ועי' גם בשו"ת שואל ומשיב [מהדו"ק ח"ג סי" ט"ז] כתב להוכיח מסוגית הגמ' ומדברי רש"י, דשרי לכהן לעשות עצמו בעל מום לצורך מצוה.
ובשו"ת בית יצחק [ח"א יו"ד קנ"ט אות ט'] הביא דברי השו"מ וכתב לדחות הראיה, דבגמ' בכורות לז: מק' הגמ' סתירה דמחד אמרי' דבהמה שנקבה אזנה נקב פחות ממלא כרשינה א"א לשחטה במדינה, ומשמע שאי"ז מום, ומאידך אמרי' דרציעה הוי מום לפסול כהן אע"פ שהוא נקב קטן. ומתרצת הגמ' "כאן לשחוט כאן לפסול", וכתבו תוס' [ד"ה כאן] ג' ביאורים בביאור החילוק [א] נקב קטן הוי מום גמור מדאורי', ורק מדרבנן אסור לשחוט דאינו ניכר כ"כ לרואים [ב] נקב קטן הוי מום רק באדם מטעם אינו שוה בזרעו של אהרן [ג] נקב קטן הוי מום עובר, רק בעי' בע"ע כהן שלא יפסל לעבודה אפילו לפי שעה. ומעתה לתי' ג' של תוס' אין ראיה שמותר לעשות בכהן מום קבוע לצורך רפואה [עכת"ד דברי הבית יצחק, עם קצת הרחבה]
ושו"ר שכתב הגר"מ אריק בהגהות טל תורה קידושין כא: ליישב את קושית השי"ק, עפ"ד תוס' הנ"ל דאי"ז מום קבוע. וצריך להוסיף דתי' זה רק אם נימא דאין איסור להטיל מום עובר בבהמה, עי' מנ"ח ריש מצוה רפ"ז שנקט כן בדעת הרמב"ם ורש"ש בכורות לג: בדעת רש"י.
אך עכ"פ לשאר תירוצי תוס' שפיר הוכיח השו"מ, ובפרט שמדברי רש"י מוכח דס"ל דרציעה הוי מום שאינו עובר, דהנה ברש"י קידושין כא: ד"ה וחכמים נראה דכל החסרון דושב אל משפחתו הוא רק באינו חוזר לעולם, ועי' מהריט"א בכורות פ"ו סי' נ"ב [סק"ו] שהוכיח גם מרש"י בסוגיא שם דאינו סובר כתי' זה של תוס', וא"כ יש להוכיח דרציעה הוי מום קבוע, ואפ"ה היה שרי לצורך מצוה, לולא קרא דושב אל משפחתו.
ובשואל ומשיב שם הוסיף דבזה"ז שרי אפילו שלא לצורך מצוה, ע"ש שדן דגם למ"ד וקדשתו דאורי' מ"מ בזה"ז אאמד"ר, וע"ש גם שדן לדמות הטלת מום בזה"ז שאין בהמ"ק, למטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם דשרי. וכבר נזכר לעיל דבשו"ת חבלים בנעימים ח"ה סי' כ"ג הוכיח מדברי הב"י אבהע"ז סי' ו' דבזה"ז שרי להטיל מום בכהן [עכ"פ לצורך, ע"ש בב"י].
עכ"פ נמצא דיש לדון בהטלת מום בכהן מג' פנים [א] הטלת מום כמו בהמה [ב] וקדשתו [ג] עצם מה דפוסל עצמו לעבודה ומפקיע עצמו ממצוות. והטעם הראשון מוקשה מאוד, וב' הטעמים הב' יש שכתבו להתירם לצורך, או בזה"ז אפילו שלא לצורך כלל, ועכ"פ לצורך מצוה יש להתירו כדמוכח בקידושין כא:, ואפילו מצוה שאינה חיובית
הטעמים הנ"ל אם שייכים בחסרון אבר פנימי
ועתה נבוא לדון בטעמים הנ"ל אם שייכים לענין מחוסר כליה, נראה דגם אי יהיבנא לבעל שי"ק ודעימיה דיש איסור הטלת מום בכהן ק"ו מבהמה, מ"מ נראה דהוא דוקא במום גמור ודומיא דבהמה, דעי' במנ"ח מצוה רפ"ז כתב דאפי' בבהמה ליכא לאו לעשותה מחוסרת אבר מבפנים, דאינו מום [ורק דן שם לאסור בזה מטעם הפסד קדשים ע"ש], וא"כ ה"ה בכהן דדיו לבא מה"ד וכו' וא"כ בנדון דידן, דכבר נתבאר דאין במחוסר כליה משום מום [כרמב"ם, ולא כתרגי"ר], ורק יל"ד מטעם אינו שוה בזש"א או מראית עין, נראה דגם אי נימא דיש איסור לכהן לעשות עצמו בעל מום כדנקט השי"ק, אי"ז שייך כאן.
אמנם אם הביאור בדברי רש"י דאיסור להטיל מום בכהן מטעם וקדשתו או מטעם שמפקיע עצמו מן העבודה, מסתבר דאין לחלק בזה בין מום גמור לשאר מומין, דסו"ס נפסל לעבודה, רק דכבר נתבאר דאי מטעם זה ודאי דיש להתיר לצורך מצוה [נמצא דממה נפשך, אם מטעם איסור הטלת מום- הרי כאן אי"ז מום, ואי מטעם הב' טעמים האחרים מסתבר מאוד דשרי לצורך מצוה]. וכ"ש אם נימא כהדרת קודש דאין בחסרון כליה שום פסול.

ריפוי מומים לעת"ל
עוד העירוני, דגם אם נימא דכהן מוחסר כליה נפסל לעבודה ייתכן שלא יפסיד מזה, שכן לעתיד לבא בעלי מומין יתרפאו, ועי' בקונטרס פתאום יבוא [תשע"ו] בהוצאת מכון תורת הקרבנות עמ' לח-לט ועמ' עא-עד משכ"ב בענין זה דריפוי מומין לענין אם כהן בע"מ ראוי צריך להכין עצמו לעבודת בהמ"ק, ומבואר שם די"א שבע"מ יתרפאו מיד כשיבנה במה"ק וא"כ אין הפסד בזה. אך אם ננקוט דיש איסור בעצם הטלת מומים [כהשי"ק], מסתבר דלא יהני טעם זה להתיר איסורים , רק אם הטעם משום הפקעת ממצוות העבודה יש לצרף טעם זה [ולענין וקדשתו תלוי בב' ההבנות דלעיל מאיזה טעם יש כאן ביטול של וקדשתו, אי בעצם החבלה והביזוי, או מטעם דמפסידו לעבודה].

סיכום ח"ב
[א] ברש"י קידושין כא: משמע דאין להטיל מום בכהן שלא לצורך מצוה, ויש שביארו טעם האיסור משום איסור הטלת מום בקדשים שייך גם בכהנים [ב] ביאור זה מוקשה מאוד, דא"כ אין שרי לצורך מצוה דמכה טעמים ל"ש לומר בזה עדל"ת ועוד כמה דוחקים [ג] וכן קשה על זה דלא מצינו איסור בזה כלל, והק"ו מבהמה יש לדחות [ד] ויש שבארו דכוונת רש"י מטעם מצות וקדשתו [ה] ויש שביארו ברש"י שטם האיסור הוא משום הפקעת מן המצוות [ו] השו"מ כתב דהטלת מום בזה"ז קיל טפי, וודאי שרי לצורך מצוה בזה"ז [ז] בנדו"ד דאינו מום גמור נראה י"ל דל"ש האיסור דהטלת מום [כמ"ש המנ"ח גבי בהמה], וכן שאר הטעמים יש להתירם לצורך מצוה [ח] עוד יש לצרף אם נימא דיתרפאו לעת"ל אין בזה משום הפקעה ממצוות.

ומעתה בנדו"ד נראה דכיון דמטעם מום גמור ל"ש לדון במחוסר כליה [וכבר נתבאר דא"צ לחוש לתרגום ירושלמי], וגם פסול דאינו שוה בזש"א אינו ברור שיש בזה [כמו שצידד בהדרת קודש, ודלא כמעשה רוקח כנ"ל], וגם אם היה בזה מום גמור נראה דלכהן מותר לעשות עצמו בע"מ לצורך מצוה [כדברי השו"מ, עכ"פ בדעת רש"י, וכנ"ל] ובפרט בפסול דאינו שוה בזש"א [דדמי למש"כ המנ"ח גבי בהמה וכנ"ל], ובפרט בזה"ז דיש מקום להתיר אפילו שלא לצורך מצוה [כמ"ש השו"מ כנ"ל], מכל הנ"ל היה נראה דשרי לכהן להפוך עצמו למחוסר כליה לצורך מצוה רבה של הצלת נפשות, גם אי נימא דאין כאן גדרי פקו"נ דדוחה כה"ת.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
חלק ג'- בענין כניסת כהן לבית חולים


פתיחה
הנה בתחלה כתב באריכות בטעם זה דטומאת כהנים, אך אחרי כתבי כל זאת, ראיתי כמה וכמה ספרים שעסקו בעניני טומאת כהנים, וראיתי שיש עוד הרבה מה להרחיב בענין כניסת כהנים לבית חולים, וגם בספרים אלו עדיין חסר סדר בדברים ובשיטות, וירידה לפרטים מעשיים ומפורטים ביחס לבתי חולים, ואי"ה עוד אשנה פרק זה, רק אעיר דיש לחלק בין כמה וכמה נדונים:
[א] מקום דיש ודאי טומאה דאורייתא דבזה יש לדון רק בדברי הראב"ד בענין טומאת כהנים בזה"ז, וכן יל"ד האם אפשר להקל בכהני חזקה.
[ב] מקום דיש גם צירוף דעת הש"ך [יו"ד שע"ב, כפי שהוא לפנינו ללא הגהות] והפנ"י שהסכים עמו, דכל שהטומאה אינה בחדר ממש עם הכהן אלא בחדר סמוך אפילו כשהדלת או החלון פתוחים, אינו מטמא מדאורייתא אלא רק מדרבנן [ושמעתי שהגר"א וייס דבר על כך בשיעורו פרשת אמור תשעז וצידד להקל כהש"ך. וראיתי גם בספר ציוני הלכה לגרב"צ קוק הל' אבילות סי' י' שהביא דבכמה פעמים הגריש"א זצ"ל הסתמך על דעת הש"ך].
[ג] מקום דיש ספק טומאה דאורייתא, דבזה יש גם לדון בנדון דהמנ"ח מצוה רס"ג, האם כהן מוזהר על ספק טומאה ברה"ר, ועי' בספר ברכת האהל.
[ד] מקום דיש ודאי סוף טומה לצאת דבזה יש לדון אי להלכה סטל"צ הוא הלל"מ או מדרבנן
[ה] מקום דיש ספק סטל"צ.
ובכל אחד מהנדונים יש לדון באיזה אופנים ובאיזה דרגה של צורך ושל מצוה שייך להתירם, ואח"כ יש לדון טובא בענין המציאותי ואיזה מקום שייך לאיזה נדון.

חלק זה לא נתברר אצלי עד הסוף,בהמשך אעלה בלי נדר מה שכבר כתבתי, אבל אשמח קודם שיחכימוני חו"ר הפורום.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
דנו כאן על טומאת כהן ע"י שהות בבית החולים, ולא דנו על טומאת אבר מן החי שפירש מיד אחרי הניתוח?
 

סבא

משתמש ותיק
שאלת הדיוט: במקום שהפיקוח נפש אינו מחייב, והיינו דליכא בזה שום חיוב של לא תעמוד על דם רעך, להציל נפש, האם ברור שהוא מתיר איסור?
וכגון הכא שאינו חייב להציל את חבירו, ע"י שיניח לכרות אבר מגופו, הוא הוא רוצה להתנדב לזה, האם שייך להתיר לעשות כן במקום איסור מדין פקוח נפש?
אני רואה שלכולכם פשוט שכן, אך מה המקור לזה?
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
סבא אמר:
שאלת הדיוט: במקום שהפיקוח נפש אינו מחייב, והיינו דליכא בזה שום חיוב של לא תעמוד על דם רעך, להציל נפש, האם ברור שהוא מתיר איסור?
וכגון הכא שאינו חייב להציל את חבירו, ע"י שיניח לכרות אבר מגופו, הוא הוא רוצה להתנדב לזה, האם שייך להתיר לעשות כן במקום איסור מדין פקוח נפש?
אני רואה שלכולכם פשוט שכן, אך מה המקור לזה?
ר' סבא לפי הערתך בכל בית חולים שיש רופא גוי ויש בכוחו כרגע לטפל, אסור לרופא ישראל לחלל את השבת? ויש לחלק.
ועיין תוס ב"מ קיד: ד"ה אמר ליה לאו כהן וז"ל -תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיושן כהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. הרי חזינן אף שאליהו לא היה מחוייב להחיותו, שאין כאן דין של "לא תעמוד על דם רעך" אחר שכבר מת מ"מ כיון שיש בכוחו להצילו יש כאן היתר של פיקו"נ ויל"ד.
ועיי"ע מש"כ בספר פרדס יוסף (בראשית פ"כ פ"ז) וז"ל עיין בכתב סופר [לך דף י"ט ע"ב ד"ה אמרי] הביא מדרש פליאה אמרי נא אחותי את [לך י"ב, י"ג] מכאן ששוחטין לחולה בשבת. והפירוש, כמו דלשרה לא היה סכנה, אעפ"כ הותר לה בשביל פיקוח נפש דאברהם, כמו שאמרו ביומא (פ"ה ע"ב) מוחי בהם [ויקרא י"ח, ה], ושמעינן דפיקוח נפש דאחרים ג"כ מותר, ואומרים לו חטא כדי שיזכה חבירך, עיין שם. ועיין בספר אמרי הצבי [ב"ק צ"ב. ד"ה ועוד בדרך אחר] אריכות, ובאור החיים כאן: וי"ל.
 

סבא

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
סבא אמר:
שאלת הדיוט: במקום שהפיקוח נפש אינו מחייב, והיינו דליכא בזה שום חיוב של לא תעמוד על דם רעך, להציל נפש, האם ברור שהוא מתיר איסור?
וכגון הכא שאינו חייב להציל את חבירו, ע"י שיניח לכרות אבר מגופו, הוא הוא רוצה להתנדב לזה, האם שייך להתיר לעשות כן במקום איסור מדין פקוח נפש?
אני רואה שלכולכם פשוט שכן, אך מה המקור לזה?
ר' סבא לפי הערתך בכל בית חולים שיש רופא גוי ויש בכוחו כרגע לטפל, אסור לרופא ישראל לחלל את השבת? ויש לחלק.
לא הבנתי השייכות, הנידון היה כשאין לו דין של לא תעמווד על דם רעך, האם בכל זאת יש לו היתר פקוח נפש, ובמקום שיש רופא גוי וודאי יש דין לא תעמוד על דם רעך, רק יש אפשרות לעשות זאת בעצמו ויש אפשרות שאחר יציל אותו.
ולעצם השאלה כמדומני שבאמת במקום שאפשר לעשות ע"י עכו"ם לא הותר חילול שבת, והקל הקל קודם.
הפקדתי שומרים אמר:
ועיין תוס ב"מ קיד: ד"ה אמר ליה לאו כהן וז"ל -תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיושן כהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. הרי חזינן אף שאליהו לא היה מחוייב להחיותו, שאין כאן דין של "לא תעמוד על דם רעך" אחר שכבר מת מ"מ כיון שיש בכוחו להצילו יש כאן היתר של פיקו"נ ויל"ד.
הראיה נפלאה מאוד, ולא הבנתי מה כוונתך שיש לדון בזה.
הפקדתי שומרים אמר:
ועיי"ע מש"כ בספר פרדס יוסף (בראשית פ"כ פ"ז) וז"ל עיין בכתב סופר [לך דף י"ט ע"ב ד"ה אמרי] הביא מדרש פליאה אמרי נא אחותי את [לך י"ב, י"ג] מכאן ששוחטין לחולה בשבת. והפירוש, כמו דלשרה לא היה סכנה, אעפ"כ הותר לה בשביל פיקוח נפש דאברהם, כמו שאמרו ביומא (פ"ה ע"ב) מוחי בהם [ויקרא י"ח, ה], ושמעינן דפיקוח נפש דאחרים ג"כ מותר, ואומרים לו חטא כדי שיזכה חבירך, עיין שם. ועיין בספר אמרי הצבי [ב"ק צ"ב. ד"ה ועוד בדרך אחר] אריכות, ובאור החיים כאן: וי"ל.
לא הבנתי השייכות כלל.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
סבא אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
סבא אמר:
שאלת הדיוט: במקום שהפיקוח נפש אינו מחייב, והיינו דליכא בזה שום חיוב של לא תעמוד על דם רעך, להציל נפש, האם ברור שהוא מתיר איסור?
וכגון הכא שאינו חייב להציל את חבירו, ע"י שיניח לכרות אבר מגופו, הוא הוא רוצה להתנדב לזה, האם שייך להתיר לעשות כן במקום איסור מדין פקוח נפש?
אני רואה שלכולכם פשוט שכן, אך מה המקור לזה?
ר' סבא לפי הערתך בכל בית חולים שיש רופא גוי ויש בכוחו כרגע לטפל, אסור לרופא ישראל לחלל את השבת? ויש לחלק.
לא הבנתי השייכות, הנידון היה כשאין לו דין של לא תעמווד על דם רעך, האם בכל זאת יש לו היתר פקוח נפש, ובמקום שיש רופא גוי וודאי יש דין לא תעמוד על דם רעך, רק יש אפשרות לעשות זאת בעצמו ויש אפשרות שאחר יציל אותו.
ולעצם השאלה כמדומני שבאמת במקום שאפשר לעשות ע"י עכו"ם לא הותר חילול שבת, והקל הקל קודם.
הפקדתי שומרים אמר:
ועיין תוס ב"מ קיד: ד"ה אמר ליה לאו כהן וז"ל -תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיושן כהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. הרי חזינן אף שאליהו לא היה מחוייב להחיותו, שאין כאן דין של "לא תעמוד על דם רעך" אחר שכבר מת מ"מ כיון שיש בכוחו להצילו יש כאן היתר של פיקו"נ ויל"ד.
הראיה נפלאה מאוד, ולא הבנתי מה כוונתך שיש לדון בזה.
הפקדתי שומרים אמר:
ועיי"ע מש"כ בספר פרדס יוסף (בראשית פ"כ פ"ז) וז"ל עיין בכתב סופר [לך דף י"ט ע"ב ד"ה אמרי] הביא מדרש פליאה אמרי נא אחותי את [לך י"ב, י"ג] מכאן ששוחטין לחולה בשבת. והפירוש, כמו דלשרה לא היה סכנה, אעפ"כ הותר לה בשביל פיקוח נפש דאברהם, כמו שאמרו ביומא (פ"ה ע"ב) מוחי בהם [ויקרא י"ח, ה], ושמעינן דפיקוח נפש דאחרים ג"כ מותר, ואומרים לו חטא כדי שיזכה חבירך, עיין שם. ועיין בספר אמרי הצבי [ב"ק צ"ב. ד"ה ועוד בדרך אחר] אריכות, ובאור החיים כאן: וי"ל.
לא הבנתי השייכות כלל.
גבי תרומת כליה כל דבריך ר' סבא משום שיש אופציות ולכך 'נחית דרגה' ואינו בדין של לא תעמוד וכו' שהרי אילו לא היה אופציה בזה קשה לומר שאינו בדין לא תעמוד וכו'.כך גם הרופא היהודי אחר שיש רופא גוי. אולם אם סבירא לך, שגם באופן כזה אין דין של לא תעמוד וכו'..אה"נ אין לדמות.
מה שיש לדון שכן אחר שיכול להחיותו, אפשר ממילא שייך גם לא תעמוד על דם רעך ז"א חלוק מת שא"א להחיותו ובזה לא נאמר "דם רעך" מש"א בנידו"ז שאפשר להחיותו, אמנם בפשטות ז"א כמש"כ. ועוד חלוק הדבר שדווקא בכוחו של אליהו להחיותו אולם בנידו"ד שיש כאן גם ישראלים מלבד הכהן שיכולים לתרום כליה. וי"ל. ובכ"א אם דעתך נוחה בזה, בזה יהיה חלקי.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
סבא אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
סבא אמר:
שאלת הדיוט: במקום שהפיקוח נפש אינו מחייב, והיינו דליכא בזה שום חיוב של לא תעמוד על דם רעך, להציל נפש, האם ברור שהוא מתיר איסור?
וכגון הכא שאינו חייב להציל את חבירו, ע"י שיניח לכרות אבר מגופו, הוא הוא רוצה להתנדב לזה, האם שייך להתיר לעשות כן במקום איסור מדין פקוח נפש?
אני רואה שלכולכם פשוט שכן, אך מה המקור לזה?
הפקדתי שומרים אמר:
ועיין תוס ב"מ קיד: ד"ה אמר ליה לאו כהן וז"ל -תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיושן כהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. הרי חזינן אף שאליהו לא היה מחוייב להחיותו, שאין כאן דין של "לא תעמוד על דם רעך" אחר שכבר מת מ"מ כיון שיש בכוחו להצילו יש כאן היתר של פיקו"נ ויל"ד.
סבא אמר:
הראיה נפלאה מאוד, ולא הבנתי מה כוונתך שיש לדון בזה.
עיין מש"כ כאן בשם הפרדס יוסף דמש"כ תוס' פיקו"נ לאוו דווקא עיי"ש.
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=24&t=2190&p=23242#p23242
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
הכהן אמר:
מעניין לעניין
יישר כח על העלאת הקובץ.
שם הוא כותב בזה"ל-
"שאלה ב. למה בעצם מותר לתרום הרי יש בזה סכנה?
תשובה. כל סיכון שהוא פחות מ5% אין לחוש לו ויעוי' בשיעורי תורה לרופאים (סימן לו'): עד כאן.
ורציתי לשאול כמה אחוזי סיכון יש בתרומת כליה בדיוק. זאת ועוד אם אפשר להעלות את הס' הנ"ל.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
@הפקדתי שומרים* אמורה להיות כאן תשובה לשאלה שלך פחות או יותר

*אני שואל שוב איך מתייגים שם בעל שתי מילים
 

קבצים מצורפים

  • מאמר-הלכתי-תרומת-כליות.pdf
    423.4 KB · צפיות: 10

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
גבריאל פולארד אמר:
@הפקדתי שומרים* אמורה להיות כאן תשובה לשאלה שלך פחות או יותר

*אני שואל שוב איך מתייגים שם בעל שתי מילים
יישר כח ר' גבריאל. לפמש"כ שם בהתחלה "בשנים האחרונות, הוצאת הכליה מהתורם, נעשית בניתוח לפרוסקופיהשקיפות בטן, ניתוח עם
חיתוך מינמלי, פשוט בהרבה משיטת הניתוח הישנה בה היה צורך לפתוח חתך גדול מאד לחלל
הבטן. בשיטת ניתוח זו, הסיכון לחיי התורם הוא כמעט אפסי".
"כך גם מתייגים משפט בעל עשרות מילים".......
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
גבריאל פולארד אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
"כך גם מתייגים משפט בעל עשרות מילים".......
לא זכיתי להבין.
נכתב עם חיוך.
זאת ועוד, גם אם הניתוח אפסי, השאלה מה ההשלכות על התורם בעתיד, ובודאי דברו בזה שם ועוד חזון למועד. ויישכ"ח ר @גבריאל פולארד שהכנסתנו בסוד הענין.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
הפקדתי שומרים אמר:
גבריאל פולארד אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
"כך גם מתייגים משפט בעל עשרות מילים".......
לא זכיתי להבין.
נכתב עם חיוך.
זאת ועוד, גם אם הניתוח אפסי, השאלה מה ההשלכות של התורם, ובודאי דברו בזה שם ועוד חזון למועד. ויישכ"ח ר@גבריאל פולארד שהכנסתנו בסוד הענין.
אני מוכן גם להכניסך בפשט הענין. גם אני ב"ה זכיתי לתרום. אם כי אינני כהן...
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
גבריאל פולארד אמר:
אני מוכן גם להכניסך בפשט הענין. גם אני ב"ה זכיתי לתרום. אם כי אינני כהן...
חן חן.
אני מוכן להכנס ל"פשט הענין", "לעומקו" ז"א לתרום, עדיין לא. בין השאר דס"ל כר"מ (היום הילולא דיליה) החושש למיעוט דמיעוט....
אשריהם ישראל שתורמים מגופם להצלת נפשות.
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
הכהן אמר:
פרלמן משה אמר:
דנו כאן על טומאת כהן ע"י שהות בבית החולים, ולא דנו על טומאת אבר מן החי שפירש מיד אחרי הניתוח?
אבר זה רק ביש בו עצם

בפ''ב מטומאת מת ה''ג הרמב''ם זיע''א אמר:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הָאֵיבָר שָׁלֵם כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט-טז) 'אוֹ בְעֶצֶם אָדָם' עֶצֶם שֶׁהוּא כְּאָדָם מַה אָדָם בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת אַף אֵיבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיִּהְיֶה כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. [highlight=yellow]אֲבָל הַכֻּלְיָא[/highlight] וְהַלָּשׁוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֵיבָר בִּפְנֵי עַצְמָן הוֹאִיל וְאֵין בָּהֶן עֶצֶם הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
המשך חלק ג [בענין כניסת כהן לבית חולים. חסר עוד הרבה בירורים כנזכר לעיל]

צורך מצוה
והנה אם נכריע שאין כאן היתר דפקו"נ יש לדון בזה מטעם איסור דטומאת כהנים, מאחר וההשתלה [וכן חלק מן הבדיקות לצורך ההשתלה] נעשית בבתי חולים שמצוי בהם מתים ונפלים.
[ומטעם שבעת הוצאת הכליה נוגע גופו בכליה אין לאסור, דאף שכהן מוזהר על אבר מן החי כמבואר ביו"ד שס"ט מ"מ כתב הרמב"ם פ"ב מטומאת מת ה"ג דכליה אע"פ שהיא אבר בפ"ע הואיל ואין בה עצם דינה כבשר מן החי].
ולכאו' יש מקום לדון ע"פ המבואר ביו"ד סי' שע"ב דכהן מותר להכנס לבית הפרס ולארץ העמים לצורך מצוה כלימוד תורה או לישא אשה וכן לצורך ניחום אבלים. ומקורו בע"ז יג. ובברכות יט:, ומבואר דשרי לכהן ליטמא בטומאה דרבנן לצורך מצוה, עי' ערוה"ש דכתב דה"ה לצורך בקור חולים.

בדין סוף טומאה לצאת
הנה ביו"ד שע"ב מבואר בהג"ה דכהן השוכב ערום שנודע לו שהוא טמא בטומאה דרבנן כארץ העמים או בית הפרס ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות, משא"כ אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא. וכתב על זה הש"ך דדוקא באהל המת אבל בתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו מ"מ אינו אלא טומאה דרבנן.
והנה משמעות לשון הש"ך שאפילו בחדר הסמוך למת ויש פותח טפח בין החדרים אינו אלא טומאה דרבנן, והאחרונים תמהו על זה, עי' מ"א סי' שי"א וסי' שמ"ג שכתב דהש"ך לא דק.
ועי' שע"ת סי' קכ"ו ובפ"ת שע"ב סק"ג שהביאו בשם הדב"ש וחת"ס דאין כוונת הש"ך באופן שהפתח בין החדרים פתוח, אלא באופן שכעת הוא סגור ורק טמא משום "סוף טומאה לצאת", וכ"כ בחיי"א כלל כ"ט ס"ד ובחכמ"א כלל קנ"ט ס"ה וס"ח, שט"ס בש"ך וצריך להעמיד [ועי' בפנ"י ברכות יט: סוכה י. יא. כא. שכתב ליישב גם דברי הש"ך כפשוטם אך החת"ס דחה דבריו]
והנה גם על ביאור זה בש"ך הק' האחרונים [עי' חכמ"א שם, ועי' יד אברהם שע"ב בשם תפל"מ], דאמנם ברש"י ביצה י. משמע דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן, מ"מ בסוגיא דביצה לח. מבואר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, ומוכח שם דסטל"צ הוא דין דאורייתא. וכן כתב רש"י שם דהוא הלמ"ס, וכ"כ רש"י עירובין סח.
אך באמת עד שיש להקשות על הש"ך יש להקשות על סתירת דברי רש"י. ונאמרו בזה כמה דרכים [א] בהג' יד אברהם יו"ד שע"ב כתב דמש"כ רש"י דהוא דאורייתא היינו דעיקרו דאורייתא וכ"כ החזו"א דמאי סי' ט' סקכ"א, והתפא"י ביצה סוף פ"ה בבועז.
[ב] בתוי"ט פ"ז דאהלות מ"ג כתב דמש"כ רש"י שהוא מדרבנן היינו שאינו מפורש בתורה.
[ג] בשבט הלוי ח"ה סי' קפ"ד כתב ליישב, ע"פ מה שדן בערוה"ש דל"א סטל"צ אלא בפתח הראשון שהמת בו אבל בחדר השני אם גם הוא סגור בזה ל"א סטל"צ, והשבה"ל הביא ראיה לדבריו משטמ"ק ביצה י., אך העיר שמדברי שאר פוסקים לא משמע כן, אך כתב לחדש די"ל דגם אם פתח שני גם טמא זהו רק מדרבנן ועפ"ז יש ליישב דברי רש"י. ע"ש.
והנה להלכה, החכמ"א שם כתב דהעיקר לא כדברי הש"ך, אלא גם סטל"צ הוי דאורייתא, מכח דברי רש"י ביצה לח., אמנם בפ"ת יו"ד שע"ב סק"א נראה דהפוסקים הסכימו לדינו של הש"ך, וכן במשנ"ב סי' קכ"ו סקי"א מבואר דש"ץ כהן א"צ להודיעו באמצע תפלתו אם יש מת בבתים הסמוכים באופן של סטל"צ, דהוי רק טומאה דרבנן, וכן בסי' קכ"ח סק"ח גבי נשיאת כפים, ומבואר דנקט כדברי הש"ך [וצ"ע דמקורו בחיי"א, ובספרו חכמ"א השיג על הש"ך- כן העירו בחיי"א פרידמאן]. ובשבט הלוי [שם] העלה דבמקום מצוה גמורה כמו לסייע לחולה יש להתיר לכהן לטמא באופן של סטל"צ, ובפרט אם אינו החדר הראשון הסמוך למת [וע"ש שכתב לענין ביקור חולים המצוי בדר"כ בזמנינו אין להתיר שכן את עיקר המצוה שהוא להתפלל על החולה לא מקיימים].
אך מבואר שם בשבט הלוי דכגון במחלקת יולדות לא שייך היתר זה, דשם שכיחי נפלים והוי טומאה דאורייתא, דשכיח שיהיה במציאות של חדר הפתוח למקום שבו נמצא המת, וא"כ בנדו"ד צריך להתיישב ולבדוק באלו מקומות ובאלו בתי חולים הוא רק מטעם סטל"צ ובאלו מקומות יש לחוש לטומאה דאורייתא [ויש בבירור המציאות בזה נפק"מ לעוד שאלות].

טומאת כהן בזה"ז ובספק טומאה
ולכאו' גם במקומות שמצוי מתים יש לעיי' דאם הוא רק בגדר ספק טומאה, הרי שתלוי בנדון אם כהן מוזהר על ס"ט ברה"ר, עי' מנ"ח מצוה רס"ג, ושמא במקום מצוה יש לצרף גם את שיטת הראב"ד עי' דגמ"ר סי' שע"ב, ועי' גם גיליון מהרש"א יו"ד שע"ב דבזה"ז במקום ספיקות יש לצרף לסניף לקולא את הא דנקטי' דכהנים בזה"ז הם רק כהני חזקה [אך צ"ע המשקל של צירופים אלו בשאלות של איסורי תורה].
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
פותח הנושא
הכהן אמר:
קבלתי עכשיו במייל

הנה זה:

בס"ד
מתוך אורחותיך למדני חלק ו' שיצא בעתיד בע"ה

סימן רכז

שאלה: האם מותר לאיש לתרום כליה, או שמא הוא נעשה טריפה ע''י זה ואין לו להיכנס לסכנה זו.

תשובה:

לכבוד הרה''ג צבי שלוה שליט''א

א) כתב כת''ר, ''המעשה רוקח בפרק ו' מהלכות ביאת מקדש ה"ז כתב שכהן שנעשה טריפה עבודתו כשרה רק בדיעבד. ברצוני לשאול את הרב האם במציאות של היום חוסר בכליה מוגדר טריפה. ואם כן האם לכהן מותר לתרום כליה?''.

בתחילה י''ל שאם אמרינן שמי שאין לו כליה הוא טריפה, אז בין אם הוא כהן או ישראל הוא אסור לתרום כליה. וזה מפני שכתב הסמ''ע בח''מ ס''תכו. ס''ק ב. שאסור לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו שהוא בודאי סכנה. ולכן אם הוא נעשה טריפה ע''י תרומת כליה, מה לי כהן ומה לי ישראל, הוא אסור.

אלא כל זה אינו, שאין נטילת הכליה בכלל טריפה כלל. כתב הרמב''ם בהל' ביאת מקדש שם, ''אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי. אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו אע"פ שנעשה טרפה עבודתו כשירה, שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.'' ומ''ש טריפה הוא שייך רק ל''ניקבו במעיו'' ולא למה שקודם לזה, דהיינו לא ל''ניטל כולייתו של אדם או טחול שלו''. ומוכרח לומר כן, שהרי בהל' שחיטה פ''ח הל''כה. כתב ''בהמה שניטלה האם שלה והוא בית הרחם, או שניטלו הכליות הרי זו מותרת. לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כליות מותרת. וכן אם ניקבה הכוליא מותרת.'' הרי שאין הבהמה נעשה טריפה כשניטל הכליה. וגם כתב הרמב''ם בפ''ט הל''יז. ''ניטלו כשרה כגון טחול וכליות''. וכן פסק מרן בי''ד ס''מג. א. ''ניטל הטחול כשרה''. וכן הוא בס'' מד. א. ''ניטלו הכליות כשרה''. ע''ש. ופשוט שאין חילוק בין בהמה לאדם בזה. ולכן מ''ש הרמב''ם בהל' ביאת מקדש הנ''ל ''אע''פ שנעשה טרפה'' הוא שייך רק ל''ניקב מעיו'', וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' שחיטה פ''ו הל''יג. ''כל אחד מן בני המעים שפסולת המאכל סובבת בהן, והן הנקראים דקין, שניקב טרפה.''

וכן הוא בר''מ בפירוש המשניות בבכורות, סוף פ''ז. שכתוב במשנה לגבי המומין שהם כשרים לעבודת כהונה, ''אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו וטרפה''. וכתב הר''מ שם, ''וטרפה הוא שאירע בו חולי ממית כנקובת המרה והמעים וכיוצא בו מאשר מצינו באלו טרפות.'' הרי רק נקובות בכלל טרפה, ולא נטילת כליה או טחול.

ולכן מיצנו שאין בתרומת כליה שום חשש של נעשה טרפה.

ב) ואגב אורחיה יש להעיר על מ''ש המעשה רקח הנ''ל, וז''ל ''אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה. צ"ל דבדיעבד קאמר דעבודתו כשרה אבל לכתחילה כיון שאינו שוה בזרעו של אהרן פשיטא דהרי הוא מוזהר בעשה לפחות בין אם נדמהו למומין המיוחדין באדם בין לאותם שהם מפני מראית העין כמ"ש בגמרא דבכורות דף מ"ג:''

וזה לפי שיטת רש''י בבכורות מג: שכתוב בגמ' שם ''מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן, איכא משום אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה, מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין, איכא בינייהו עשה.'' ופירש''י ''עשה. מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם עבד, דהכי משמע השוה בזרע אהרן הוי כהן ויעבוד, שאינו שוה לא יעבוד, ולאו הבא מכלל עשה, עשה.'' אלא הרמב''ם לא סבר כן, שהרי הוא כתב בהל''ו. שם ''כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה. ואם היה מזיד לוקה.'' והקשה המל''מ שם שלפי הסוגיא הנ''ל הוא עובר על עשה ואיך לוקין אותו ע''ש. וכן כתב המעשה רקח שם, ולכן הוא כתב בהל''ז. הנ''ל הוא ''מוזהר על עשה''.

אלא נראה שהיה להרמב''ם גירסא אחרת, וכמ''ש הפרי האדמה שם וז''ל ''אלא שרש"י ז"ל הוכרח לקיים הגירסא, אמנם רבינו ז"ל לא פסק כגירסא זו אלא איכא בינייהו לא תעשה.'' וראיתי שכתב שם המרכבת המשנה פירוש אחר, וז''ל ''עי' מל"מ שהניח בצ"ע ועי' תוס' יו"ט. ואני אומר אדרבה הסוגיא מוכחת כפירוש הרע"ב ורבנו דמדקאמר איכא בינייהו משום אחולי עבודה מכלל דליכא בינייהו לענין מלקות. והא דאמר איכא בינייהו עשה, כפי הנראה ממ"ש רבנו בפי' המשנה דמפרש איכא בינייהו שעבר ועשה ר"ל שלוקה בדיעבד, ולאו למימרא שעובר בעשה. ועי' פרשת דרכים דרך מצותיך חלק ג' בענין אהדריה קרא לאיסורא.'' ולכן לפי זה אין לומר כהמעשה רקח הנ''ל ''שהוא מוזהר בעשה'', שזה רק לפי שיטת רש''י, משא''כ להרמב''ם שהוא עובר על לאו.

ולכן למסקנה נראה דאה''נ שכהן שתורם כליה הוא אסור לכתחילה לעבוד בבית המקדש כמ''ש המעשה רקח הנ''ל, אבל בין כהן ובין ישראל הם מותרים לתרום כליה שהם אינם נעשים טריפה ע''י זה.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני.

שוב כתב הרב הנ''ל עוד בענין זה. וזה מה שהשבתי לו:

לכבוד הרה''ג צבי שלוה שליט''א.

לפי שיטת המעשה רקח, למה האיסור של השוה לזרע אהרן שייך אף במומים שבתוך הגוף

יש לפרש עוד בזה. כתוב בפסוק פר' אמור פ''כא. כא. ''כל איש אשר בו מום, מזרע אהרן הכהן...''. וילפינן מזה שיש שני איסורים, ''מום'', וגם ''שוה לזרע אהרון'' כמבואר בבכורות מג. ע''ש. אלא גם מצינו שבמומים האיסור הוא רק במומים גלוים. וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' ביאת המקדש פ''ו. הל''ז. ''אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי.'' וי''ל שזה לא שייך באיסור ''שוה לזרע אהרן'', מפני שהמקור לדין שרק מומים גולים אסורים הוא בתוספתא פרק ד' ''היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח, מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר...'', כמ''ש הכסף משנה שם. וכתוב בפסוק זה (שם פסוק יח.) ''כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח...''. הרי כאן הזכיר הפסוק רק ''מום'' ולא הזכיר ''מזרע אהרן הכהן''. ולכן י''ל שכיון דלא מצינו דרשה זו לגבי זרע אהרן הכהן, ממילא שאיסור זה שייך אף בשינוים נסתרים. והרמב''ם הנ''ל הביא פסוק אחר, דהיינו ''שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי''. וזה פסוק יט. שם, והוא שייך לפסוק יח. הנ''ל שלא הזכיר בו ''מזרע אהרן הכהן.'' ולכן שפיר י''ל שרק במומים האיסור רק בגלוים ועבודתו פסולה, אבל לגבי האיסור של שוה לאהרן הכהן, שאין דרשת עור ופסח שייכת לזה, אף בשינוים נסתרים יש איסור אלא בדיעב עבודתו כשרה.

ולכן שפיר כתב המעשה רקח, לגבי מומים שאינם גלוים, ''אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה. צ"ל דבדיעבד קאמר דעבודתו כשרה אבל לכתחילה כיון שאינו שוה בזרעו של אהרן פשיטא דהרי הוא מוזהר בעשה לפחות בין אם נדמהו למומין המיוחדין באדם בין לאותם שהם מפני מראית העין כמ"ש בגמרא דבכורות דף מ"ג:''. ע''ש.

והגדר של מומים מבפנים הם כמ''ש הרמב''ם שם הל''ז. ''אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו אע"פ שנעשה טרפה''. הרי מומים של חסר או ניקב וכיוצא נחשבים לפיסול. ואין זה תלוי באם נעשה טריפה דוקא כשכבר ביארתי, אלא העיקר הוא השינוי שיש בין כהן זה לכהן אחר.

וראיתי שכת''ר הביא מ''ש התפארת ישראל פרק א' סעיף ט' "אבל מומין שבחלל הגוף כגון חסר לו טחול או כוליא ...או שנעשה טריפה מותר לעבוד.'' ונראה מזה שיש לו שיטה אחרת ההמעשה רקח הנ''ל.

אם כהן בזמן שבית המקדש קיים מותר לתרום כוליתו לחבירו לפי שיטת המעשה רקח.

א) כתוב בקידושין כא: ''וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ויעשה בעל מום, אמר רבה בר רב שילא אמר קרא ושב אל משפחתו, למוחזק שבמשפחתו.'' ופירש''י ''ויעשה בעל מום. ומה בכך והלא רציעה מצוה היא.'' נראה מזה שאין איסור לכהן להטיל מום בגופו, שכל הטעם שאין כהן נרצע אף שיש בזה מום, הוא רק מפני שיש פסוק מיוחד לזה, דהיינו ''ושב אל משפחתו, למוחזק שבמשפחתו'', הרי אם לא מפני פסוק זה, הוא מותר להטיל בו מום, וזה מ''ש הגמרא ''ומה דכך'', שאין איסור בזה מצד עשיית מום בגוף הכהן, אף אם ע''י זה הוא פסול לעבודה.

אלא כתב רש''י הנ''ל, ''והלא רציעה מצוה היא'', משמע שרק לצורך מצוה התירו, אבל כשאין מצוה הוא איסור גמור להטיל מום בגופו. אלא אין זה מוכרח, ויותר נראה שכוונת רש''י לומר שאף שאין איסור להטיל מום בכהן, מ''מ עדיין מצד עצמו הכהן רוצה לקיים מצוות עבודה בבית המקדש, ולכן הוא אינו רוצה כלל במום זה. ועל זה כתב רש''י שכיון שיש מצוה ברציעה אין לכהן להקפיד על עבודתו בבית המקדש.

וכן נראה, שאם תאמר שיש איסור לאו להטיל מום בכהן, הוי לרש''י למימר שזה בכלל מ''ע דוחה ל''ת, דהיינו מצוות עשה של רציעה דוחה הל''ת לעשות בכהן מום. אלא כיון שהוא רק כתב ''והלא רציעה מצוה היא'', משמע שאין כאן איסור, אלא אעפ''כ הכהן אינו רוצה לבטל עבודתו, ולכן הוא אינו רוצה ברציעה, ובזה יש להגיד לו שיש ברציעה מצוה, ולכן אין להקפיד אם הוא אינו יוכל לעבוד בבית המקדש.

וכן נראה ממ''ש הב''י אה''ע ס''ו. וז''ל ''כת' בא''ח רב נטורנאי, כהן דנסיב גרושה או אחת מהפסולת ושמיתו יתיה... ואמר לא ניחא לי דליהוי כהן... ובתשובה אחרת לגאון מתבעי לאפרושינן ואכרוזי עלייהו דליפרשו כהנים מינייהו דלא ליתקלו בהו... ואי חיישינן דאזיל לדוכתא אחרינא ופירש ידיה קייצינן ליה לראש אצבעותיו וקבעינן ביה מומא דלא ליפרוס ידיה.'' ע''ש. הרי בנדון זה אין איסור להטיל מום בכהן.

וראיתי פירוש זה בחבלים בנעימים ח''ה ס''כג. וז''ל ''וי''ל כוונת רש''י לא משום איסור הטלת מום בקדשים אלא מפני שגרם בטול מצות עבודה, וע''ז תירץ שהותר מפני מצוה, וכמ''ש בסוכה כה. עוסק במצוה פטור ממצוה וכ''ש אם לא מטי זמן חיובא כמ''ש שם ע''ב ובזבחים ק. אביי אמר ל''ק כאן שמת קודם חצות, אבל בדבר הרשות אסור לגרום ביטול מצוה...''. ע''ש כל דבריו. הרי כיון שיש מצוה של רציעה עתה, אין להקפיד על עבודתו בבית המקדש בזמן אחר.

אלא ראיתי בירושלמי שם פ''ק הל''ב. שכתב השירי הקרבן בד''ה ויבא לידי כרשינה, ''וקשה הא קי''ל דהמטיל מום בקדשים לוקה כדאיתא בפ' פסולי מוקדשין, ולא יגרע אדם מבהמה.'' ולענ''ד זה אינו, וי''ל שכן הוא שכהן גרע מבהמה, וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' איסורי מזבח פ''א הל''ז. ''המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה, שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו. מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום.'' הרי דין זה שייך רק בקרבן ולא באדם. וכתב המשנה למלך שם, ''המטיל מום בקדשים כו'. דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ"ק דע"ז דף י"ג ד"ה ונשחטה, שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה, וכ"כ בפרק קדשי קדשים דף נ"ט יע"ש. ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא, ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט.'' וי''ל דבשלמא בקדשי בד''ה יש לגזור, שזה בהמה וגם זה בהמה ושניהם מצד עצמם ראוים למזבח, אבל בכהן שהוא אדם ואינו ראוי לקרבן, נראה אין לגזור כלל. ולכן לא נראה שיש כאן חשש של הטלת מום בכהן.

ב) שוב כתב השירי קרבן שם, ''ועוד כיון דכתיב בכהנים ''וקדשתו'', בע''כ פשיטא שמצווים שלא לעשותו בעל מום.'' וכן נראה, ויש לפרש את זה לפי מ''ש הרמב''ם בהל' כלי המקדש פ''ד הל''א. ''הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב.'' הרי כיון שצריך להכינם לקרבן, אסור להטיל בו מום, בין ע''י הכהן עצמו בין ע''י אחר.

ולכאורה יש להקשות על זה, שא''כ איך פירש רש''י ''ויעשה בעל מום. והלא רציעה מצוה היא'', מה בכך שמצוה היא הלא אין לו לעבור על מ''ע של ''וקדשתו'' בשביל מצוות עשה אחרת (ואף שבפסחים נט. מצינו שמצוה חמורה שיש בה כרת דוחה מצוה קלה שאין בה כרת, בנד''ד לא שייך לומר שמצוה אחת חמורה ואחת קלה.) וגם הו''ל להגמ' להשיב הכי, ולא להביא הטעם של ''ושב אל משפחתו, למוחזק שבמשפחתו''.

אלא זה אינו, וש לפרש הסוגיא לפי מ''ש בהג' מרדכי במס' גיטין, וז''ל ''אין כהן נרצע. מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת והקשה לו תלמידו הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא לא. והקשה וא"כ כל מיני קדושה לא ליעבידו להו ושתיק ר"ת. והשיב הרב פט"ר דנהי דיש בהם קדושה ויכול למחול כדאמרינן פ"ק דקידושין אין כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, והשתא בלא הך טעמא תיקשי איך מצי להשתעבד ביה אלא ודאי מצי מחיל, והלכך איצטריך לטעמא דבעל מום דאל"כ היה נרצע.'' ע''ש. הרי מבואר שכל הענין בסוגיא דקידושין הנ''ל הוא אינו משום הטלת מום בכהן כמ''ש השירי קרבן בתחילת דבריו, אלא הוא משום חשש ''וקדשתו'', ובזה שייך מחילה, וכתירוץ השני של השירי הקרבן הנ''ל.

ולפי זה י''ל שלא שייך לומר שמצוות רציעה אינה יכולה לדחות מצוות ''וקדשתו'' כשהקשתי לעיל, שהרי כיון שהכהן יכול למחול על קדושתו, ממילא אין כאן מ''ע לדחות שהיא פרחה באויר ע''י המחילה. ולכן אין לומר שאין מ''ע של רציעה דוחה מ''ע של וקדשתו, שהרי הכהן מחל על קדושתו, וממילא נשאר החיוב לקיים מ''ע של רציעה. אולם פירש''י שהטעם שהכהן יכול למחול על כבודו (אם לא מטעם ושב אל מפשפחתו), הוא רק כשיש מצוה בזה, אבל אם אין מצוה אין לו רשות למחול על כבודו.

וכל זה אף בזמן שבית המקדש קיים, כמ''ש השואל ומשיב מה''ק ח''ג ס''טז. לגבי הסוגיא בקידושין הנ''ל, וז''ל ''דשם בזמן שעבד עברי נרצע, ובזמן היובל נוהג ביהמ''ק קיים, ולכן אי לאו דהי' מצוה ברציעה הי' אסור.'' הרי אף כשבית המקדש קיים יש להתיר להטיל מום בכהן לצורך מצוה. וזה מפני שהוא יכול למחול על כבודו.

ולפי זה יש לחזור לנד''ד. וי''ל שהיא מצוה גדולה לכהן להציל את חבירו מסכנת נפשות, ע''י תרומת כליה כשאין בזה סכנה או ספק סכנה לכהן (עיין יחוה דעת ח''ג ס''פד.) וא''כ הוא יכול למחול על קדושתו, וי''ל כעין רש''י הנ''ל ''ויעשה בעל מום. ומה בכך והלא הצלת חבירו מצוה היא.''

מ''מ אעפ''כ לדעת המעשה רקח הנ''ל הוא פסול לעבודה לכתחילה כיון שהוא אינו שוה לזרע אהרן. ויש לו לעשות כמ''ש ברמב''ם הל' ביאת המקדש פ''ו הל''יב. ''מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום. יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה וחולק בקדשים עם אנשי בית אב שלו ואוכל שנאמר לחם אלהיו מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל.'' ע''ש.

אם יש לכהן לחוש שיבנה בית המקדש

כתב כת''ר, ''גם את מסקנת דברי הרב לא הבנתי מדוע יהיה מותר לכהן לתרום כליה ולפסול עצמו מלעבוד כשאנו מצפים לביאת משיח צדקנו בכל יום שיבוא.''

כבר ביארתי לעיל שאף בזמן בית המקדש מותר לכהן לתרום כליה. אלא עדיין י''ל שאף את''ל שהוא אסור, מ''מ בזמן הזה אין לכהן לחוש שמא יבנה בית המקדש. וזה כמ''ש הרמב''ם בהל' ביאת המקדש פ''א הל''ז. וז''ל ''כל כהן שיודע מאי זה משמר הוא ומאי זה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה [היום] אסור לו לשתות יין כל אותו היום. היה יודע מאי זה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו אסור לו לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם. אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.'' ע''ש.

וכתב הראב''ד שם, ''א"א הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי.'' ע''ש.

וכתב הכסף משנה שם, ''לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'. שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה, רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי. ופירש"י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ"ל. ודברי הראב"ד בהשגות כדברי רש"י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו', ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו, ליכא פלוגתא בין רבי לת"ק, ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאל"כ לא הו"ל להשמיטו.'' ע''ש.

ולפי כל זה לכ''ע בזמן הזה שאין הכהן מכיר משמר ובית אב שלו, ממילא שאין לו לחוש לשמא יבנה בית המקדש.

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני.

סימן רכח

שאלה: כמה יש לאדם להשתדל לתרום כליה.

תשובה:

לכבוד הרה''ג סודי נמיר שליט''א

א) בענין כמה יש להשתדל לתרום כליה. י''ל שאין זה בגדר של חיוב, והוא אינו בכלל אל תעמוד על דם רעך, כיון שאין הסכנה ממש לפנינו, כיון שהחולה יכול להמשיך חייו בדיאליזה. ועוד בשלמא לגבי אל תעמוד שיש חיוב להציל עם ממונו כמבואר בח''מ ס''תכו. אבל אין חיוב להציל מגופו כמו בנד''ד. מ''מ אעפ''כ עדיין יש בזה חסד גדול לתרום את הכליה. ולכן י''ל בזה כמ''ש המסילת ישרים בפרק כ. במשקל החסידות, שכתב ''נמצאת למד שהבא להתחסד החסידות אמתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קדוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה, יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחר רע במראיתו וטוב בתולדותיו, הכל הולך אחר החתום והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת. ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ. ''וה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה''.'' ע''ש.

וכן הוא בנד''ד צריך האיש לדבר עם אשתו ומשפחתו כדי לשקול כל הצדדים במצוה יקרה זו, ''וה' יתן חכמה בפיו, דעת ותבונה.''

ואסיים בכבוד רב

מחבר הספר אורחותיך למדני
 

חיים כץ

משתמש ותיק
גבריאל פולארד אמר:
מקפיץ (מלפני שנתיים).
ויהיו הדברים לעילוי נשמת הרב רבי אברהם ישעיהו זצ"ל בין ר' צבי שיבלחט"א
מי זה הצדיק הלזה ?
ומה זכות זכה לכך שעסקנו בד"ת עבור נשמתו ז"ל .
 
 

איש פשוט מאד

משתמש ותיק
חיים כץ אמר:
גבריאל פולארד אמר:
מקפיץ (מלפני שנתיים).
ויהיו הדברים לעילוי נשמת הרב רבי אברהם ישעיהו זצ"ל בין ר' צבי שיבלחט"א
מי זה הצדיק הלזה ?
ומה זכות זכה לכך שעסקנו בד"ת עבור נשמתו ז"ל .
הרב אי"ש הבר זצללה"ה.
יו"ר ומקים "מתנת חיים" (לתרומת כליות)..
 
 
חלק עליון תַחתִית