למה המקלל היה חייב מיתה

החושב

משתמש רגיל
ברש"י מבואר שבשעה שקילל עדיין לא נאמר שדין מקלל במיתה ולכן הניחוהו לא ליד המקושש 
א"כ ילה"ק למה באמת הרגו אותו והרי בשעה שקילל לא היה דינו במיתה ועוד שלא התרוהו וכן רבות
 

מחשבות

משתמש ותיק
הוראת שעה שנאמרה למשה
ואפשר לראות שמיד נתנוהו במשמר
שהיה ברור להם שא"א שיגדף ועם ישראל ישתוק,
ומעודי תמהתי למה היו צריכים לפרוש להם ע"פ ה'
שידינוהו בדין מלכות וכעין לבקרים אצמית כל רשעי ארץ
ובדין מלכות יכל משה לדונו בסייף.
 

מחשבות

משתמש ותיק
באמת שמות דומים
אבל אני קדמתי.
נ.ב. ירבו החושבים בפורום
 

avih

משתמש רגיל
ייתכן שרצו שתהא מיתתו כפרה על חטאו.
משא"כ אם היה נהרג מדין אחר.
 

avih

משתמש רגיל
מחשבות אמר:
הוראת שעה שנאמרה למשה
ואפשר לראות שמיד נתנוהו במשמר
שהיה ברור להם שא"א שיגדף ועם ישראל ישתוק,
ומעודי תמהתי למה היו צריכים לפרוש להם ע"פ ה'
שידינוהו בדין מלכות וכעין לבקרים אצמית כל רשעי ארץ
ובדין מלכות יכל משה לדונו בסייף.

ייתכן שרצו שתהא מיתתו כפרה על חטאו.
משא"כ אם היה נהרג מדין אחר.
 
 

אבינועם

משתמש ותיק
החושב אמר:
ברש"י מבואר שבשעה שקילל עדיין לא נאמר שדין מקלל במיתה ולכן הניחוהו לא ליד המקושש
א"כ ילה"ק למה באמת הרגו אותו והרי בשעה שקילל לא היה דינו במיתה ועוד שלא התרוהו וכן רבות

סנהדרין פ:
כל חייבי מיתות [שנתערבו זה בזה נידונין בקלה]: ש''מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א''ר ירמיה הכא במאי עסקינן כגון שהתרו בו סתם והאי תנא הוא דתניא ושאר חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת ב''ד רבי יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ת''ק יליף ממקושש ורבי יהודה אומר מקושש הוראת שעה היתה.
רש"י: יליף ממקושש. שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם: הוראת שעה היתה. ועל פי הדבור מחייב ולא גמרינן מינה לדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע.

א"כ כן יהיה העניין גם במקלל.
 

בחור צעיר

משתמש ותיק
דעת זקנים ויקרא כד' יב':
וקשה כאן ולשם לרבי יהודה דאמר שאינו נהרג עד שיודיעוהו באי זו מיתה נהרג א"כ איך נתחייבו אלו ושמא התרו בהן בכל ארבע מיתות ב"ד והתירו עצמן למיתות כלן ומיהו קשיא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה שהרי בכל מיתה ומיתה הויא לה התראת ספק ודוחק הוא שיהו בהם כל כך עדים שהתרו להם מכלם ביחד ושמא אפשר להיות כן מדכתיב כאן וסמכו השומעי' ולא כתיב העדים וכן במקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש משמע שהרבה היו שם. ועוד י"ל חברים היו וס"ל דחבר אין צריך התראה. תן לחכם ויחכם עוד:
 

נדיב לב

משתמש ותיק
החושב אמר:
ברש"י מבואר שבשעה שקילל עדיין לא נאמר שדין מקלל במיתה ולכן הניחוהו לא ליד המקושש 
א"כ ילה"ק למה באמת הרגו אותו והרי בשעה שקילל לא היה דינו במיתה ועוד שלא התרוהו וכן רבות

מה שקשה הוא מצד ההתראה או מצד שהיו יכולים ללמוד ק"ו ועמדו בזה המפרשים באריכות ואציע כאן מקצת ממה שנתפרש.


גור אריה פרק כד פסוק יד - ואם תאמר, ומקלל זה, כיון שלא ידעו בו שהוא במיתה, אם כן לא היה לו התראה, ואין מיתות בית דין בלא התראה (סנהדרין ח ע"ב) . וכן מקושש, שלא היו יודעין באיזה מיתה ימיתו אותו (רש"י במדבר טו, לד), למאן דאמר במסכת סנהדרין (פ ע"ב) שצריך להתרות בו באיזה מיתה מיתתו, איך היה חייב מיתה בלא התראת מיתה (קושיות בעלי התוספות), ויראה לומר, דודאי היו מתרין בו שאל תעשה זה כי תתחייב במה שיאמר הקב"ה, והוי זה התראה, ולא הוי התראת ספק, דכיון שנתן להם התורה, ועדיין לא קבלו דין זה, ולבסוף יאמר להם הקב"ה הדין, הוי התראה, ולא דמי שאם עתה התרה בו שתתחייב המיתה הכתובה בתורה, דהוי התראת ספק, שיכול לומר אני הייתי סובר כי אין זאת המיתה היא הכתובה, ולפיכך אין דין מיתה בו, אבל המיתה שעדיין לא למדו מפי השם, לא יוכל לומר שאני אמרתי שאין מיתה זאת או מיתה קלה אחרת, שזה לא שייך לומר, לכך הוי התראה אם מתרה בו שתחייב מה שיאמר השם, והוי התראה גמורה. ויש לומר עוד, כי מאחר שהיו דנין אותו על פי ה', ודיני ה' מחולקים מדיני בית דין, ואין לשאול איך היה דן אותו בלא התראה. וראשון נראה פשוט:

רבי יוסף בכור שור פרק כד פסוק יב - לפרוש להם על פי ה'. נראה היה בעיניהם שחייב מיתה משום דכתיב - "ומקלל אביו ואמו מות יומת", קל וחומר לשכינה, אלא שלא רצו לעונשו מן הדין, ומשום הכי כתיב - "לפרוש להם על פי ה'". אבל במקושש ידעו אל נכון שהוא חייב מיתה, דכתיב - "מחלליה מות יומת", אלא שלא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג, ולכך כתיב "מה יעשה לו", באיזו מיתה יהרגוהו:

משכיל לדוד - ויניחהו לבדו וכו'. הא דלא ידעו אם חייב מיתה או לאו אע"ג דכבר הוזהרו על זה בקרא דאלהים לא תקלל ולא עוד אלא דאפילו בני נח נמי הוזהרו על זה והו"מ לאוכוחי מגדף את השם דודאי חייב מיתה מק"ו דמקלל אביו ואמו ואף על גב דאין עונשין מן הדין הכא גילוי מלתא הוא. ועוד דהו"מ להוכיח נמי מקללה קללה מהתם מ"מ י"ל דהספק היה הואיל ובאב ואם אינו חייב עד שיקללם בשם וכאן לאו הכי הוה הילכך לא הו"מ לאוכוחי מהתם והיינו ספקא ומשו"ה הניחוהו לבדו דלא הוו דמי למקושש והיינו דקמהדר ליה רחמנא הוצא את המקלל וכו' ואל ב"י תדבר לאמר איש איש וכו' ונשא חטאו כלומר דלא לילפו מניה דהכא הוראת שעה היא אבל בעלמא כה"ג ונשא חטאו בידי שמים אבל אינו חייב מיתה בב"ד עד שיברך שם בשם והיינו ונוקב שם וכו' בנקבו שם וכו' אז דוקא יומת בב"ד. ולענין מ"ש רש"י שניהן בפרק אחד היו עמ"ש בזה בפ' שלח:
 
חלק עליון תַחתִית