החושב אמר:
ברש"י מבואר שבשעה שקילל עדיין לא נאמר שדין מקלל במיתה ולכן הניחוהו לא ליד המקושש
א"כ ילה"ק למה באמת הרגו אותו והרי בשעה שקילל לא היה דינו במיתה ועוד שלא התרוהו וכן רבות
מה שקשה הוא מצד ההתראה או מצד שהיו יכולים ללמוד ק"ו ועמדו בזה המפרשים באריכות ואציע כאן מקצת ממה שנתפרש.
גור אריה פרק כד פסוק יד - ואם תאמר, ומקלל זה, כיון שלא ידעו בו שהוא במיתה, אם כן לא היה לו התראה, ואין מיתות בית דין בלא התראה (סנהדרין ח ע"ב) . וכן מקושש, שלא היו יודעין באיזה מיתה ימיתו אותו (רש"י במדבר טו, לד), למאן דאמר במסכת סנהדרין (פ ע"ב) שצריך להתרות בו באיזה מיתה מיתתו, איך היה חייב מיתה בלא התראת מיתה (קושיות בעלי התוספות), ויראה לומר, דודאי היו מתרין בו שאל תעשה זה כי תתחייב במה שיאמר הקב"ה, והוי זה התראה, ולא הוי התראת ספק, דכיון שנתן להם התורה, ועדיין לא קבלו דין זה, ולבסוף יאמר להם הקב"ה הדין, הוי התראה, ולא דמי שאם עתה התרה בו שתתחייב המיתה הכתובה בתורה, דהוי התראת ספק, שיכול לומר אני הייתי סובר כי אין זאת המיתה היא הכתובה, ולפיכך אין דין מיתה בו, אבל המיתה שעדיין לא למדו מפי השם, לא יוכל לומר שאני אמרתי שאין מיתה זאת או מיתה קלה אחרת, שזה לא שייך לומר, לכך הוי התראה אם מתרה בו שתחייב מה שיאמר השם, והוי התראה גמורה. ויש לומר עוד, כי מאחר שהיו דנין אותו על פי ה', ודיני ה' מחולקים מדיני בית דין, ואין לשאול איך היה דן אותו בלא התראה. וראשון נראה פשוט:
רבי יוסף בכור שור פרק כד פסוק יב - לפרוש להם על פי ה'. נראה היה בעיניהם שחייב מיתה משום דכתיב - "ומקלל אביו ואמו מות יומת", קל וחומר לשכינה, אלא שלא רצו לעונשו מן הדין, ומשום הכי כתיב - "לפרוש להם על פי ה'". אבל במקושש ידעו אל נכון שהוא חייב מיתה, דכתיב - "מחלליה מות יומת", אלא שלא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג, ולכך כתיב "מה יעשה לו", באיזו מיתה יהרגוהו:
משכיל לדוד - ויניחהו לבדו וכו'. הא דלא ידעו אם חייב מיתה או לאו אע"ג דכבר הוזהרו על זה בקרא דאלהים לא תקלל ולא עוד אלא דאפילו בני נח נמי הוזהרו על זה והו"מ לאוכוחי מגדף את השם דודאי חייב מיתה מק"ו דמקלל אביו ואמו ואף על גב דאין עונשין מן הדין הכא גילוי מלתא הוא. ועוד דהו"מ להוכיח נמי מקללה קללה מהתם מ"מ י"ל דהספק היה הואיל ובאב ואם אינו חייב עד שיקללם בשם וכאן לאו הכי הוה הילכך לא הו"מ לאוכוחי מהתם והיינו ספקא ומשו"ה הניחוהו לבדו דלא הוו דמי למקושש והיינו דקמהדר ליה רחמנא הוצא את המקלל וכו' ואל ב"י תדבר לאמר איש איש וכו' ונשא חטאו כלומר דלא לילפו מניה דהכא הוראת שעה היא אבל בעלמא כה"ג ונשא חטאו בידי שמים אבל אינו חייב מיתה בב"ד עד שיברך שם בשם והיינו ונוקב שם וכו' בנקבו שם וכו' אז דוקא יומת בב"ד. ולענין מ"ש רש"י שניהן בפרק אחד היו עמ"ש בזה בפ' שלח: