זה בא להקל ! ולהגביר את רוממות המקדש,ולהתרחק מהצאבה..הטומאה לרמבם וסיעתו. והאם אפשר להביא חטאת על עבירה בעתיד ?

NETANEL

משתמש ותיק
         להשלמת נושא הטומאה וגישת מפרשי התורה לעניין, ואחרי שביארנו את שתי השיטות האחרות: א –שיש בהם נזק גופני,  ב- שיש בהם נזק רוחני ,נבאר עכשיו את השיטה הנוספת, חלק א של המאמר  בקישור הבא: 
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=155&t=19491#p289005
     השיטה השלישית של הרמבם וסיעתו, שהטומאה אין לה שום ממשות ,לא באדם ולא בכלים,,לא פיזית ולא רוחנית, אלא היא מושג הלכתי בדומה לחוב כספי שיש לאדם, או בדומה לחפץ שיש לו בעלים ואין רואים בהם שום דבר ממשי- גם לא רוחני.     וגם אילו היו לנו משקפיים שיש להם   יכולת לראות דרגות  רוחניות   לא היינו מבחינים בכלום.
 ​
רסג
הקדום במפרשים  הכותב עכ הוא רסג ,  וזל -
...אבל מה שהרחיק מן הטינופים והטומאה, אנו אומרים לו: גוף האדם אין בו שום טומאה אלא כולו טהור, כי הטומאה אינה דבר מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו, והתורה טימאה מקצת לחויות האדם לאחר פרישתן ממנו, ואינן מטמאות כשהן בו. אלא אם יקבע לנו האומר כן מצוות שיחוקקם מדעתו, ויטיל עלינו דבריו המוזרים, הרי אנו לא נקבלם...
ולגבי התועלת מכך  "ואומר עוד, כי החלק השני שהוא מותר בשכל, וכבר באת התורה וצותה על חלק ממנו והזהירה על חלק ממנו... כגון מה שקדשה יום מבין הימים... והפרישות אחרי מקצת המקרים על דרך הטומאה... אף על פי שהסבה העיקרית לקיומן הוא צווי ה', ושנזכה בכך לגמול, הריני מוצא לרובן טעמים פרטיים מועילים, וראיתי לרשום מקצתן... ומתועליות הטומאה והטהרה, כדי שישפל האדם בעיני עצמו מעצמו, ושתחבב עליו התפלה לאחר הפסקתה כמה ימים, ושיכבד בעיניו הקודש לאחר שנמנע ממנו זמן מסויים, וכדי שיתן את לבו ליראה... (מאמר ג פרק ב)
 רוממות המקדש וכבודו היא אחת התועליות מדיני הטומאה , ובהמשך נראה שגם הרמבם כותב כך.
 ​
 
הרמבם -
 הרמבם ביד מבאר היטב את החוקיות שבדיני טומאה וטהרה, ואת הנשגבות שבהם המונעת מאיתנו כל הבנה בו,  אולם מצד שני יש  במורה נסיון לתת הסבר ולו חלקי לדינים אלו ,ונביא את שניהם:
הרמבם בסוף הלכות מקוואות:
........דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן.
 ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא.
      שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב. 
 ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל.
      ואעפ"כ רמז יש בדבר. כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר.   כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן:
סליקו להו הלכות מקואות בס"ד:
 ​
 ​
לעומת זאת, בספרו מורה נבוכים (חלק שלישי, פרק מז)
       הרחיב הרמב"ם במתן נימוקים להלכות אלו. לדעתו, הזהירות מן הטומאות כשלעצמה איננה מסלקת מהאדם נזק גופני או רוחני כלשהו, אלא שיש לזהירות זו תוצאה ותועלת מעשית: והלכות הטומאה נועדו בין היתר  להרחיק את האדם מבית המקדש, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו מוגבלים  ונדירים יותר - כך תהיה התרשמותו חזקה יותר, והשנויים הנפשיים לטובה יהיו חזקים ומשמעותיים יותר, והם ישליכו גם על  על התנהגותו.
 ​
....רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק מ"ז:
      "כבר ביארנו שהכוונה כולה היתה במקדש – להתחדש בו התפעלות לבוא אליו, ושיירא ויפחד... וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה הנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו זה לאמרו (משלי כ"ה): "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך".
   ומפני שהיתה זאת הכוונה הזהיר "הטמאים" מהכנס למקדש. – עם רוב מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים: כי אם ינצל ממגע נבלה, לא ינצל ממגע שמונה שרצים, הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים, והרבה פעמים ירמסם אדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה, לא ינצל ממגע נדה או זב או מצורע... ויהיה זה כולו, סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם (יומא פ"ג) "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור – עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההתפעלות המביא לכניעה המכוונת.."

התועליות לרמבם:
                   דברים נוספים שיש בהם מן החידוש בדברי  ברמבם ,1-  שדיני הטומאה באים להקל עלינו ,  2 – שאין חטא לאדם שיהיה טמא, וכז מפני שהרמבם הולך לשיטתו ,שיש מצוות שהשם ציווה עלינו כדי להרחיקנו ממנהגי הצאבה עובדי העבודה זרה וכו . כמו באיסור דם, בשר וחלב, וגם – דיני הטומאה !
     ואלו דבריו " ואומר שזאת תורת האלוה אשר נצטוה בה משה רבינו והתיחסה אליו לא באה רק להקל העבודות והטרחים. וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם. ...
 ​
מורה ג, מט
     ...ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות.
 אחת מהם - להתרחק מן הכיעור והמאוס,
והשניה - שמירת המקדש,
 והשלישית - לישא פנים למנהג המפורסם כי היה מטורח הצאבה הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו עתה,
 והרביעית - להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין הטומאה והטהרה מעסק מעסקיו. כי זאת המצוה של טומאה וטהרה אינה נתלית רק במקדש וקדשיו לא בזולתם "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה.
        והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח - רצוני לומר שארית המגוסי - שהנדה תהיה בבית בפני עצמה וישרפו המקומות אשר תלך עליהם ומי שמדבר עמה יטמא ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא.
    ראה כמה בין זה ובין אמרנו "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגומר"; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. - ומן המפורסם שבדעותם עד שמננו זה - שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא מפני שהוא נוגע בדם ובשער וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד.
 אבל אנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא לקודש ולמקדש
 ​
וכך גם ב- בטומאת אוכלין טז ,ח ט
     ..הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות - אינו אלא לעניין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה, אבל החולין - אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים... וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן,
       שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת, מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת. כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה 'ובנבלתם לא תגעו' - ברגל בלבד...

ממכתבי הרמבם: (ברויאר שכ)
 
ולהלן ממכתבו של הרמבם בהם הדברים תקיפים יותר,שיש להימנע מעודף החמרה בטומאה  - כדי להיבדל מהקראים ,שהחמירו בהם,(כידוע שכך נהגו גם האיסיים).
 ​
במכתב של הרמבם לרי בן גאביר מבגדד
" לפי שעניין הטומאה והטהרה זולת האסור והמותר אצל הרבנים,,וזה מנהגינו המפורסם בכל ארצותינו ובכל ארצות צרפת,והוא דין התלמוד עליו מצינו בני א"י כולם שהיינו ביניהם,
אבל אנשי מצרים מצינו אותם נוטים לדברי מינות והולכים אחר סידור הקראים ,,,ואמרנו להם שהנגיעה בבגדים ובמאכלים הוא מותר, אבל  תשארו על מנהגכם ומי שרוצה להתיר יתיר, ומי שימאס הדבר מפני זוהמא או מפני תוספת סייג כדי להרחיק מן הנידה יש לו לעשות,
 אבל אם הוא סובר איסור במאכל או במשתה שתגע בו הנידה ונתרחק ממנו מפני האיסור, יצא מכלל הרבנים- וכפר בתורה שבעל פה,

   יש מכתב נוסף "איגרת המוסר" שגם בו דעת הרמבם חדה ,אולם יש רבים  המפקפקים במקוריות שלו. ושם הוא כותב על אנשים ש -
,שאינם אצלי אלא כדמות הקראים...וינהגו בעניין הנידה כמו שיאמינו וינהגו בני מגוס,אומה הדרות בארצות הישמעלים, לא יראו הנידה כלל,ולא ידברו עמה ואוסרים ללכת אשר דרכה כף רגלה...
  
  
 ​
רשרה -
בעקבות הרמבם והרסג שראו בטומאה עניין רוחני וסמלי בלבד, הלך גם  הרשרה בביאורו בחומש ויקרא,ובאריכות בסוף פרשיות שמיני תזריע ומצורע.
      הרשר הירש וזל "כל שורה בהלכות טומאת המגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה מייצגים תפיסות ומושגים." הרש"ר הירש מסתמך על ההבחנות הדקות בהלכה בין מיני הכלים המקבלים טומאה, חלקן אף תלויות במחשבת האדם על הכלי; ומכאן הסיק, שהדבר הקובע האם הטומאה תחול או לא תחול במקום מסוים הוא יחסו של האדם לדבר.
 
העולה מדבריו  בקצרה הוא -
שהיו גישות שראו בהרחקת המצורע מן המחנה טעם בריאותי. ושהצרעת היא מעין מחלה מדבקת ועל כן יש להרחיק את המצורע מן המחנה. הרש"ר הירש מתנגד בחריפות לגישה זו וטוען שהצרעת אינה מחלה טבעית אלא נס ופלא בעם ישראל ומביא כמה הוכחות לכך:

    1.      צרעת המתפשטת על כל הגוף טהורה. אם זו הייתה מחלה רגילה מדוע אם היא על כל הגוף טהורה? הרי בשלב זה נמצא המצורע בשלב החמור ביותר של המחלה.

 2.      מראות הנגעים המופיעים בתורה אינם מדבקים לפי תורת הרפואה'

3.         הכהן הוא זה שקובע את מצב הטומאה והטהרה של האדם ולא הרופא.
4  פסוק יב אומר לנו שלא נדרשת בדיקה מדוקדקת של קמטי הגוף, אלא רק בדיקה "לכל מראה עיני הכהן",
5,  ), שהמצורע משתלח רק מערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אך בשאר חלקי הארץ – בכל ערי הפרזות ובכל הערים שהוקפו חומה רק לאחר מכן – הותר למצורע להתהלך חופשי בין הבריות,
6,   העתים בהן נאספים המוני אנשים במקום אחד? בעת שכזאת יכולים "מצורעים" המתהלכים בין ההמונים להדביק משפחות שלמות ואפילו את האומה כולה! אך דווקא בזמנים האלה, נצטוו הכהנים לא לטמאם,ולהימנע מראיית צרעת. אין רואים נגעים בשבעת ימי המשתה שלאחר החתונה; בשלושת הרגלים,
7  בפרק יד, פסוק לו, נצטווה הכהן במפורש, שיוציאו כל דבר מן הבית לפני הבדיקה כדי שלא יטמא כל אשר בבית. והנה, אם מטרת ההסגר הייתה למנוע מחלות ,היה אמור להיות ההיפך : סגר מוחלט.
 ​
שיקולים אלה וכיוצא בהם מביאים אותנו למסקנה הברורה שלא ניתן כלל לומר שפרק זה עוסק ברפואתה ובמניעתה של מחלה , נמצא שהדעה שהלכות נגעים הינן תקנות רפואיות וכדומה אינה אלא פרי הדמיון.
 :
 
פרישות
    אף כי הטהרה איננה חיוב הלכתי, כמה מקורות בדברי חז"ל משבחים את הטהרה כמעלה מומלצת. כך נאמר בתלמוד הירושלמי בשם התנא רבי פנחס בן יאיר: "טהרה מביאה לידי קדושה".במדרש תנא דבי אליהו נאמר על הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד): "מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמרו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים וללויים ולישראל כולן".
         הרמבן בפ קדושים  אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים ... שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ... וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן . שהפרלשות עצמה חש לה מעלה, ולא כרמבם שרק מסלק המניעות,
       האם המסקנה מדברי הרמבם הנל  שהפרישות מגונה  ?  האם הוא חולק על  הרמבן והשאר שמחייבים מאוד את הקדושה והפרישות ? לא.
          אלא – שלרמבם : כמו שהכוהנים נצטוו בדיני טומאה רבים יותר מישראל רגיל. וכמו שהכוהן הגדול נצטווה ביותר דיני קדושה\טומאה מכוהן הדיוט. ובישראלים כמו שלנזיר יש דיני טומאה \טהרה מיוחדים . כך הדבר גם בעם ישראל כולו,
            לכל האנשים יש את דיני הטומאה עליהם נצטוו, ולרמבם די להם בכך. אולם למעטים מבקשי השם וקירבתו , להם מורה הרמבם את דרכם כפי שכתב ביד ,

וזל ה
רמבם  בטומאת אוכלין טז. יב.
........ אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים. חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים.
ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם . שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה. שנאמר: והתקדשתם והייתם קדושים..
...במקומות אחרים כתב הרמב"ם, יתרון  נוסף שיש בזהירותם של ה"חברים" מלהיטמא (ראו להלן) הוא, שעל ידי כך נאלצו להתרחק מחברתם של עמי הארץ, ובדידות זו איפשרה להם להגיע להישגים רוחניים.

ויהי רצון שיתקיים בנו  במהרה ,המקרא :

 "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ",השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן:​
 ​
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרחבה, מהרמבם על פרישות ונזירות - היה כפול, ומחקתי.
 
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
 שקול כנביא וככה"ג !  הרחבה, מהרמבם על פרישות ונזירות -
     
       כיוצא בזה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת טהרות: "שהחסידים היראים, כאשר רצו להביא עצמן לידי פרישה מהמון עמי הארץ, עד שלא יאכלו ולא ישתו עימהם, בגלל מה שיש בכך מן הטוב... לפיכך מטילים על עצמם לאכול חוליהם בטהרה" (פרק ב, ב).

         ועוד "טעם הנזירות פשוט מאוד, והיא הפרישות משתיית היין, אשר כבר השחית ראשונים ואחרונים... לפיכך באו מדיני הנזירות... אסור "מכל אשר יצא מגפן היין" , הרחקה יתרה, כדי שיסתפק האדם ממנו בהכרחי, שהרי המתרחק ממנו נקרא קדוש, והושווה למעלת כהן גדול בקדושה, עד שאינו מתטמא אפילו לאביו ולאמו כמוהו. כל הגדולה הזו מפני שפירש מן היין (מוה"נ, ח"ג מח, ).

      ועוד האומר: "הריני נזיר אם אעשה כך וכך, אם לא אעשה" וכיוצא בזה, הרי זה רשע ונזירות רשעים היא; אבל הנודר לה' דרך קדושה, הרי זה נאה ומשובח, והרי נאמר בו: "נזר אלוהיו על ראשו" (במדבר ו, ז). ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב, יא)" (הלכות נזירות י, יח).

      טעם הקרבן    
            ואפשר שמחלוקת זו לעניין נזירות ופרישות לאנשים רגילים, שאינם בני עלייה, באה לביטוי גם במחלוקת לגבי הטעם של קרבן נזיר בגמר ימי נזירותו:
לפי הרמבם וסיעתו - אפשר אולי להניח, שקורבן הנזיר המובא בסוף התהליך,   הוא כפרה על חטא הנטייה   לפרישות הקיצונית השלילית, שהיא חורגת לדעת הרמב"ם מ"דרך ה'"
.         ובעמק דבר טען יפה בעניין : ,שטומאתו מעידה שנזירותו לא היתה בכוונה הנאותה: וזל " אחר שכתוב במת שבא בפתע פתאום שאין שום אשמה על הנזיר, מבואר שהחטא הוא שפירש עצמו מן היין. ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה'. אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה, אות הוא שאינו ראוי לכך. ואם כן, ציער עצמו חינם מן היין, וביקש לו דבר שגבוה מערכו.


        אך הרמבן (וגם האברבנל) כתב טעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא): "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים". השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) "כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ".
       והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם..(במדבר ו, יג-יד),גם ר בחיי מתייחס לנזירות בחיוב כרמבן, אלא שאת טעם הקרבן הוא מנמק עפ קבלה,
  הסבר דומה מביא גם הראב"ע: "יביא עולה וחטאת... בעבור שירחק מקדושתו וירד ממעלתו" (יסוד מורא, שער עשירי).וזה כרמבן,
אןלם בחומש נראה שפירש אחרת , וזל:   אבן עזרא  (במדבר ,ו,יא,) אחד לחטאת ואחד לעולה –" והסוד שהוא שאמרו חז"ל: ושכר עבירה עבירה", דהיינו לאבע עשה עבירה אחת  בקבלו על עצמו נזירות, וזה גרר אחריו עבירה נוספת שנטמא ,ולכאורה נראה מפירושו כאן שהנזירות שלילית.

.
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
הייתכן להביא חטאת על העתיד ? לרמבן כן !
שהרי בקרבן נזיר כתב " והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם" , והוא עדיין לא נטמא וכו,
ןאכן הקשה ר בחיי על ההסבר של הרמבן, וזל : " ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החידוש, כי היכן מצינו קרבן על העתיד?". ולכן תירץ שזה חידוש מיוחד , ונימוקו על פי הקבלה,

ועוד שם - ברבינו בחיי בן אשר בבמדבר פרק ו פסוק יג על טעם הקרבן הזה בנזיר "ביום מלאת ימי נזרו" לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כולה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר. וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן, הנה זה ענין נפלא ומחודש. וכן אמרו רז"ל במסכת נזיר (עיין נדרים ד א) "חידוש הוא שחדשה תורה בנזיר....
ולכן לר בחיי ההסבר הוא עלפי קבלה, וממ אין בזה משום כפרה או סליחה ,וזל : "אבל טעם הקרבן והחדוש איננו מתבאר כי אם ע"ד הקבלה והזכרתי בנזירותו כבר כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה,
 
חלק עליון תַחתִית