..טומאה, שדים מחלות ומוות, הרמבן, הספורנו והרן , חלק א'. וכי נחש ממית- ואינו מטמא? אבל זה רק אוויר !

NETANEL

משתמש ותיק
 ​
 ​
...טומאה, שדים.ט מחלות ומוות, הרמבן, הספורנו והרן , חלק א'
חלק  ב של המאמר בקישור הבא:
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=155&t=19611&p=291003#p291003
 ​
הנושא הוא ככ רחב ועמוק שנוכל בקושי רק לגעת בקצהו, וממ לא נימנע מסיכום קצר ומהותי .
אך בראש נביא את המדרש רבה יט,ח,
  שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין (=מעשים אלו שאתם עושים) נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת – מזין עליו שתיים ושלוש טיפין, ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית ( מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין (=גזעים) ומעשנין תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! כך הרוח הזו – רוח טומאה... מזין עליו... והוא בורח! לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבינו! לזה – דחית בקנה (=ענית לו תשובה מתחמקת לפי רמת הבנתו), לנו – מה אתה אומר?! אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: "זאת חוקת התורה"

אך מכל מקום רבותינו נשאו ונתנו בדינים ובטעמם ובמהות הטומאה והטהרה,וגם אנו נלך בעקבותיהם,​
ולפנינו שתי שאלות :​
א - מהי הטומאה ?​
ב - מה מטרת מצוות אלו ?​
 ​
לגבי שאלה א, יש לנו שלוש תשובות עיקריות 1​
1 – נזק גופני ממשי,​
2 – נזק רוחני ממשי,​
3 – אין בהם דבר ממשי - יש רק מושג הלכתי,​
 ​
כדי לחדד ולהבין את ההבדלים ביניהם נדגים זאת  עי מושגים מעולם אחר:​
את 1-   נזק גופני ממשי כולנו מבינים, והוא כולל מחלות ,ומיאוס ורתיעה מדברים דוחים.​
את 2-    נזק רוחני ממשי-יש לתאר כצבעים שאורך הגל שלהם בספקטרום מעבר לאדום, ואדם רגיל אינו רואה אותם
  ,אלא למי שיש משקפת אינפרא אדומה, שכן יכול לראותם כי הם ממשיים, כך - אין לנו משקפות רוחניות לראות את הנזק של הטומאה ,שהוא ממשי - אך אינו נראה !
   (כנל לגלי קול הטווח של האדם הוא בין 20 הרץ – ל 20 קילו הרץ, וכלבים ודולפינים שומעים מעבר לכך, ופילים שומעים  נמוך מכך , אבל הקולות קיימים גם אם לאדם אין כלים שיוכל לשומע אותם),
את 3 – שאין שום דבר ממשי ובכז קיים מושג שיש לו משמעות,נוכל להשוות לחוב כספי, או לבעלות על חפץ,  לחוב או לבעלות אין שום ביטוי ממשי, לא גופני ולא רוחני, וממ הוא קיים ומשפיע על האדם והתנהגותו,
    ודבר נוסף ההסבר להלן בא לציין את הגישה העקרונית של המפרשים, אם כי לעיתים ניתן למצוא כאלה שמשתמשים גם בהסבר 1 ,וגם בשתיים , או בהסברים 2 ו  3,,פעמים  לאותה טומאה עצמה, או  בהסבר 2 לטומאה זו, והסבר  3  לטומאה אחרת, ולכן ההסבר להלן מציג את העיקרון הבולט במפרש הבולט,
 ​
1, -    גישה זו מיוצגת על ידי הרמבן וסיעתו שאכן יש  בטומאה ממשות ,ובד"כ ניתן לחוש בה, שכן הטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית – ישות גשמית ומזיקה, (וגם רוחנית), שמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה ,
2, - גישה זו מיצגת עי הרן והיא: שהטומאה  בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. אך ההיזק שלה ממשי בנפש האדם, על פי דרך זו יש  לומר, שההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. וגם כאן שמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה.
דעה נוספת ומעניינת – שבעיקרון משלבת את הגשמי והרוחני,ואותה מייצג הספורנו ,שהטומאה גורמת נזק ממשי גופני ונפשי –על ידי השדים  !
3 - הדעה השלישית אותה מייצג  הרמבם וסיעתו ,שלטומאה אין ממשות אלא היא מושג הלכתי שהתורה החילה על על נבראים,מצבים  ומקומות בזמנים מסויימים, שכן הטומאה כלל איננה ישות ממשית ומציאותית, אלא הגדרה הלכתית, וכנל בדרך משל : נחשוב עכ כחוב כספי, או כבעלות על חפץ, שאין במראית העיין  שום ממשות ,ובכז הוא קיים ומשפיע, והמטרה בהלכות הטומאה  לרמבם יש ביד , ויש במורה ובהמשך נפרט,.
 ​
 ועוד -  לגבי שאלה ב, על מטרת מצוות אלה, התשובה היא קדושה ,וכדברי הרמחל- "ואמנם מציאות הטוב והרע האמיתי הוא, שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה, פירוש, קדושה היא מציאות קורבה אליו,  וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו יתברך... שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם."
     אבל משמעותה והבנתה גם היא נתונה במחלוקת הנל, לרמבן וסיעתו זה כולל הרחקה ממחלות ומידות רעות ולפרישות מהחומריות המביאה לקדושה ולכן כל המרבה בהן משובח. ,
        ולרמבם ככלל יש בהן הרחקה מעבודה זרה, העצמת רוממות המקדש והעבודה בו, ולכלל האנשים דיים ואף רצוי במה שציוותה התורה, ואילו למיעוט - מבקשי השם להם עם ההקפדה היתרה על הלכות אלו, הרי בדרך זו יגיעו לדרגות הגבוהות בדבקותם בקבה,
ואגב להבדלים במחלוקת הזו - ישנם משמעות הלכתיות - ואין זה פלפול בלבד ,ובהמשך נפרט,
          { יש עוד סוג טומאה מחמת " קדושתם" – שלא נדון בהם כאן,
            למשל -  הראשונים מנו עוד אבות הטומאה - שטומאתם מחמת קדושתם (קרבן אהרן תורת כהנים שמיני ה, בשם רבינו נסים) - והם: פרה אדומה,  פרים ושעירים הנשרפים , ושעיר המשתלח ,ואינם מטמאים במגע ובמשא אלא בהתעסקות בהם .}
 ​
    1 - דעת הרמבן החינוך ועוד,
הרמבן כותב שהנידה דמה הבל פיה ואפילו מבטה, יש בהם ארס וביכולתם להזיק , בעלי חיים האסורים באכילה הם מסוג המאכלים שבהיטמעם בגוף ,בכוחם להזיק הן פיזית והן על הנפש ותכונותיה, וכך גם הצרעת שהוא חולי (בשונה -מצרעת הבגדים והבתים שהוא על טבעי).
 ​
ובדרשת: תורת ה תמימה - על המאכלים.
ועוד התורה מאירת עינים בסוד התולדות מקצת בהמות וחיות ועופות ודגים שכל הדברים טובים לגוף כנוהג שבעולם וטובים לנפש מצד היצירה ומצד המצות, כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות
      זהו ונטמתם חסר א׳ לומר שהם מטמטמות הלב, והדורס הוא אכזריות ודמם ובשרם מוליד אכזריות בנפש ,ואנחנו נצטוינו להיות רחמנים ודמני' שורף הטבעים .. .וחכמי הרפואה הולד הנולד מן הנדה יצטרע לעשרים שנה וכו׳ וצריך עיון.ואנחנו אין חכמתינו מגעת לדעת זה אבל ע״כ נודע שהוא רע לצרעת ...... 
      ויש להאריך בזה מאד כגון בדיני ימי טוהר ובדיני הנדה שדנה בהן תורה,  דין צרעת בכולן נשיג פלאות התולדה אף על פי שאנו בהם כמי שמשים לשונו בים הגדול וכן יש בזה סימן נראה בתולדות כי אריסטוטליס כתב בספרו שהוא דבר מנוסה כי אם תסתכל הנדה בתחלת נדתה במראה של זכוכית היטב היטב יראה בזכוכית כתם אדום טפת דם כחרדל וזה בזכוכית קל וחומר לולד:
  ...ויקרא.יא, יג,  והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו, ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב.....
{אגב דרשה זו אמר הרמבן  (ב 1263 , ה'א' כג,) בברצלונה , בשבת בבית הכנסת בנוכחות המלך והשרים והכמרים, לאחר הוויכוח הגדול  שבו ניצח הרמבן, ואז המלך אמר לו " מעולם לא ראיתי אדם מדבר טוב כל כך , על דת - שהיא כל כך לא טובה " ! האולם בו התקיים הוויכוח קיים עד היום,}
 ​
                  ויקרא  יב,ד,- על הנידה והמצורע
  והנכון בעיני: כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה, בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם. והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו. ואף מבט שלה מוליד היזק.
   
וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב  רמב״ן בראשית ל״א:ל״ה
והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד, והוא מאמר רחל לאביה: כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ", כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ, ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע. וכן אמר הכתוב במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו "ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה , כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים. 
 ​
                        על הזב ויקרא טו,יא,
טעם טומאת הזוב באיש: מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים, וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו, וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי.
                             רמב"ן, בויקרא יג,
...הנה ענין הנגעים היא מחלה גופנית ,המוכרת לרופאים כמחלה[ עיין רמב"ן ויקרא י"ג שהיא מחלה טבעית )בשונה מנגעי בתים ובגדים שכתב שם "זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם" רק אותות לאדם מן השמים(- "שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת, והבהרת מן הליחה הלבנה, והספחת הנאספת משתיהן". "ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת".
                  גם לרלב"ג, על מצורע - מוחשי
וענין הצרעת באלו הדברים (בבגדים, בבתים) הוא שיגבר בהן לחות הנכרי והחוֹם הנכרי, יחלש חומם היסודי באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד.... והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום, כבר תמצא זה במקום העפושים כמו מימי האשפתות
      וכבר תמה האברבנל בפירושו בויקרא יא
...השאלה הח׳: למה נאסרו המאכלות האלו שנזכרו בפרש׳ בבהמה ובעוף ובדגים ובשרצים האם מפני בריאות הגוף וטוב מזגו עינינו הרואות כל האומות האוכלים אותם שמנים ובריאים אין עייף ואין כושל בהם גם יש ב״ח אחרים ארסיים בטבעם שהם יותר מזיקים וממיתים באכילתם שלא הזהיר׳ תורה על אכילת׳: ובדומה לכך בעוד מפרשים,
וכך גם תמה  בעקידת יצחק-  בפרשת שמיני"
"והראוי שנדע, כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה! שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מהיותה במדרגת ספר קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם, וזה מגונה ! "
  

            גם בבכור שור  נקט כרמבן
 
           "בבכור שור , כמו שהרופא שומר החולה ומניעו מלאכול דבר רע שיביאנו לידי חולי. כך אשמרך שלא תבא לידי שום חולי שהבדלתיך מנבלות ושקצים ורמשים ועופות ודגים טמאים שמזיקין גופו של אדם. והאוכלם מזוהם ונמאס
 
       . והפרשתי אתכם מנגעי זבים ונדות ויולדות ונגעי בתים ונגעי בגדים שכל אלה מביאים האדם לידי זיהום כי כל דבר שהפסוק קורא טמא מאוס הוא. כדכתיב ביחזקאל בגללי אדם תעוגנה לעיניהם וכו' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים.
 
     ומשם אמרו חכמים דכל האוכל בלא ניגוב ידים. כאלו אוכל לחם טמא. כי הוא נמאס מחמת לחלוחית הידים. וזהו כי אני ה' רפאך שאפריש אותך מכל המאוסים הללו המביאים לידי חולאים. וכן והסירותי מחלה מקרבך כי אני ה' רופאך,
           הספורנו
השקפה זו כתובה  בספורנו. במאמרו "כוונות התורה  כותב ספורנו כי השדים ניזונים מן הטומאות, ובפרט מטומאת מת, ומטרת ההרחקה מן הטומאות היא להרחיק את השדים הנספחים אליהם מן הקודש והמקדש.
     על פי דרכו הסביר מדוע ב
ימי הבית השני הירבו חז"ל להוסיף גזירות בענייני טומאה וטהרה   שכן בתקופה זו רבו השדים. מדבריו עולה, שהטומאות שגזרו חכמים אף הן משקפות מציאות קיימת, הגורמת לשדים להסתפח אליהן, אלא שבזמן מתן תורה הייתה זו מציאות מעטה, שניתן היה להתעלם ממנה, ואילו בתקופת בית שני הייתה מציאות השדים מרובה יותר, ולכן נדרשה התנהגות  והתייחסות בהתאם לכך, ולהלן מדבריו:
.......בכן ראוי להתבונן איך בטומאה ובכל טמא יתחברו השדים שהם מדיחים את אדם מן הדרך כפי האפשר אצלם ומשברים עליו רוח הטומאה במקומות הטומאה אשר שם רב משכנם כמו שהזכירו רז"ל פ' ד' מיתות הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.
ונראה שהשדים הם נשמות רשעי ארץ נבדלות זו מזו לרוע כפי מה שהיה רב רשעם בעולם הזה. ולזה אמרו רז"ל בערובין פ"ב כל ק"ל שנה שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד שדין רוחין ולילין. ולזה נטו קצת קדמוני האומות.
 ​
       ...ובהיות החלק האוירי בהם נתך מן החלק האשיי בהם הם בהכרח אוכלים ושותים תמורת הנתך כדאיתא התם. ואחר ליחות המין האנושי יבחר בליחות כל בהמה וחיה ומיני השרצים אשר בהם דם והם הח' שרצים הכתובים בתורה. כאשר בארו הם ז"ל (שבת פרק שמונה שרצים) .
      אמנם יבחרו יותר בנבלת בהמה וחיה שהם רבות הדם והעפוש גם בחייהם ובכן מטמאות במגע ובמשא בלבד לא במדרס. ולזה נראה שהם מתחברים לכל טמא ליהנות ברוח טומאתו ויותר לטמא לנפש אשר טומאתו יותר נבחרת אצלם ובכן הם משרים רוח הטומאה על הלן בבית הקברות ..
ובהיות היותר נבחרת אצל השדים היא טומאת מת אסרה אותה תורת אלוקינו לכוהנים גם מחוץ למקדש, וצותה להיות הטהרה ממנה בהזאת מי חטאת שלישי ושביעי  ולא כן הצריכה בשאר טומאות,
  אמנם גזירות הטומאות  מדרבנן רבו בבית שני בהיות השדים מצויים אצלם , כמו שהעידו הם זל במסכת מעילה פרק קדשי מזבח, וזה להעדר שכינה בבית שני כדאיתא שלהי פ"ק דיומא.   
 
 ​
    ב,-   את השיטה השנייה שזה נזק ממשי -  אבל רוחני ,מייצג הר"ן, בדרשותיו:
והוא מסביר איך דבר שטומאה או טהרה תלוי במה שהסנהדרין יחליטו, שהוא טהור – בכך יתבטל נזקו. שכן ההיזק הוא רוחני – ולא גופני,
  
     "ולפי זה אחר שהדבר מצד עצמו איננו ראוי להיות טמא או טהור דרך משל, אבל מה שטימאתהו או טיהרתהו נמשך אחר הרצון לבד, הנה אם כן לפי זה, הנמשך אחר כל מה שיניחו חכמי הדור, שאי אפשר שיהיו דבריהם על הפך האמת, ואי אפשר שימשך מהעניין ההוא בנפשותינו דבר מגונה כלל.
       אבל אחרי שאנחנו לא נבחר בזה הדעת, אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו, מזיק אלינו, ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סיבתו, לפי זה הדעת,  אם כן כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור. ואילו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא שוה, והוא על דרך משל חום במעלה רביעית, שאין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף כפי מה שיסכימו בו הרופאים, אבל כפי טבעו בעצמו.
.....ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאומרו הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק, כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג.
   כן העניין כשימשך האדם אחר מצות הסנהדרין, גם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכו אחר עצתם, והיותו נמשך אחריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. ולכן ציוותה התורה ואמרה לא תסור מן הדבר וגו'. והנה נשלם בזה עניין השופטים ותיקונם." 
 ​
     בכוזרי עיקרו  נראה כר"ן,
אם כי יש בו גם משפטים הכוללים גם נזקים  אחרים,
 ולכן  - "מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מְטַמֵּא הַשֶּׁתֶן וְהַצּוֹאָה עִם כִּעוּר רֵיחוֹ וּמַרְאֵהוּ וְעִם רֻבּוֹ",
   הרעיון העיקרי שלו - שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא המוות. גם הצרעת היא מיתה מסוימת לאיבר הנגוע בה, וכן זרע היוצא מהגוף ומאבד את פוטנציאל ההולדה שבו. המוות משפיע לרעה על האדם מבחינה נפשית, וככל שהאדם עדין יותר – כך הוא מושפע לרעה גם מצורות קלות יותר של דמיון למוות,  
ציטוט מדבריו:
מאמר שלישי מח ,מט, ס. אָמַר הַכּוּזָרִי: עִם כָּל זֶה טוֹב הוּא בְעֵינַי לָדַעַת לָמָּה צִוָּה הַשֵּׁם הַשְּׁמִירָה מִן הַטֻּמְאוֹת.
מט. אָמַר הֶחָבֵר: הַטֻּמְאָה וְהַקְּדֻשָּׁה שְׁנֵי עִנְיָנִים זֶה כְנֶגֶד זֶה, לֹא יִמָּצֵא הָאֶחָד אֶלָּא בְהִמָּצֵא הַשֵּׁנִי, וּמָקוֹם שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה אֵין טֻמְאָה, כִּי עִנְיַן הַטֻּמְאָה אֵינֶנּוּ כִּי אִם דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי הַקְּדֻשָּׁה מִמַּה שֶּׁהוּא מְקֻדָּשׁ לֵאלֹהִים, כְּמוֹ: הַכֹּהֲנִים וּמַאֲכָלָם וּמַלְבּוּשָׁם וְהַתְּרוּמוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹת וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה. וְכֵן עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה: דָּבָר שֶׁאָסַר עַל בְּעָלָיו לִנְגֹּעַ בִּדְבָרִים רַבִּים יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִים, וְרֹב מֵהֶם תְּלוּיִים בְּמַעֲמַד הַשְּׁכִינָה, וּכְבָר חָסַרְנוּ אוֹתָהּ.
    וּמַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ הַיּוֹם מֵאִסּוּר שְׁכִיבַת הַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֲבָל הִיא מִצְוָה גְרִידָא מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְכֵן מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ מֵהַרְחָקַת הָאֲכִילָה עִמָּהּ וּלְהִשָּׁמֵר מִקּוּרְבָתָהּ, אֵין זֶה כִּי אִם מְנִיעוֹת וּסְיָגוֹת שֶׁלֹּא יִתְגַּלְגֵּל הָעִנְיָן לִשְׁכַּב עִמָּהּ. אֲבָל חוֹבוֹת הַטֻּמְאָה בָּטְלוּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בְאֶרֶץ טְמֵאָה וְאַוִּיר טָמֵא. וְכָל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ מֵהַקְּבָרוֹת וְהַשְּׁרָצִים וְהַמְּצֹרָעִים וְהַזָּבִים וְהַמֵּתִים וְזוּלַת זֶה. וְכֵן אֲסוּרָה עָלֵינוּ הַנְּבֵלָה וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָתָהּ אֲבָל מִצְוָה גְרִידָא בְאִסּוּר הַנְּבֵלָה, וּתְנַאי הַטֻּמְאָה תּוֹסֶפֶת. .... וְיֵקַל בְּעֵינֵי הַקָּרָאִים .........
 ​
ועוד....
בתגובה לדברי "מלך כוזר", שצידד בעמדה הקראית, באומרו: "טובה בעיני דרך הקראים להיזהר מן הטומאות". על כך משיב ה"חבר
ס - אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֵין עֵרֶךְ בֵּין שִׂכְלֵנוּ וּבֵין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְרָאוּי שֶׁלֹּא נִטְרַח לְבַקֵּשׁ עִלַּת אֵלֶּה הַגְּדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר אַחַר בַּקָּשַׁת הַמְּחִילָה, מִבִּלְתִּי שֶׁאֶגְזֹר שֶׁהוּא כֵן, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַצָּרַעַת וְהַזִּיבוּת תְּלוּיוֹת בְּטֻמְאַת הַמֵּת, כִּי הַמָּוֶת הוּא הַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל, וְהָאֵבֶר הַמְּצֹרָע כַּמֵּת וְהַזֶּרַע הַנִּפְסָד כֵּן,מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בַעַל רוּחַ טִבְעִי מוּכָן לִהְיוֹת טִפָּה שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנָּה אֱנוֹשׁ, וְהֶפְסֵדוֹ כְנֶגֶד כֹּחַ הַחַיּוּת וְהָרוּחַ, וְאֵינֶנּוּ מַשִּׂיג בַּהֶפְסֵד הַזֶּה לְרֹב דַּקּוּתוֹ אֶלָּא בַעֲלֵי הָרוּחוֹת הַדַּקּוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הַחֲשׁוּבוֹת,הַמִּשְׁתַּדְּלוֹת לְהִדָּבֵק בָּאֱלֹהוּת וְהַנְּבוּאָה אוֹ בַחֲלוֹמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַמַּרְאוֹת הַבְּרוּרוֹת.
     וְעוֹד יֵשׁ עָם שֶׁיִּמְצְאוּ כֹבֶד בְּעַצְמָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא רָחֲצוּ מִקִּרְיָם,וּכְבָר נֻסָּה שֶׁמַּפְסִידִים בְּמַגָּעָם הַדְּבָרִים הַדַּקִּים, כַּפְּנִינִים וְהַיֵּינוֹת, ורֻבֵּנוּ מִשְׁתַּנֶּה מִקִּרְבַת הַמֵּתִים וְהַקְּבָרוֹת, ...
סא - אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה מַסְפִּיק לִי בְהִסְתַּפֵּק הַנֶּפֶשׁ לָמָּה זֶה מְטַמֵּא הַמּוֹתָר הָעַצְמִי הַּזֶה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַזֶּרַע, וְכֻלּוֹ רוּחַ, מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ מְטַמֵּא הַשֶּׁתֶן וְהַצּוֹאָה עִם כִּעוּר רֵיחוֹ וּמַרְאֵהוּ וְעִם רֻבּוֹ, וְנִשְׁאַר עָלַי צָרַעַת הַבַּיִת וְהַבֶּגֶד.
   וגם בספר החינוך:
      ..ועל תתמה בני על עניני הטומאה, אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ותחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט ב') ונטמתם בם, ונטמתם כתיב, כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בענין הטומאה. ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן. ואם אנחנו בני איש בעניות דעתנו לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה... ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שרשיהן... (שמיני מצוה קנט​
      
האברבנל - בדעתו כר"ן
...איסור המאכלים שאסרה התורה כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות זהו דעת הרמב״ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף ,
        וחלילה לי מלהאמין כן לפי שאם כן היה ספר תורת האלהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלהים ועומק כונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עיף ואין כושל בהם. גם כי יש בריאות אחרות שהזקם מפורסם כאפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בכלל האסורות. וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם כמו אליסו״ר וזולתם ממה שזכרו חכמי הרפואה ולא אסרה התורה אכילתם
    וכל זה ממה שיורה שלא באה התורה האלהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם , אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה ולכן אסרה המאכלים לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות, בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח הטומא׳ המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה שעליה בקש דוד (תהלים נ״א) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי ומפני זה אמר יתברך " אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם" ,
    כי בזה היה ענין האטימות והטומא׳ ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים ותועבה להורות שהיה טעם איסורם מפאת הנפש ולא מפאת הגוף ובריאותו כי היה צריך לשלמות הנפש ובהירותה וזכותה שיתישר מזג הגוף ויהיו מזונותיו מולידים דם זך ומזוקק לא גס ועב ובלתי מיושר כמו שיתילד מן המאכלים האסורים. גם כי היו אז המאכלים האסורים ההם מתיחסים לעובדי ע״א וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר ומן הצאן כמו שזכר הרב המורה ובארצות אחרות אוכלות מאכלות אסורות מפני עבודת אלהיהם ולכך נקראו המאכלים האלה תועב׳ כמו שנקראת הע״א תועבה. הנה התבאר שהיה איסור המאכלות האלה מפני שלמות הנפש ובריאותה ולא מפאת הגוף והותרה בזה השאלה הח׳.
בהמשך בדברו על דרגות וחומרת הטומאה הוא כבר כן משתמש בהסברים גשמיים על הדחייה והגועל וכו מסוגי הטומאות השונות. המשפיעים על דרגת טומאתם ודרך היטהרותם.
 ​
         וזו גם דעתו של העקדת יצחק, פרשת שמיני:
"והראוי שנדע, כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה! שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מהיותה במדרגת ספר קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם, וזה מגונה! מלבד שכבר אפשר לתקן אותם במיני טיבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כולם,
   ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו, ותעשה התורה פלסתר. גם שהגויים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים, הנה ראינו שהם חיים על הבריאות ואין עייף ואין כושל בהם לזאת הסיבה.
  אמנם מה שנאסרו לנו הוא לעניין חולאי הנפש ובריאותה, כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות, אשר מהם תתהווה רוח הטומאה המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה ממנה, שעליו ביקש דוד (תהלים נ"א) "ורוח קדשך אל תקח ממני", ואמר (שם): "לב טהור ברא לי ורוח נכון חדש בקרבי."
     ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה, להורות כי טעם איסורם הוא מצד הרוח הרעה, רוח זנונים הנמשכת לאוכליהם. והשומר עצמו ירחק מהם, כמו שיזהר מן הדברים הממיתים.
       
                וגם המהרל כך" ובדומה לכוזרי :
אך מרחיב על יתרון החיים לעומת המוות-
                המהר"ל בהסבירו את נושא פרשת הטומאה והטהרה, , 'אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם... ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם', ועומד על יסודות הטומאה והטהרה. הוא מסביר, שמשמעות הטומאה היא סילוק חיים ומשמעות הקדושה היא הימצאות חיים.
             הדוגמה הטובה ביותר לכך היא טומאת מת. טומאת המת נובעת מסילוק חיים. החיים נבראו על ידי הקב"ה, והינם מקושרים אליו, כך שבכל פעם שהם מסתלקים נוצר חסרון בקדושה. כשהאדם חי, יש לו יכולת, וזוהי אף עיקר תכליתו, לקדש את הקב"ה. ברם, כאשר נשמתו של האדם מסתלקת ממנו, מסתלקת עימה האפשרות לקידוש שם שמיים ועל ידי כך נוצר חיסרון אשר עקבותיו הם הטומאה. אובדן פוטנציאל זה של קידוש ה' הוא אף הסיבה לאבלות.

         המהר"ל ממשיך ומסביר שמדרגות הטומאה תלויות במדרגות הקדושה, כלומר, מדרגות החיים. ככל שמדובר בדרגת חיים איכותית יותר, המבטאת דרגת קדושה גבוהה יותר, כך מדרגת החיסרון, הטומאה, תהיה גבוהה יותר. לכן, טומאת מת הינה הטומאה החמורה ביותר, כיוון שאדם חי הוא המבטא קדושה וחיבור לקב"ה ברמה הגבוהה ביותר.
 ​
 דברים ברוח זו וקלים יותר להבנה מבאר הרב  ע,ש, בספרו – חיי עולם.
הטומאה יסודה בהפסקת זרם החיים וקטיעתו. ככל שזרם החיים חזק יותר, כך הפסקתו וקטיעתו יוצרות, בהנגדה, את עוצמת הטומאה.
ככל שזרם החיים חזק יותר, כך הפסקתו וקטיעתו יוצרות, בהנגדה, את עוצמת   
    הטומאה  ככל שיש בדבר יותר חיוּת, שלילתה יוצרת טומאה חמורה יותר, ולהפך: דבר שיש בו פחות חיוּת, או דרגת חיים במדרגה נמוכה יותר, שלילת החיוּת ממנו יוצרת פחות טומאה. לא לכל השאלות הקטנות יש לנו הסברים טובים, אבל אפשר לראות בטומאה וטהרה את המבנה הכולל הזה.
הטומאה החמורה ביותר, כך נראה לפי סדר טהרות, היא טומאת מת, וזה מפני
 ​
שבמוות ההפסקה של זרימת החיים היא ההפסקה הדרסטית ביותר , וכאשר המת הוא אדם מישראל טומאת מת נמצאת במלוא השלמות שלה,  וכאשרכאשר המת איננו אדם מישראל, אנו אומרים שמהות החיים לא הייתה באותה דרגה, ולכן גם הטומאה שנוצרת עם הפסקתם איננה אותה טומאה.
       בדרך זו מוסברת העובדה הפרדוכסלית, לכאורה, שיהודי מת מטמא יותר מגוי מת, ושבן אדם מת מטמא יותר מבהמה מתה; ישראל מת מטמא יותר מגוי מת משום שזרם החיים שנפסק היה ברמה גבוהה יותר, ומאותו טעם, גוי מת מטמא הרבה יותר מפרה.
       טומאת הנידה קשורה מהותית, מצד עניינה ומצד טבעה, להרס. אמנם לא הרס של חיים בפועל, אבל הרס של האפשרות להפריה, שלא יצאה לפועל בעקבות כך,. אותם הרקמות, התאים, שיכלו לגדל חיים חדשים, נהרסים ונשטפים החוצה — ואז נוצרת הטומאה. זה אמנם חלק ממהלך החיים הנורמלי ולא חולי, ואף על פי כן הוא קשור באותו אלמנט של הרס — לא מוות שלם, אך בכל זאת מוות חלקי, וגם הוא יוצר טומאה.
    הדבר קיים באותה צורה כמובן גם בטומאת קרי; שאפילו כשהייתה ביאה, ואפילו כאשר היא ביאה יוצרת, גם אז, מכורח המציאות, קיים מוות מסויםכל טיפת זרע היא מאגר עצום של תאים, שכל אחד מהם נושא חיים — ורוב רובם של התאים, גם במקרה הכי מוצלח, הולך לטמיון.
 ​
{גם תופעת הלידה שיוצרת חיים , אך לגבי האשה שברחמה נוצרו והתפתחו חיים , הרי בלידה הם נחסרו ממנה ,וכן לגביה יש ככאן איבוד חיים. }
.
      על הצרעת אמרו בספרים, שהכתם הלבן של נגע הצרעת, פירושו שמשהו מת . ,באותו חלק של הגוף אם מסתכלים בסימנים הכתובים בתורה לגבי נגע הצרעת נוצר הרושם שהם באים להבחין בין צרעת לבין סתם מחלה. יש מקרים שעליהם התורה אומרת: ״צרבת השחין הוא״ (י"ג, כג), ״מכווה הוא״ (שם, כח), וכיון שכך מדובר בנגע טהור. כאשר התופעה באה מפני שאדם לקה, הוכה או חלה — יכול להיות שזה לא נעים, אך זה לא צרעת. אבל כשיש דבר השולל מן האדם את החיוּת, הוא כבר לא מוגדר כמחלה — אלא נקרא נגע טמא.
זיבה אצל נשים, עליה אנחנו יודעים יותר מאשר על צרעת, היא בפירוש תופעה ש  שפוגעת בחיות של הגוף,          יש משהו חולה בצורה רצינית ביותר בתוך המערכת, שאיננו מאפשר לאישה ליצור חיים, ובכך מוסבר הבסיס לטומאת זיבה.....

את דעת הרמבם וסיעתו אי"ה  בהמשך.
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרחבות בנושא -1

ר בחיי על שמות כח,יז, יש שהטומאה יש לה השפעה לטובה ולרעה על כוחות רוחניים שיש לאבני החושן, וזל
....וראיתי בספר האבנים שחברו הפילוסוף שהאבנים צריכות טהרה, וידוע מסגולתם שהנושא אותם בטומאה יתבטל כחם אליו או יחלש ואם ישוב ויטהר תחזור האבן לכחה הראשון כבתחלה,
           והסבה והטעם בזה לפי מעלות רוחניות הכח העליון שהאבן מושכת ממנו שהוא מדבק בטהרה ומתרחק מן הטומאה, וכן כתב החבר בחבורו, וראוי להאמין כך שהרי אין לך כל אבן ואבן מן האבנים היקרות שלא תמשך כח עליונים כענין שאמר בעשבים אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל למעלה.
ונמצאת למד שהכהן הגדול בבגדי האפוד והחשן היה מוקף מלפניו ומאחריו משמות י"ב שבטים...

והרקאנטי בעניין שמירת המת - מסיבת הטומאה ,ורק אצל יהודי,וזל:
         זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו', כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכנת בגוף, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינם מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות, ואין אומות העולם קרויין אדם. אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא, ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה, אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא, ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים, שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאד... (חקת דף עז)

    וכנל בשם משמואל: וגם למה טומאת המת  עולה עד לרקיע ?   אך יתבאר על פי מה שכתב הזוהר הקדוש בטעם טומאת המת ומתי נכרים שאינם מטמאין, דכל מקום שנתרוקנה ממנו הקדושה מתאוין כחות הטומאה לדבוק בו, ועל כן איש ישראל ששוכנת בו נשמה קדושה, וכשנתרוקן מהנשמה מתדבקין בו כחות הטומאה, אבל נכרים שאין בהם נשמה קדושה, ושב במיתתם כבהמה להם... . (שמות בא תרפ"א)
         ...וצריכים לומר ששני מיני כחות הטומאה הם, הראשונים שורין בעוד הנשמה איתא, ומפני הנשמה מסתלקת, אך כחות הטומאה אלו אין בהם כח לטמאות באוהל ולהיות בוקעת ועולה עד לרקיע, שטומאה כזו באה רק אחר סילוק הנשמה, וכמו שהגיד אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין, מה שטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע... אלא מחמת שהיא תמורת הנשמה שהיתה מקודם במקום הזה, וכמו שהנשמה היה לה ענין זה שעולה עד לרקיע, כן הטומאה הבאה לעומתה... (שם משפטים תרע"ה)


ומה עם הנחש .! ?  בהרחבה הבאה. 
 
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרחבה בנושא - 2
וכי נחש ממית - ואינו מטמא! ? !
ר בחיי, רלבג, אור החיים,

ומה עם הנחש .! ?
מקור הרע בתורה ,והנה הוא איננו ברשימת בעהח המטמאים - בנבילה , רבים עמדו על השאלה ,ולהלן הסברו של האור החיים:
וזה לכם - ...ומדוע אינו מונה נחש, אולי טומאתו בנפשו ולא בגופו, ובמותו לא נשאר בו כלום כי אם גופו כעפר, וכן אמרו רז"ל שגוים אינם מטמאים באוהל... (ויקרא יא כט)

גם רבינו בחיי -
התקשה מדוע הנחש לא נכלל בין שמונת השרצים המטמאים:
"והחומט והתנשמת. הזכיר שמונה שרצים ואמר בהם: "אלה הטמאים לכם",
והנחש אינו בכללם. ויש לתמוה בזה כי ראוי היה בודאי שיהיה נחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ואם כן למה לא הכניסו הכתוב בכלל השרצים הטמאים.
          אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא. ומזה הזכיר: (להלן פסוק מב) "כל הולך על גחון", שהוא הנחש, "והולך על ארבע", שהוא עקרב, "ומרבה רגלים", והוא ששמו נדל, מפני שהן בריות מזיקות לבני אדם בארס שלהם ויש בהם מחליאות ויש בהם ממיתות, והזכיר בהם: "לא תאכלום כי שקץ הם", לא אסר כי אם האכילה אבל טהר את המגע, משא"כ בשמונה שרצים שאין להם ארס כלל".
אך להסבר זה יש למצוא טעם על כך שקיימים שרצים שאינם ארסיים ולמרות זאת טהורים כדוגמת הצפרדע.

הרלבג
בעלי חיים שמטמאים -אלו שלא הגיעו לרמת "השלמות" של היצור.
         הרלב"ג (ויקרא, יא כ"ט) שהתייחס לכלל השרצים האסורים באכילה כתב שאיסורם נובע משתי תכונות הגורמות לאי התאמתם לאכילה ("בלתי נאותים"):א,-  היותם טורפים או ארסיים ב,-ומשום שהם קשים ובלשונו "עבי חומר".
לאור כך שתכונות אלו קיימות גם בנחש, העקרב והעכביש התקשה הרלב"ג מדוע הם אינם מטמאים במגע כ"שמונת השרצים":

"... וכאשר ישאל שואל ויאמר אם היה שנתרחקו אלו השרצים מפני היותם בלתי נאותים למזון האדם מפני עבי חמרם או ארסיותם למה לא נמנו עמהם הנחש והעקרב והעכביש ודומיהם שיראה מעניינם שהם ארסיים והם עם זה עבי החמר מאד.
         וזה יתבאר- מהנחש שהוא הולך על גחונו לפי מה שזכר במה שקדם וביתר השרצים שזכרנו מפני קרירותם ורבוי הרגלים אשר להם. ונאמר שאם היתה בזה העניין לברור הבלתי נאותם מהנאותים היה זה הספק מחויב מזה הצד אלא שאתה לא תמצא שהתירה התורה הנשארים מהשרצים על הארץ באכילה אך מנעתה אותם כלם.
והנה בררה התורה שלמי הבריאה כאלו השרצים לזה הדין שזכרה רוצה לומר לטומאה והשאר אינם מטמאין להיותם חסרי הבריאה. ולזה תמצא שכל אלו המינים הנזכרים פה מהשרצים הם הולכים על ארבע כמשפט הבעל חי השלם. . וכבר תמצא שכבר המשיכה התורה זה הענין בדבר הטומאה ר"ל שכל מה שהיה הב"ח (בעל חי) יותר שלם היתה נבלתו יותר חזקת הטומאה מכל הנבלות ואחריה נבלת הבהמה והחיה ואחריה נבלת השרץ השורץ על הארץ.
        והנה בעופות הטמאים ובדגים ובחגבים לא זכרה התורה טומאה לחסרון יצירתם וכן הענין בזה המקום רוצה לומר של חסרון יצירת שאר השרצים ולא זכרה התורה בהם טומאה        ולא נשתתפו כל השרצים השורצים על הארץ בעניין האסור באכילה להיותם כלם בלתי נאותים למזון".

על פי הרלב"ג ייחודם של "שמונת השרצים" הוא בכך שהם בעלי חיים מפותחים ("שלמים") דבר הבא לידי ביטוי בכך שיש להם ארבע רגליים. הרלב"ג מתייחס לרמת "השלמות" של היצור וככל שהוא שלם יותר או אולי מפותח יותר הוא מטמא יותר. 
ובמיליםשל ז,ע,: "ככל שהיצור נחשב נחות ביחס לאדם וקרבתו הפיסית לארץ גדולה יותר, הרי שעוצמת הטומאה שבו קטנה, עד שטומאתם של היצורים החיים באדמה בטלה "כעפרא דארעא".

מתוך פורטל הדף היומי סנהדרין, יז, עא, משה רענן.
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרחבה -ג,
אבל למה הכול הפוך ?   כי זה רק אוויר !
מוזרותו של כלי חרס -
ההתייחסות המיוחדת והשונה בדיני הטומאה לכלי חרס,- מזווית שונה.

לכלי חרס יש דיני טומאה שונים משאר הכלים : אינו נטמא במגע , כן נטמא מחללו, מגן על הטומאה למה שבתוכו באוהל המת, אין לו טהרה אלא בשבירתו ועוד רבים
יש המסבירים את המיוחדות שבו בכך שהחשבתו ככלי תלןייה ביחסו שלהאדם לדבר,ולכן מתכות פשוטות מקבלין טומאה שכן הן נחשבות ומשמשות לאדם כלי שימושי, לכך פשוטי כלי עץ שאינם שימושיים אינם מקבלים טומאה, ,(מחט מסמר וכו) ,
    ואילו בכלי חרס כשלעצמו אין לו כל ערך וחשיבות לאדם אלא ככלי אחסון =דהיינו חללו בלבד, הוא החלק המשמעותי לאדם, ובלשון אחרת "כלי חרס מהותו כחלל המיועד לשימוש. גוף הכלי, על פי גישה זו, משמש רק כגבול לחללו הפנימי. כאשר כלי חרס נטמא מאווירו, יסוד הטומאה הוא בחלל עצמו," ומכאן נובעים הדינים המיוחדים שלו,

א, נגיעה בדופן שאין לה ערך עצמי - אינה מטמאה,
ב, טומאה - בחללו מבלי נגיעה - דייה לטמאו ,
ג, בצמיד פתיל - החלל מופרד -ואינו מטמא,
ד, שבירתו =חללו הפרטי אבד, ורק אז הוא נטהר, טבילה מועילה לכלי, ואינה מועילה לחללו: 

וכך מסכם הרמבם את ייחודו של כלי חרס:
"וכלי חרס לא יכניסוהו בכלל כלים ברוב המקרים, אבל ייחדו בו דינים מיוחדים כמו שנזכר"...." נמצא  (שהכול הפוך)  הטמא בכלי חרס טהור בכלים,  והטמא בכל הכלים טהור בכלי חרס" (הלכות כלים י"ג, א).

ויש הרוצים לראות בשאלה זו מחלוקת בין הרמבם לראבד,בדין הבא:
טמא שהכניס ידו לחלל של כלי חרס
הרמב"ם פוסק:
          "זב שהכניס ידו או רגלו לאוויר כלי חרס, הואיל ולא נגע בו ולא הנידו, הרי זה טהור, שאין הנידה וכיוצא בה מטמאין לאיברים" (מטמאי משכב ומושב ח', ד).

הראב"ד לעומת זאת חולק עליו וטוען: "זה אינו מחוור אצלי, כי מאחר שאוויר מטמא במגע, למה אין התנור טמא?".
             .מדברי הראב"ד משתמע בבירור שהוא רואה את טומאת כלי חרס מאווירו כסניף של טומאת מגע, ואם כך - אכן לא ברור מדוע נחוצה מציאותו של המטמא כולו בתוך הכלי. 
 
חלק עליון תַחתִית