שמואל קאופמן
משתמש רגיל
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. (ויקרא י"ד א'-ג')
כך מתחילה פרשת מצורע, אותה נקרא, אי"ה, השבת, אחרי פרשת תזריע. לכאורה נשאלת שאלה: הרי דיני מצורע מתחילים כבר קודם, בפרשת תזריע. מדוע אפוא מוכתר שם הפרשה, מצורע, רק כאן?
חשבתי לומר, שקודם לכן מובאים דיני המצורע בצרעתו - חטאו ועונשו. ורק כאשר מגיע זמן טהרתו - מכתירים את הפרשה בכותרת "מצורע". זאת, כדי ללמדנו שנגע הצרעת המובא על אדם הוא כדי ללמד עד כמה חמור סיפור לשון הרע. לאחר שאדם לוקה בצרעת ושם אל לבו לחזור בתשובה - הוא נרפא מן הנגע. ואז באה השמחה הגדולה של יום הטהרה עם הבאת הקורבן וחזרתו של החוטא לדור עם עמו ועם משפחתו.
וכך בכל התורה. העונשים אינם לפגוע בחוטא אלא כדי להביאו לשוב מחטאו. הקב"ה ברא יצר הרע ונתן לאדם בחירה חופשית כדי שיתגבר מרצונו על הסתת היצר ויקבל שכר על עבודתו הוא ולא כנדבה שנותנים לעני. זה מה שמלמד אותנו הרמח"ל במסילת ישרים.
אבל גם אם יצר הרע, הרגש המסית את האדם לתור אחר לבו וללכת אחר תאוותיו, מתגבר על שכלו של האדם - לא עוזבו הקב"ה להישאר בחטאו, אלא מביא עליו עונשים כדי שיתן אל לבו מדוע אירע לו כזאת, ויחזור בתשובה.
גם בלשון התורה מדויק כך.
פרשת תזריע מסתיימת: "זאת תורת נגד צרעת..." ופרשת מצורע מתחילה: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו..."
זאת הסיבה שפרשת מצורע מתחילה עם הטהרה מן הצרעת ולא מן העונש שגרם לה.
אור החיים: "זאת תהיה תורת...להיות שהצרעת, כפי הטבע, תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו. ודבר זה - יסובבנו (יגרום לו) העצבון וצרת הלב ושממון השכל.
והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ו(עשיית) עניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו.
והנה בבוא נגע צרעת על האדם, יכול אדם לומר, כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם. ובאמור (כאשר אומרים) לו, כי הוא זה בשביל לשון הרע - לא יאמין ולא יצדיק הדברים.
לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. ו(אבל) דברים אלו הם כפי הטבע - נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש.
ו(אבל) כאשר יראה האדם, שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים - אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו, כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו (לקה בנגע) - וישוב מחטאתו ויטהר לשונו. ו(אז) יראה כי הפך הנגע את עינו - בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע, אלא לצד שדבר לשון הרע.
והוא אומרו: זאת תהיה תורת מוציא שם רע. והכרת הדבר והוכחתו - ביום טהרתו:
שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר, אף על פי כן נטהר. בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי, כחושבי מחשבות און - וישמור פיו ולשונו.
והוא מה שגמר אומר: נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. פירוש: מן הצרוע (מעצמו) באה רפואתו, ששב ורפא לו".
* * *"ולא מקרה הטבעי, כחושבי מחשבות און". אומר אור החיים. לאחר שנעשיתי דתי, דיברתי פעם עם מיודע שלי, אחד שלמד ב"ישיבה" תיכונית והתפקר, כדרך הטבע אצלם. איך שהוא התגלגלה השיחה לעניין מצורע, ובתומי אמרתי לו שצרעת בתורה באה בגין לשון הרע. הביט בי אותו אדם בעיניים פקוחות לרווחה והחל לצחקק. הנה, אינטלקטואל אינטליגנטי שגר בכרמל - הפך לאידיוט שמאמין בשטויות. זה היה פשר הצחקוק והמבט. "אתה מאמין בזה"? שאלני תוך צחקוק. "כן", אמרתי, "זה מה שהקב"ה אומר בתורה".
אני מביא סיפור זה לא רק מפני שההקשר הוא פרשת השבוע, אלא מפני שבשיחה קצרה זו, נוכחתי לדעת בחוש כיצד בחור בוגר "ישיבה" תיכונית (אח"כ שירת בסיירת צנחנים) - הפך לפוקר גמור, והוא צוחק על הטיפש שעזב את לימודיו באוניברסיטה כדי ללמוד שטויות, עפרה לפומיה, שצרעת באה בגלל לשון הרע.
מעבר ל"איכות" לימודי "הקודש" ב"ישיבות תיכוניות" (הם רציניים מאד רק כאשר מגיעים ל"ארץ ישראל" ול"קדושת המדינה") - יש כאן לקח אחר. משום מה החליט מי שהחליט שההתחברות הטבעית של יהודים חרדים לדבר ה', היא עם "הימנים", קל וחומר עם ימנים סרוגים.
אבל האמת היא, שאלה הם הגרועים באוייבי התורה. שנה ופירש - קשה מכולם. אני מעדיף בכל רגע נתון את החילוני המוחלט, שלא למד נעבעך תורה מעולם על פני בוגר ישיבה תיכונית כזה. החילוני הגמור הוא Tabula rasa - "לוח חלק". הוא פתוח בהרבה לשמוע על יהדות, מאשר אלה שהתקלקלו ב"ישיבה" תיכונית.
כדי להיפטר מעונשם של אלה - תיקנו חז"ל את ברכת המינים. עד שבא פאולוס, יהודי שומר מצוות שחי באסיה הקטנה (טורקיה המערבית בימינו) והפריש את הכת הזאת מן היהדות בהקימו את הדת הנוצרית, שמאמיניה לא שומרים יותר את השבת אלא את יום ראשון בשבוע.
חז"ל לא תיקנו את ברכת המינים כנגד גויים נוצרים אלא כנגד כת יהודית. כשלעצמי, כאשר אני מתפלל שמונה-עשרה, אני מכוון בברכת המינים על בנט, סמוטריץ' ועל כל חבורת "רבני מרכז הרב" אותם אני מכיר היטב מתחילת דרכי כיהודי מאמין, כאשר ניהלתי מדרשה ליהדות באחד המכונים שלהם ונטלתי חלק בישיבות הצוות עם רעבניהם, בהן תודרכנו על המסרים שצריך להעביר לציבור.
ישאל אותי אולי השואל, למה אני לא מסתפק בדברים על פרשת השבוע ומקשר זאת לסרוגים ולפוליטיקה כזאת או אחרת. שאלה טובה. אבל אני חושב שחשוב לזהות את האויב האמתי. הסרוגים אינם בעלי בריתנו הטבעיים, כמו שמטיפים לנו אנשי "יתד נאמן". הם אויבינו הגרועים ביותר.
גזרתי את מילות השיר מן העיתון והחזקתי אצלי. בסיום הארוחה, הוצאתי את גזר העיתון והראיתי אותו לרב. חששתי שאולי זו חוצפה מצדי, להראות לו את התועבה הזאת. אבל הוא קרא את השיר ולא כעס עליי. תגובתו הייתה של השתאות: "אנחנו לא יודעים מה קורה בחוץ", אמר לי. ב"אנחנו" הוא לא התכוון אליי ולשכמותי, אלא לעצמו ולמי שבקטגוריה שלו.
ימים לא רבים אח"כ מתה אותה יונה וולך מסרטן מוח בו לקתה והתפשט במהירות בראשה. אולי הייתה כבר חולה קודם ועכשיו התפשט הסרטן וקטל אותה תוך מספר ימים. אינני יודע. אבל קיוויתי שלי יש חלק בכך שנפטרנו מעונשה של זו.
לא בגלל אכזריות אני אומר את זה. למרות שמצווה גדולה היא לשאוף להיפטר מן הרשעים ומצווה גדולה היא לשמוח באובדנם. אבל אין זו אכזריות לשמה אלא מצווה. "ישמח צדיק כי חזה נקם - פעמיו ירחץ בדם הרשע".
אם אכן קירבתי את מותה - עשיתי טובה לעולם. אינני יודע מה גורלם של אנשים כמוה לאחר המוות. אבל אם היא מכת החילונים הגמורים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם - לדעתי אני עושה גם לה טובה כאשר אני מפרסם זאת ברבים.
אם נותר לה זכר בעולם עליון, הרי כל פעם שמהללים אותה בתקשורת בעולם התחתון ומשבחים אותה ואת השיר הזה על תפילין (ומפעם לפעם עושים זאת) - מתלהטת האש במקום בו היא נמצאת. היא סובלת. וכל פעם שמגנים אותה כאן, כמו שאני עושה עכשיו - מתקרר הלהט. אני לא מייבין כמובן בדברים האלו. אבל כך אומרת לי האינטואיציה שלי.
כך מתחילה פרשת מצורע, אותה נקרא, אי"ה, השבת, אחרי פרשת תזריע. לכאורה נשאלת שאלה: הרי דיני מצורע מתחילים כבר קודם, בפרשת תזריע. מדוע אפוא מוכתר שם הפרשה, מצורע, רק כאן?
חשבתי לומר, שקודם לכן מובאים דיני המצורע בצרעתו - חטאו ועונשו. ורק כאשר מגיע זמן טהרתו - מכתירים את הפרשה בכותרת "מצורע". זאת, כדי ללמדנו שנגע הצרעת המובא על אדם הוא כדי ללמד עד כמה חמור סיפור לשון הרע. לאחר שאדם לוקה בצרעת ושם אל לבו לחזור בתשובה - הוא נרפא מן הנגע. ואז באה השמחה הגדולה של יום הטהרה עם הבאת הקורבן וחזרתו של החוטא לדור עם עמו ועם משפחתו.
וכך בכל התורה. העונשים אינם לפגוע בחוטא אלא כדי להביאו לשוב מחטאו. הקב"ה ברא יצר הרע ונתן לאדם בחירה חופשית כדי שיתגבר מרצונו על הסתת היצר ויקבל שכר על עבודתו הוא ולא כנדבה שנותנים לעני. זה מה שמלמד אותנו הרמח"ל במסילת ישרים.
אבל גם אם יצר הרע, הרגש המסית את האדם לתור אחר לבו וללכת אחר תאוותיו, מתגבר על שכלו של האדם - לא עוזבו הקב"ה להישאר בחטאו, אלא מביא עליו עונשים כדי שיתן אל לבו מדוע אירע לו כזאת, ויחזור בתשובה.
גם בלשון התורה מדויק כך.
פרשת תזריע מסתיימת: "זאת תורת נגד צרעת..." ופרשת מצורע מתחילה: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו..."
זאת הסיבה שפרשת מצורע מתחילה עם הטהרה מן הצרעת ולא מן העונש שגרם לה.
* * *
ראיתי את אור החיים על פסוקים אלה, ודומני שב"ה, כיוונתי לדעתו:אור החיים: "זאת תהיה תורת...להיות שהצרעת, כפי הטבע, תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו. ודבר זה - יסובבנו (יגרום לו) העצבון וצרת הלב ושממון השכל.
והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ו(עשיית) עניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו.
והנה בבוא נגע צרעת על האדם, יכול אדם לומר, כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם. ובאמור (כאשר אומרים) לו, כי הוא זה בשביל לשון הרע - לא יאמין ולא יצדיק הדברים.
לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. ו(אבל) דברים אלו הם כפי הטבע - נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש.
ו(אבל) כאשר יראה האדם, שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים - אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו, כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו (לקה בנגע) - וישוב מחטאתו ויטהר לשונו. ו(אז) יראה כי הפך הנגע את עינו - בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע, אלא לצד שדבר לשון הרע.
והוא אומרו: זאת תהיה תורת מוציא שם רע. והכרת הדבר והוכחתו - ביום טהרתו:
שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר, אף על פי כן נטהר. בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי, כחושבי מחשבות און - וישמור פיו ולשונו.
והוא מה שגמר אומר: נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. פירוש: מן הצרוע (מעצמו) באה רפואתו, ששב ורפא לו".
* * *
אני מביא סיפור זה לא רק מפני שההקשר הוא פרשת השבוע, אלא מפני שבשיחה קצרה זו, נוכחתי לדעת בחוש כיצד בחור בוגר "ישיבה" תיכונית (אח"כ שירת בסיירת צנחנים) - הפך לפוקר גמור, והוא צוחק על הטיפש שעזב את לימודיו באוניברסיטה כדי ללמוד שטויות, עפרה לפומיה, שצרעת באה בגלל לשון הרע.
מעבר ל"איכות" לימודי "הקודש" ב"ישיבות תיכוניות" (הם רציניים מאד רק כאשר מגיעים ל"ארץ ישראל" ול"קדושת המדינה") - יש כאן לקח אחר. משום מה החליט מי שהחליט שההתחברות הטבעית של יהודים חרדים לדבר ה', היא עם "הימנים", קל וחומר עם ימנים סרוגים.
אבל האמת היא, שאלה הם הגרועים באוייבי התורה. שנה ופירש - קשה מכולם. אני מעדיף בכל רגע נתון את החילוני המוחלט, שלא למד נעבעך תורה מעולם על פני בוגר ישיבה תיכונית כזה. החילוני הגמור הוא Tabula rasa - "לוח חלק". הוא פתוח בהרבה לשמוע על יהדות, מאשר אלה שהתקלקלו ב"ישיבה" תיכונית.
* * *
זו הסיבה מדוע נתקנה ברכת המינים דווקא על יהודים. הנוצרים היו בתחילתם כת יהודית, שהאמינה שהמשיח כבר בא. והם הפכו לגרועים בשונאינו, בעודם יהודים. זקנים, פאות, ציציות, שומרי שבת, אוכלים כשר למהדרין, הולכים למקווה. והם אשר הסגירו לרומאים את העיר ביתר בזמן מרד בר כוכבא.כדי להיפטר מעונשם של אלה - תיקנו חז"ל את ברכת המינים. עד שבא פאולוס, יהודי שומר מצוות שחי באסיה הקטנה (טורקיה המערבית בימינו) והפריש את הכת הזאת מן היהדות בהקימו את הדת הנוצרית, שמאמיניה לא שומרים יותר את השבת אלא את יום ראשון בשבוע.
חז"ל לא תיקנו את ברכת המינים כנגד גויים נוצרים אלא כנגד כת יהודית. כשלעצמי, כאשר אני מתפלל שמונה-עשרה, אני מכוון בברכת המינים על בנט, סמוטריץ' ועל כל חבורת "רבני מרכז הרב" אותם אני מכיר היטב מתחילת דרכי כיהודי מאמין, כאשר ניהלתי מדרשה ליהדות באחד המכונים שלהם ונטלתי חלק בישיבות הצוות עם רעבניהם, בהן תודרכנו על המסרים שצריך להעביר לציבור.
ישאל אותי אולי השואל, למה אני לא מסתפק בדברים על פרשת השבוע ומקשר זאת לסרוגים ולפוליטיקה כזאת או אחרת. שאלה טובה. אבל אני חושב שחשוב לזהות את האויב האמתי. הסרוגים אינם בעלי בריתנו הטבעיים, כמו שמטיפים לנו אנשי "יתד נאמן". הם אויבינו הגרועים ביותר.
* * *
לפני שנים רבות, כאשר זכיתי להיות בחברתו של הרב יואל קלופט זצ"ל, ישבנו פעם אחת לאכול אצל אחד מנכדיו בירושלים, לשם הסעתי אותו לענייניו. קראתי מספר ימים קודם לכן שיר שכתבה אחת בשם יונה וולך, אחת שבחברה החילונית נחשבה למשוררת מעולה. השיר הזה היה דברי נאצה קשים מאד על תפילין. אינני יכול להביא כאן, אפילו ברמז, את הזוועה הזאת. בכל אופן, השיר הזה זכה לתהודה רבה במדיה.גזרתי את מילות השיר מן העיתון והחזקתי אצלי. בסיום הארוחה, הוצאתי את גזר העיתון והראיתי אותו לרב. חששתי שאולי זו חוצפה מצדי, להראות לו את התועבה הזאת. אבל הוא קרא את השיר ולא כעס עליי. תגובתו הייתה של השתאות: "אנחנו לא יודעים מה קורה בחוץ", אמר לי. ב"אנחנו" הוא לא התכוון אליי ולשכמותי, אלא לעצמו ולמי שבקטגוריה שלו.
ימים לא רבים אח"כ מתה אותה יונה וולך מסרטן מוח בו לקתה והתפשט במהירות בראשה. אולי הייתה כבר חולה קודם ועכשיו התפשט הסרטן וקטל אותה תוך מספר ימים. אינני יודע. אבל קיוויתי שלי יש חלק בכך שנפטרנו מעונשה של זו.
לא בגלל אכזריות אני אומר את זה. למרות שמצווה גדולה היא לשאוף להיפטר מן הרשעים ומצווה גדולה היא לשמוח באובדנם. אבל אין זו אכזריות לשמה אלא מצווה. "ישמח צדיק כי חזה נקם - פעמיו ירחץ בדם הרשע".
אם אכן קירבתי את מותה - עשיתי טובה לעולם. אינני יודע מה גורלם של אנשים כמוה לאחר המוות. אבל אם היא מכת החילונים הגמורים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם - לדעתי אני עושה גם לה טובה כאשר אני מפרסם זאת ברבים.
אם נותר לה זכר בעולם עליון, הרי כל פעם שמהללים אותה בתקשורת בעולם התחתון ומשבחים אותה ואת השיר הזה על תפילין (ומפעם לפעם עושים זאת) - מתלהטת האש במקום בו היא נמצאת. היא סובלת. וכל פעם שמגנים אותה כאן, כמו שאני עושה עכשיו - מתקרר הלהט. אני לא מייבין כמובן בדברים האלו. אבל כך אומרת לי האינטואיציה שלי.
* * *
הערה: דברי לגבי ברכת המינים נכתבו כדי להביע דעתי כמסקנה מלימוד התורה שלי על הכוונה בברכת המינים. לא כדי להתפלמס עם אנשים על דעה פוליטית כזאת או אחרת. מי שהסיק אחרת מלימוד התורה שלו - יבושם לו. עניין של השקפה, לא של הלכה.