מתי לוהטת אש הגיהנם?

[יאיר]

יפה מאוד...מה ההמשך? הרי אותו בעיקר ביקשתי :)

[שמואל קאופמן]

לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח – גם לא בעמק המוות של נבדה

באותו לילה לנו במוטל זול בפאתי לאס וגאס. לא לפני ששלשלתי "קוורטר" למכונת מזל בקזינו, כדי שאוכל לציין בתיק האישי שלי ש"הימרתי בלאס וגאס".

בבוקר יצאנו בדרכנו ל"קינג סיטי" שבקליפורניה. מנבדה עוברים דרך "עמק המוות". כביש צר, אפילו לא דו-מסלולי, תנועה דלילה. לא מומלץ לסטות לטיול לכבישי, יותר נכון, שבילי משנה במדבר זה, כי היו כבר מקרים של נהגים שאיבדו את הדרך ורק שלדיהם נמצאו במקרה אי שם.

תחילת אוקטובר וחם שם. ודווקא בחור הזה מתברר לנו שבפיניקס נתנו לנו אמנם אוטו אמריקני גדול, אבל מבחינה מכאנית – על הפנים. פתאום באמצע הכביש הצר, מסביב רק מדבר, מד החום מזנק לו מעלה והמנוע מתחיל לההביל. עצרתי מיד בצד, שוליים צרים, חצי אוטו על הכביש. פתחתי מכסה מנוע לאט לאט. הכל רותח, מים מפעפעים להם בחדווה לוהטת. נתתי לו להתקרר והתחלתי יחד עם ידידי לבהות בקרביים של הדבר הזה.

כאן המקום לספר, שלמרות שעבדתי שנים על מונית וגם במילואים הייתי נהג משאית רוב הזמן - הידע שלי במכונאות שואף לאפס. חוץ מאשר להחליף גלגל מפונצ'ר ולהחליף פיוזים שרופים, המומחיות הכי גדולה אותה הצלחתי להשיג הייתה להחליף רצועת מנוע במונית מרצדס. זהו.

אז אני עומד שם עם ידידי ומסתכל אובד עצות במנוע הדומם שמרכיביו הם חידה עבורי. לזכות האמריקנים צריך להגיד שנעצרו איזה רכב או שניים מתוך הבודדים שחלפו בכביש הנידח הזה. אבל לרוע המזל הם הבינו במכונאות כמוני.

בלית ברירה, התחלתי לבחון את המנוע ואני רואה שיש שם איזה גומי שחובק צינור והגומי קרוע ורטוב. אפילו אני הצלחתי להבין שזה מקור התקלה. עצר שוב רכב וביקשתי מן הנהג סכין. יש לי בדרך כלל ידיים שמאליות למדי, אבל לא יודע איך, לפתע אני חש שהם נעות מאליהן, כאילו מישהו מוליכן, מצליחות לבתר במומחיות כירורגית את האזור העליון הפגוע של הגומי כדי להשאיר בדיוק נמרץ מספיק מקום כדי להדק אותו בחזרה לצינור עם הברגים שהצלחתי, לא יודע איך, לפרק ולהרכיב חזרה. ממלא מים, מנסה להתניע, ו...יש! האוטו מתניע, מד החום צנח חזרה והמכונה הזאת גם נוסעת!

לומר שנשמנו לרווחה כאשר יצאנו מן המדבר, זה בנאלי. בעיירה הראשונה אחרי שהגענו למקום יישוב נכנסנו למוסך, הוא בודק את האוטו, מסביר לנו שמדובר למעשה בגרוטאה, מסדר מה שסידר ואנחנו הלאה בדרכנו ל"קינג סיטי"

מצאנו עיירה (אולי עיר קטנה) שנראית בסייסטה כרונית, כמעט אין נפש חיה ברחובות, ואני מחפש את הכתובת שם צריך למסור את האוטו. לא זוכר עכשיו אם עשיתי את זה כרגיל, עם מפה שלקחתי בתחנת דלק, או שאולי לחור הזה אין בכלל מפות, או ששאלתי באיזו תחנת דלק איפה הכתובת. זוכר רק שאני נוהג ברחובות כמעט ריקים מאדם ואפילו מרכבים, ופתאום האוטו פשוט נעצר לו, מאפשר לי מספיק זמן כדי להחנות אותו בצד הכביש, ולא להיתקע באמצעו. וזהו. המנוע כבה ולא נדלק יותר. סיים את תפקידו. טוב, זה לא באמצע המדבר, ואפילו בעיירה שלשם מועדות פנינו, אבל בכל זאת, צריך להביא אותו לכתובת מסוימת.

אנחנו יוצאים החוצה מותשים נפשית. אני מסתכל על הבית שלידו אנחנו חונים. לא להאמין! זה לא רק הרחוב שבו נמצאת סוכנות הרכבים המסמורטטת אליה אנחנו צריכים להעביר את הרכב, אלא בדיוק מספר הבית המבוקש! לא מטר אחד קדימה, לא מטר אחד אחורה, הגרוטאה שבקה חיים לכל חי בדיוק, אבל בדיוק, מול סוכנות הרכבים שאליה ביקשו מאתנו להעבירה במשרד ה-driveaway בפיניקס שבאריזונה הרחוקה מכאן.

נכנסים ומודיעים לבעל העסק שהעגלה שביקש שישלחו לו מפיניקס נמצאת בחוץ. הגוי המגושם יוצא החוצה, רואה את האוטו הכבוי ולא פחות ולא יותר, דורש מאתנו כסף על הנזקים שגרמנו. הודעתי לו, לא בקול רגוע ולא בשלווה, שאני בזה הרגע מתקשר לתחנת המשטרה הקרובה ומודיע להם שצריך לעצור אותו בגין רשלנות פושעת, על שהונה אותנו לנהוג ברכב מוזנח תוך סיכון חיינו. לא יודע מה עזר, סוג האיום או הטון שבו הוא נאמר, אבל החמור לוקח את המפתחות, אומר לנו שלום יפה ומאחל לנו המשך דרך צלחה.

אנחנו עכשיו בדרך ללוס אנג'לס, לשם מועדות פנינו, לאיזה חברים של ידידי, מאמסטרדם. אני מעדיף לנסוע בטרמפים, ככה התרגלתי באירופה, אבל ידידי לא בדיוק טיפוס של תרמיל על הגב ובוהן מונפת, כך שאנחנו בדרכנו דרומה באוטובוס של Greyhound.

הלילה ירד ואנחנו עוצרים על יד סנטה ברברה. יורדים לחלץ עצמות, שני צעירים מבקשים מאתנו לקנות להם בירות בחנות כי הם מתחת לגיל המותר. בחוץ על דוכן מונחים עיתונים, אני מעיף מביט, והכותרת זועקת: "! War Erupts In Mideast" ובכותרת משנה: "ביום הקדוש ביותר של היהודים, יום כיפור, מתקיפות מצרים וסוריה את ישראל".

ככה נודע לי שהיום יום כיפור.

בארץ הייתי אמנם חילוני גמור, גם לא צם ביום כיפור, בית כנסת – מאן דכר שמיה. אבל ידענו מתי יום כיפור. כאן, אני משלשל קוורטר לקזינו, נוהג דרך "עמק המוות", נוסע דרומה ללוס אנג'לס באוטובוס, ועכשיו מתברר לי שבכלל כל הזמן – יום כיפור.

לא שזה הזיז לי משהו אז. אבל שנים אחר כך, כאשר נעשיתי דתי, ושחזרתי את קורותיי באותו יום, שלא היו דרמטיות במיוחד, כי עברתי חוויות עזות יותר בימי חלדי, לבש הדבר משמעות גדולה מאד עבורי, צעיר יהודי, שאין לו מושג על היהדות, שגדל כל חייו בוואקום יהודי מוחלט.

שנים אח"כ, כאשר כבר הייתי דתי, הבנתי שבורא עולם היה אתי כל יום מימי חיי. כאשר חתרתי בחסקה בחופי הארץ הקדושה בשבתות, כאשר בלסתי bacon&eggs באמסטרדם, כאשר עישנתי מריחואנה עם מיותר לפרט בשיקגו. וגם באותו יום כיפור, כאשר אני מתוודע שהיום הוא "היום הקדוש ביותר של היהודים" מכותרת שמבשרת את פרוץ "מלחמת יום כיפור" – בורא עולם ונותן התורה לעם ישראל, היה אתי כל רגע של אותו יום. כיוון את ידיי שאינן יודעות לתקן כמעט כלום, לסדר בדיוק המרבי את צינור הגומי המפוצץ בלב "מדבר המוות" והסיע את ארבעת גלגלי הגרוטאה שאמורה הייתה בדרך הטבע לסיים את תפקידה עוד קודם לכן, בדיוק אל המקום שאליו הייתי אמור להביאה, לסוכנות רכבים שכוחת א-ל - אלא אם כן מדובר בבורא עולם המנהל את עולמו בדיוק נמרץ - מרחק רב מאד מן המקום בו לקחתי אותו בפיניקס, אריזונה.

וכל הרפתקת יום כיפור זו מתחילה במקום הנקרא "Death Valey" - עמק המוות. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". היום אני מבין טוב יותר את משמעות המלים הללו על רקע המדבר בנבדה.

אז זהו. זאת החוויה של אותו יום שהתחיל בלאס וגאס שבנבדה והסתיים בסנטה ברברה שבקליפורניה, שנחרטה בזיכרוני בפרספקטיבה שלאחר שנים, כהמחשה להשגחה הפרטית, של מי שאמר והיה העולם, על עולמו ועל ברואיו.

* * *

את זה כתבתי לפני שנים (מה שכתבתי ברשימת התפוצה שלי שאני מעתיק כאן, העליתי בעצם לראשונה באתר האינטרנט בו כתבתי). היום יש לי פרספקטיבה רחבה קצת יותר.

לפני מספר ימים, בראש חודש, קראנו את ההלל. "אנא ה', אני עבדך, אני עבדך בן אמתך - פתחת למוסרי". לכאורה סתירה באותו פסוק. אם עבדך, איך פיתחת למוסרי? או עבד או חופשי.

בחלק העליון של פתיל הציצית אנו מצווים לאגד את הקשר. אחרת הציצית פסולה. אבל בחלק התחתון נפסק שצריך להפריד חוטי הציצית זה מזה. לדעת הגר"א, אפשר שאם חוטי הציצית מסובכים אחד בחבירו, אין לברך עליהם. באר"י ז"ל כתוב שציצת זה ראשי תיבות צדיק יפריד ציציותיו תמיד (משנה ברורה ח' י"ח). אגוד או מופרד?

דומני שהתשובה אחת: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב, ט"ז). -"אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". (משנה, אבות ו', ב').

הקב"ה ברא את העולם להיטיב עם בריותיו. ההטבה הגדולה ביותר היא ליהנות מזיו שכינתו. זו מטרת הבריאה. ההנאה הגדולה ביותר היא כאשר האדם הוא בעצמו בעל ההנאה. לא שקיבל מתנת חינם, אלא שהשיגה בזכותו. לשם כך נברא יצר הרע. מסיתו כל הזמן ללכת אחר יצרו (לאחר חטא אדם הראשון יצר הרע הוא חלק מן האדם, לכן הוא יצרו). תאוות העולם ופיתויו הן מה שמציג יצר הרע לפני האדם והוא הוא גם המסיתו לרדוף אחריהם. את הדרך היחידה להינצל ממנו כדי לזכות בתכלית הטובה הורה הקב"ה לאדם בתורה (תורה לשון הוראה) - "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין" (בבא בתרא ט"ז).

יש רק שתי דרכים לאדם לבחור ביניהן: או ללכת בדרך התורה או ללכת בדרך יצר הרע, שאת שניהם ברא ה' כאמור, כדי שלא יאכל האדם נהמא דכיסופא אלא את מה שהרוויח בעצמו. להיות עבד ה' או להיות עבד תאוות היצר. אבל כדי שהבחירה בדרך התורה תהיה באמת של האדם, שהרי רק כך הוא משיג את ההנאה הגדולה, צריך בחירה חופשית. אבן הפינה של הבריאה. והחופש האמתי הוא להיות עבד ה', שאז משוחרר האדם מכבלי תאוות ההנאה הכוזבות שהן כמו מים מלוחים שסוף שתייתם מוות וזוכה להנאה האמתית של חיי עולם בתענוג בלתי פוסק שהיא החיים.

על כך מלמדת מצוות ציצית: תאגוד אותה כדי להתקשר לה' ואז תהיה בן חורין באמת ותזכה בהנאה הגדולה מכול. זה פשר הפסוק בהלל: כאשר אני עבדך ה', אז פיתחת מוסרי, הענקת לי את החופש האמתי ליהנות באמת מבריאתך.

לכאורה, דבר פשוט מאד. הבעיה הגדולה מתחילה בזיהוי עצת היצר. לדעת מתי אני פועל לפי עצתו ומתי אני פועל לפי התורה. בשביל זה צריך שכל. השכל הוא מזהה המציאות. צריך גם רגש, בלי רגש האדם הוא לא אדם אלא רובוט. אבל החכמה הגדולה היא לשעבד את הרגש לשכל. והשכל האמתי הוא בתורה - שהיא שכלו של הקב"ה. לעומת זאת, כאשר האדם פועל רק על פי הרגש, גם אז הוא רובוט. לא רובוט מכני אלא אורגני. הוא חיה. בהמה בצורת אדם. אלא בכל זאת יש לו גם שכל? כן. אבל את השכל הוא משעבד לרגש. השכל משמש לו כלי לתרץ את תיאבון רגשותיו. מה שנקרא בלעז - רציונליזציה. זו הבעיה הגדולה של האדם. הרציונליזציה. השימוש בשכל, במקום לזיהוי מציאות - לזיוף מציאות. דהיינו, הצגת רצונות האדם כרצון ה'.

זאת הבעיה הגדולה של האדם היהודי. להבחין בין יהודים המגלים פנים בתורה שלא כהלכה לבין אותם הלומדים ומלמדים תורה על פי ההלכה. ההלכה היא יישום התורה במציאות החיים היום יומית. רק מחפש האמת והדבק בה מסוגל להגיע לרמה של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לו צריך לשמוע. לא לאלה העושים את התורה קרדום לחפור בה כי למצוא רציונליזציה לסיפוק רצונותיהם ותאוותיהם.

* * *

נחזור ללקח שלמדתי בנבדה.

עשה לך רב. מה זאת אומרת, לעשות לך רב? מה זה, פלסטלינה? אלא הכוונה שחלק מן הבחירה החופשית שנתן ה' לאדם, היא לבחור במי שיורה לו את הדרך הנכונה. ראיתי רבים שנעשו דתיים אבל בחרו להם כל מיני מורי דרך שונים ומשונים עד שנראה כי מוטב לו היו נשארים חילונים מאשר לפזז עם כיפות על הראש במקומות כינוס יהודים או לרקוד עם כיפות על הראש על גבעות, דווקא משום שגבעות אלו הן מאה מ' מעבר לגבעה אחרת שלא מצויה מעבר לקו ירוק או סגול.

כאשר הפכתי סוף סוף לאדם דתי (ועל דרך התהפוכות לשם אספר בהמשך) למדתי ראשית להבחין בין סוגי היהודים חובשי הכיפות. בתחילה, כל חובש כיפה היה עבורי מלאך. זכורני בימים לאחר שנישאתי, לקחתי את בני לטייל, ישבנו ליד בית כנסת בערב שבת וצפיתי ביהודים נכנסים להתפלל. בשלב זה של חיי עדיין לא לא הייתי בשל לאפות את חוויות מסעי אותו אני מתאר כאן לעוגת שבת ריחנית. אבל כבר אז התבשמתי ממראה היהודים ההולכים לתפילת שבת וידעתי כבר שבעתיד הלא רחוק אהיה כמותם. היו אלה חובשי כיפות סרוגות (שהיו כמעט היהודים הדתיים היחידים בכרמל שם גרתי) וכאמור, ראיתי בכל אחד מהם מלאך. אחרי מספר שנים, כאשר נעשיתי דתי, התגשם מה שידעתי שיקרה, ואכן הלכתי להתפלל באותו בית כנסת. להפתעתי, אני רואה לאחר כמה שבועות אחד מהם רוחץ את רכבו בשבת. זה הצטרף לתפילות שהיו נגמרות עוד לפני שהספקתי לבטא את מלות שלוש הברכות הראשונות ועוד תופעות כהנה וכהנה.

לימים למדתי לדעת את ההיסטוריה האמתית של עם ישראל בדורות האחרונים, כמו, למשל, איך שיתפו פעולה יהודים חילונים עם רוצחי עמם. ואיך העבירו יהודים חילונים על דתם המוני יהודים מעדות המזרח, ואיך שיתפו יהודים חובשי כיפות סרוגות פעולה עם אותם יהודים חילונים. אז חלק אחד מחובשי הכיפות ירד כבר אז מן הפרק.
 

* * *

ההשגחה הפרטית שלא עזבה אותי גם כאשר הייתי יהודי נידח ביום הכיפורים בנבדה, לא עזבה אותי גם כאשר החלטתי לחבוש כיפה ולקיים את מצוות התורה. גרתי כאמור בכרמל ומצאו לי יהודי שגר לא רחוק ממני ואף הוא נעשה דתי כמה שנים לפני. ואותו יהודי הביא אותי לרב בחיפה, הרב יואל קלופט זצ"ל. תלמיד חכם עצום ופיקח גדול, חכם הרזים, שבחסדי ה' מצא זמן לשוחח עמי ולכוון את דרכי החדשה.

לאחר שלמדתי לדעת שאותם חובשי כיפות סרוגות רואים באחד בשם צבי קוק את רבם ואת אביו שהיה רב חשוב ביפו כמורם הגדול. שאלתי פעם את הרב יואל קלופט זצ"ל, כיצד אירע שאדם שנחשב רב חשוב הראה דרך כזאת ליהודים. תשובתו הייתה, כדרכו, קצרה וממצה: "הוא למד קבלה, לא הבין מה שלמד, וטעה". אמנם קבלה לא למדתי אז וגם לא היום, אבל את כתביו של אותו רב מיפו כן למדתי באוניברסיטה, שם הוא נחשב לחשוב. מתוך שניהם הבנתי את הכיוון. עשיתי לי רב והייתה לי סייעתא דשמייא עצומה כיצד לפלס את דרכי לדרך הסלולה המובילה מעלה.

* * *

עוד דבר שקרה לי בראשית שנותיי כאדם דתי. אחת העבודות שזימן לי הקב"ה למצוא לפרנסתי, הייתה בחברה לקטעי עיתונות, "יפעת". עבדתי בת"א והתגוררתי בבני ברק. בשבתות נסעתי הביתה. בבני ברק התפללתי בבי"כ ברח' רשב"ם. פעם התעוררה לי שאלה כיצד לנהוג בעניין מסוים במקום עבודתי והלכתי לשאול רב בחיפה. הוא אמר לי: "בבית הכנסת שאתה מתפלל בו מתפלל הרב חיים קניבסקי. גש אליו, הוא יענה לך על השאלה. אחרי תפילת מנחה ניגשתי אליו עם בקשה לענות לי על שאלה. היו אנשים שליוו אותו לביתו. הלכתי לצדו. הוא כרך ידו על כתפי, שמע את השאלה וענה לי מה שענה. אף פעם בחיי לא הרגשתי מה שהרגשתי אז. החיוך טוב הלב שלו והחיבה שהפגין לאדם זר היו עילאיים. הרגשתי אהבה שופעת ממנו אליי. הוא לא הכיר אותי אבל האהבה שפעה בצורה שאף פעם לא חשתי. כאשר חזרתי לחיפה, סיפרתי לרב ששלח אותי על מה שאירע ואיך חשתי. הוא ענה לי בחיוך: "השאלה שלך הייתה שאלה של שטות. אתה חושב שלא יכולתי לענות עליה? אבל שלחתי אותך אליו כי רציתי שתראה שיש גם אנשים כמוהו". לא בטוח, אבל אני חושב ששלח אותי גם כדי לחסן אותי לקראת העתיד. מעבר שעושים מחיים כמו שהיו לי לחיים של יהודי שומר מצוות הוא לא פשוט. בהתחלה יש סיעתא דשמיא גדולה, אבל בהמשך נתקלים במצבים ובאנשים המקלקלים את האידיליה. מפגש כזה הוא חיסון.

שנים רבות חלפו. בשנים האחרונות החלוקה בין חובשי כיפות כאלו ואחרות התעצמה לחלוקה גם בין חובשי כיפות כאלו ואחרים החובשים בדיוק כמותם. הבחירה בין התורה ויצר הרע נעשתה מסובכת יותר. לא רק כאלו שקל להבחין שהתבלבלו בלימודם נמצאים על הבמה. לצד ההולכים בדרך האמת הצטרפו גם אנשים שנראים לכאורה בדיוק כמוהם והיו עד לא מזמן כמוהם ועכשיו הם לפתע מכריזים שהאמת דווקא אצלם, והא ראיה, הם הקנאים האמתיים. לא צריך לנחש הרבה כדי להבין על מי אני מדבר.

אבל דומני שממש בימינו המצב הסתבך עוד יותר. אומרים המבין יבין. אבל מי יימר היום שדווקא אני מבין ולא הם? אז מה שנותר לי הוא ללכת בדרך בה אני מבין. המפגש לפני עשרות שנים עם הרב מרח' רשב"ם בבני ברק - עדיין חי בקרבי.

אני אתו.

[יאיר]

מדהים פשוט מדהים!

אני שמח, בדיעבד שביקשתי ממך בסוף פה ולא בפרטי. סיפורים מעניינים ומחזקים.

כיום אתה בן 74 או יותר? (אני לא בטוח שהבנתי איזה קטע כתבת לפני שנים ואיזה לא)

נשמח להמשך ובעיקר לרגע בו החלטת לחזור בתשובה ומה גרם לכך

יישר כח!

[השפל באמת]

כיום אתה בן 74 או יותר? (אני לא בטוח שהבנתי איזה קטע כתבת לפני שנים ואיזה לא)

שים לב לפסקה הבאה:

אני היום בן 74 בדיוק (מעודכן לעכשיו כמובן).

[שמואל קאופמן]

המילה "בדיוק" השתרבבה איך שהוא. אני היום בן 74.5

[שמואל קאופמן]

מסן דייגו לחזית

לוס אנג'לס תחילת אוקטובר 1973.

בשנת 2000 החלו האוטובוסים להתפוצץ בישראל. והם המשיכו להתפוצץ. אבל הממסד נחרד רק כאשר אחד המחבלים המתאבדים הגיע לדיזנגוף.

מה זה קשור ללוס אנג'לס 27 שנים קודם? האוטובוסים.

הדבר הבולט ביותר כאשר נסעתי באוטובוס בעיר המכוערת הזאת, היה הרכב הנוסעים. היספנים, שחורים ומעט לבנים מוכי גורל. למי שבא מישראל בשנת 1973 והיה רגיל לראות אוכלוסייה מגוונת באוטובוסים – התופעה הזאת בלטה מיד לעין.

עשרות שנים אח"כ, גם בארץ ניכר הדבר. מי נוסע היום באוטובוסים? חרדים, רוסים וכמה מוכי גורל חילונים. לכן, כל זמן שהאוטובוסים התפוצצו לא באמת נגע הדבר למקבלי ההחלטות, שהמקורבים אליהם לא נוסעים באוטובוסים.

זה הקשר שנחרט בתודעתי, בפרספקטיבה של שנים אח"כ, בין לוס אנג'לס של 1973 ובין ירושלים של שנת 2000. טוב, כל אחד עם האסוציאציות שלו.

בכל אופן, עכשיו אנחנו בלוס אנג'לס, זאבי ואני, בבית מטופח של אחד ממכריו מאמסטרדם. צמודים לחדשות. והחדשות מוזרות. כאשר התבשרנו בסנטה ברברה מכותרת העיתון, על פרוץ המלחמה – הייתי בטוח שהיא נגמרת תוך מספר ימים.

ככה שטפו את מוחנו במשך השנים מאז מלחמת ששת הימים. אלבומי הניצחון, שירי התהילה עם מושגים הלקוחים מעולם ההיאבקות החופשית, "ראש הברזל" ו"אגרוף המחץ", בהם תיארו את קציני צה"ל המהוללים, שהביסו תוך ששה ימים שלושה צבאות אויב. אז כאשר ראיתי את הכותרת בעיתון בחנות ליד סנטה ברברה, הייתי בטוח שאת המלחמה הזאת פספסתי, כי תוך מספר ימים הערבים שוב משאירים את הנעליים ובורחים.

אבל החדשות, באותו בית נאה בלוס אנג'לס, לא התאימו לתמונת המצב שהצטיירה במוחי השטוף. "דובר צה"ל מדווח על הפלת מטוס סורי מעל רמת הגולן" ו"הצבא הישראלי מודיע שהשמיד 10 טנקים מצריים בצד המזרחי של תעלת סואץ" – עמדו בניגוד צורם למה שציפיתי לשמוע. שמענו אמנם את דדו מכריז ש"נשבור להם את העצמות", אבל הדיווחים על מטוס סורי שהופל לא עלו בקנה אחד עם ההצהרה הזאת, כמו שהדיווחים על כמה טנקים מצריים שהושמדו בצד המזרחי של התעלה, לא התאימו לצפיות שהיו למי שהתחנכו מאז 1967 על אמירות של המצביא המהולל, משה דיין, כיצד "תאדים תעלת סואץ מדם המצרים" אם רק יעזו לנסות לחצותה.

אחרי לילה בלוס אנג'לס המשכנו לסן דייגו. החלטנו שמשם נתחיל לנסות את מזלנו באמריקה. דווקא בנקודה הדרומית מערבית ביותר שלה. למה דווקא שם? לא יודע. ככה הייתה ההרגשה של זאבי. לי לא באמת היה איכפת. סן דייגו? שיהיה. שכרנו לנו חדר זול על החוף הנהדר של האוקיינוס השקט. סן דייגו יפה יותר מלוס אנג'לס. כך בכל אופן היתה ההתרשמות שלי מזמן קצר של הכרות.

אבל הראש כבר לא היה באמריקה ולא איך להצליח בה. הוא היה עם המשפחה והחברים בישראל. כי החדשות משם המשיכו להישמע לא יותר טוב ממה ששמענו בלוס אנג'לס.

אז לאחר לילה אחד החלטתי שאני חוזר. ידידי כמעט התפלץ. לטוס כל הדרך לאמריקה, לחצות אותה מן החוף המזרחי לחוף המערבי, ושם, במקום להתחיל לגלות את אמריקה הנוצצת, של הכסף והזהב, אני אומר לו שאני עוזב וחוזר לארץ. הוא היה (נפטר לפני כמה שנים ממחלה ממארת) בחור קשוח מאד. אבל בכל זאת, אחרי שרקמנו את התכניות ביחד, קשה להישאר בעיר הרחוקה בארץ הרחוקה ולכבוש משם את העולם - לבד.

מה עוד שלי לא היה גרוש שחוק בכיס. כרגיל אצלי, את מעט הכסף שהרווחתי פה ושם, בזבזתי על אתר. ככה זה היה תמיד, כל השנים. כאשר עבדתי על טקסי בארץ, הייתי מבזבז בדייקנות כל שקל, על זלילה, בילויים. אז לא זו בלבד שאני עוזב אותו בסן דייגו, הוא עוד צריך לממן לי את כרטיס הטיסה לניו יורק (בהלוואה כמובן).

אבל לא הייתי מסוגל להישאר שם יותר, כאשר אני מתחיל להבין ממהדורות החדשות, שהמצב בישראל רע. עוד לא ידעתי כמה רע, אבל הבנתי שהוא בהחלט לא טוב.

אז עליתי על מטוס בשדה התעופה של סן דייגו. לילה, מטוס גדול, ריק כמעט לגמרי. לא יותר מעשרה נוסעים. מה שאני זוכר הם שני חיילי צי וצעירה אחת שעלתה רגע לפני ההמראה, עושה את כל הדרך לירכתי המטוס הגדול ומתיישבת בדיוק לידי. מדיפת ריח אלכוהול. מיד אחר שהמראנו הזמינה כוסית בורבון, הויסקי הקנדי ששותים באמריקה. ועוד כוסית.

טיסת רפאים. לילה סוער וגשום, מטוס כמעט ריק, לידי בחורה שתויה המספרת שהיא בורחת מבעלה שהכה אותה. מבעד לחלון, אני מתבונן בסערת ברקים במרחק, פעם ראשונה שראיתי ברקים מלמעלה. אבל הראש טרוד בסערת ברקים אחרת המתרחשת הרחק מכאן ברמת הגולן ועל גדות הסואץ. חוויה הזויה.

המטוס נחת בשיקגו, שם הייתי אמור לעבור לטיסת המשך לניו יורק. המשכתי למטוס אחר, בואינג 747 ענק, אף הוא כמעט ריק לחלוטין, שטס לניו יורק. לפני כן, בשדה התעופה קניתי עיתון, "שיקגו טריביון" אם אני זוכר נכון, ומן הכותרות - למרות שהן לא אמרו זאת והכתבים גם כן עדיין לא ידעו את זה - הבנתי ביתר שאת שהמצב בחזית קטסטרופלי.

בניו יורק הגעתי לטרמינל של אל-על. היום כבר זרח. מלא ישראלים שחוזרים למלחמה. להפתעתי, מרביתם עדיין לא הבינו מן הדיווחים שהם חוזרים לראות אסון. הרוח הפטריוטית נשבה לה בעוז וכולם היו בטוחים שהם חוזרים לקחת חלק בניצחון נוסף נוסח ששת הימים.

איזה צמד חב"דניקים הציקו לי: תניח תפילין, ניסיתי לדחות אותם בעדינות, אבל הם התעקשו. אז אמרתי להם שיסתלקו. אף פעם בחיים לא הנחתי תפילין. מה הם מבלבלים את הראש, כאשר מצב הרוח על הפנים. הטיסה לארץ הייתה חינם. סדר העדיפויות לעליה למטוס: טייסים, רופאים, חובשים, שריונרים ותותחנים, רגלים. זה גם כן לימד אותי מה המצב. צנחנים בסוף אחרי טנקיסטים? המשמעות – הטנקים הולכים לאבדון כמו זבובים.

את הטיסה לארץ אני לא זוכר. אולי ישנתי, אחרי לילה שלא ישנתי בדרך מסן דייגו לניו יורק עם המתנה בשיקגו. את הנסיעה מתל אביב אני זוכר. באוטובוס החצי ריק רק נשים וזקנים. הכבישים ריקים מרכבים. כולם מגויסים.

עוד דבר שאני זוכר היטב מן הנסיעה הזאת, הם דברי אהרון יריב ברדיו. מאוחר יותר נודעו בציבור הנסיבות של עריכת התדרוך הזה. דיין - אותו נואף וגנב שיצא הגיבור הראשי של מלחמת ששת הימים – רצה להודיע לאומה בשידור חי ברדיו, לא פחות ולא יותר, שהפסדנו את המלחמה. ברגע האחרון, הצליחו אלופים במטכ"ל למנוע מן האידיוט לנסוע לאולפן ויריב נשלח במקומו. נקל לתאר את הפאניקה שהייתה אוחזת בציבור, אם שתום העין היה אומר את מה שרצה להגיד. קרוב לודאי שהמדינה הייתה מתפרקת כבר אז.

אם דיין היה יודע חומש ברמה של דרדק בחיידר, היה מכיר את דברי חז"ל, ש"תחילת תבוסה – ניסה". גם אני כמובן לא ידעתי אז שום דבר מחז"ל. ושום דבר מן המהומה והמבולקה ששוררת בצמרת.

רק אח"כ החלו להתוודע הדברים. כיצד רצתה גולדה להתאבד. כיצד נעצר משום מה הצבא הסורי לפני הירידה מן הגולן כאשר לא היה אף אחד למנוע ממנו להתגלגל מנפח מטה ולשטוף את הגליל כולו והלאה. אולי איום של אטום, אולי מלכתחילה לא התכוונו לרדת, אולי בעצמם לא עיכלו שהרמה נפלה בידיהם כל כך מהר. אולי משהו אחר.

אני מרחיב על כך, כי למלחמה הזאת יש חלק נכבד בתהליך שהבשיל עת ישבתי שנים אחר כך על ספסלי ישיבה. אבל אני מקדים את המאוחר.

בבית בהחלט לא שמחו לראות אותי למרות היעדרות של מספר חדשים. לא הודעתי שאני מגיע, והורי שמחו שאני באמריקה הרחוקה ולא בחזית. ופתאום אני נכנס הביתה. למחרת בבוקר אמרתי שלום ונסעתי לימ"ח לקחת ציוד ולהצטרף לגדוד התותחנים שלי.

מספסופה למירון בשבע שנים

מן הימ"ח סדרו לי טרמפ להגיע למפקדה של הגדוד. בחורשה ליד ספסופה.

הידע שלי על יהדות נבע בזמנים אלה מרשמים כגון, בהיותי ילד קטן הצצתי פעם מן הרחוב לתוך בית כנסת שבו רקדו כל מיני אנשים משונים עם תלבושות מוזרות, כאשר אבי מסביר לי שמדובר ב"שמחת תורה". או מאירוח בליל הסדר אצל שכנים בוכרים שלנו בבית בו גרנו כאשר הגענו ארצה בשנת 1948 בתקופת המלחמה, ואני אז תינוק.

גרנו אז באחד הבתים שננטשו באותה מלחמה, רובם ע"י הערבים שברחו וחלקם ע"י הבריטים שעזבו. כל מי שתפש חזקה על בית כזה קנה אותו לרשותו. "רכוש נטוש", היה המינוח המשפטי. הבית בו התגוררנו, בית משרדים גדול שהיה שייך לבריטים, הפך לבית מגורים, כאשר כל אחד תופש מה שעלה בידו, והמקום היה מאוכלס כדבעי. יהודים ששרדו את המלחמה באירופה, יהודים מארצות אסיה ואפריקה שעלו לארץ הקודש מתוך אמונה תמימה לשליחי הממסד שרימו אותם לסבור שמדובר במדינה יהודית המגשימה את שיבת ציון. את זה אני כמובן כותב בפרספקטיבה מאוחרת, של הימים בהם כבר הבנתי מה באמת קורה בארצי.

בכל אופן, אז, שם בבית הזה, אצל השכנים הבוכרים שלנו, ספגתי עוד אחד מן הרשמים הדלים שהיו לי על יהדות. כל ליל סדר היו מזמינים אותי. יהודה, אבי המשפחה, היה לובש את הכיפה הבוכרית הגדולה והצבעונית שלו. תמיד, כל ליל סדר, בשלב מסוים, היה מצלצל הטלפון, והיו אומרים לי שזה עבורי. כאשר ניגשתי היה האדם על הקו אומר שמדבר אליהו הנביא. לא היה לי מושג מה זה "אליהו הנביא" וממילא לא הבנתי למה כולם צוחקים כאשר אני מדבר אתו בטלפון.

טלפון בכלל היה אז משהו נדיר מאד. למשפחת בורוכוב, השכנים הבוכרים, היה אחד, כי הם היו אמידים. למטה, בכניסה לבניין הייתה להם מסעדה מזרחית. שם התוודעתי למאכלים כמו חומוס, קבב, שישליק. חרות בזכרוני מן המסעדה סיפורו של המלצר הערבי שענד שרשרת צלב על החזה. סיפר לי כיצד הוא נפגש בסתר עם חברה שלו, ואם פעם יתפשו אותו, בני המשפחה שלה ישחטו אותו, כאשר הוא דואג להמחיש ע"י העברת סכין חדה על צווארו. הסיפור וההמחשה הרשימו אותי מאד.

אבל מה קשורים הרשמים ה"דתיים" האלה, על ה"נייטיבס" שרוקדים בשמחת תורה, ועל אליהו הנביא שמדבר אתי בטלפון בליל הסדר – עם ספסופה?

כי אז, כאשר הגעתי למפקדת הגדוד, לא הייתי מודע שבסמוך מצוי הציון של רבי שמעון בר יוחאי. בשבילי, ספסופה ומירון היו היינו הך. כאשר בשלב זה של חיי, לספסופה יש משמעות רבה בהרבה, כי משם אני עתיד לצאת עוד מעט לסוללת התותחים. לא לפני שכל אחד דואג כמובן להסביר לי, איזה אידיוט מושלם אני, לבוא מסאן דייגו לספסופה.

מה שכמובן שלא ידעתי אז, זה שספסופה היא אך שלב בדרך הארוכה והפתלתלה, שתוליך אותי בהמשך, לאחר טלטולים רבים של אלפי ק"מ, דרך אירופה וארה"ב – בחזרה למירון, סמוך מאד לספסופה.

לא ידעתי כמובן אז, שכשבע שנים אח"כ, אבוא כאחד היהודים השופכים שיחם לבורא עולם, למירון הסמוכה, למקום הקסום והנפלא, שבו טמון הצדיק הגדול מגלה תורת הקבלה לרבים, הרווי תפילות וספוג תחינות של יהודים כמהים לקרבתו של בורא עולם בזכות אותו צדיק הקבור שם, במקום אפוף הוד והדר של הרי הגליל הטמירים – הרבה בזכות אותה מלחמה שתחילתה עבורי, שם סמוך למירון, בספסופה.

לא ידעתי אז, כאשר הגעתי למפקדת הגדוד בספסופה, שליד המקום הנידח הזה, מצוי מקום שמשמעותו תהיה כה רבה עבורי, שלשם אעלה לרגל תכופות. לא ידעתי אז מהי המשמעות של מירון. השם רבי שמעון בר יוחאי היה אז בעל משמעות אפסית עבורי, לעומת, למשל, שמו של החלוץ המרכזי של קבוצת הכדורגל אותה אהדתי.

[יאיר]

מרתק! ווייטער..

[שמואל קאופמן]

שבת שלום!