אשם מצורע

משה נפתלי

משתמש ותיק
הַמְּצֹרָע קָרְבָּנוֹ שְׁלשָׁה כְבָשִׂים, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד אָשָׁם וְכִבְשָׂה לְחַטָּאת.
וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת
מֵבִיא קֵן, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת, וְכֶבֶשׂ לְאָשָׁם.
(רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה, פרק ראשון, הלכה ג)​
נראה, כי החטאת והעולה בלבד הן קרבנות טהרה לכפר עליו מטומאתו, דוגמת הזב והזבה והיולדת שאין מביאים לטהרתם אלא חטאת ועולה בלבד, אבל האשם בא עקב שיבתו אל תוך הקהל. כלומר, לרגל כניסתו המחודשת אל תוך הקהל, אחרי תקופה ממושכת שבה היה עליו לשבת בדד מחוץ למחנה, מרוחק ומנודה מחברת אנוש (ולדעת ר"י בר' יהודה אסור אף בתשמיש המטה), חייבתו תורה להביא קרבן אשם לַשם.
ולא סוף דבר שהוא מתחייב באשם, אלא שכל זמן שלא הביא אשמו (אשר מדמו ינתן על תנוך אזנו ועל בהן ידו ועל בהן רגלו), עדיין אינו נחשב כאדם מן השורה, עד שאינו כשר להביא כפרתו לטהרו מטומאתו. ולכן מביא את אשמו (המכשירו להביא כפרתו) ראשונה, ואם הקדים חטאתו לאשמו – תצא לבית השריפה.
וקראי הכי דייקי. דמעיקרא כתיב: 'וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְיָ'; ולבסוף כתיב: 'וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל־הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ'. הרי שהבדיל הכתוב בין כפרת האשם ובין כפרת החטאת, שבאשם נאמרה כפרה סתם, ובחטאת נאמרה כפרה מטומאה.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
תנן בשלהי מסכת נגעים: מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי - הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם. ובפרק ארבעה מחוסרי כפרה אמר רב יהודה אמר רב, דשניהם מקרא אחד דרשו:
'אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ', רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר דָּבָר הַמְכַפְּרוֹ, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר דָּבָר הַמַּכְשִׁירוֹ.
רש"י: רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, 'טָהֳרָתוֹ' הַיְנוּ דָבָר הַמְכַפֵּר חֶטְאוֹ, דְּעַל שִׁבְעָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִין.
'דָּבָר הַמַּכְשִׁירוֹ' - אָשָׁם, שֶׁמִּדָּמוֹ נוֹתְנִין עַל בְּהוֹנוֹתָיו, מַכְשִׁירוֹ בְּקָדָשִׁים.
והנה, דברי רש"י נשגבו מנו:
א. וכי חטאתו של מצורע לכפרת חטא באה?! והא בפרק היה מביא אומר ר"ש עצמו: חַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים, לְפִי שֶׁאֵין בָּאִין עַל חֵטְא. ופרכינן: וְהָאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עַל שִׁבְעָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִין. ומשנינן: הָתָם מִנִּגְעֵהּ הוּא דְאִכַּפַּר לֵהּ (יִסּוּרִים וּבשֶׁת שֶׁל נֶגַע כִּפְּרוּ לוֹ עַל אוֹתוֹ חֵטְא); כִּי מַיְתֵי קָרְבָּן, לְאִשְׁתְּרוּיֵי בְּקָדָשִׁים הוּא דְקָא מַיְתֵי.
ב. וכי האשם מכשירו בקדשים?! והתניא בפרק תמיד נשחט: 'כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ, כָּךְ עוֹלָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ'.
ברם לפי דברינו האמורים למעלה מתבארים דברי רב יהודה אמר רב בטוב טעם. חטאתו של מצורע היא דבר המכפרו מטומאתו, כאמור 'וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ'; ואשמו הוא דבר המכשירו להביא כפרתו, וכמשנ"ת.
 
חלק עליון תַחתִית