הַמְּצֹרָע קָרְבָּנוֹ שְׁלשָׁה כְבָשִׂים, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד אָשָׁם וְכִבְשָׂה לְחַטָּאת.
וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת – מֵבִיא קֵן, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת, וְכֶבֶשׂ לְאָשָׁם.(רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה, פרק ראשון, הלכה ג)
נראה, כי החטאת והעולה בלבד הן קרבנות טהרה לכפר עליו מטומאתו, דוגמת הזב והזבה והיולדת שאין מביאים לטהרתם אלא חטאת ועולה בלבד, אבל האשם בא עקב שיבתו אל תוך הקהל. כלומר, לרגל כניסתו המחודשת אל תוך הקהל, אחרי תקופה ממושכת שבה היה עליו לשבת בדד מחוץ למחנה, מרוחק ומנודה מחברת אנוש (ולדעת ר"י בר' יהודה אסור אף בתשמיש המטה), חייבתו תורה להביא קרבן אשם לַשם.
ולא סוף דבר שהוא מתחייב באשם, אלא שכל זמן שלא הביא אשמו (אשר מדמו ינתן על תנוך אזנו ועל בהן ידו ועל בהן רגלו), עדיין אינו נחשב כאדם מן השורה, עד שאינו כשר להביא כפרתו לטהרו מטומאתו. ולכן מביא את אשמו (המכשירו להביא כפרתו) ראשונה, ואם הקדים חטאתו לאשמו – תצא לבית השריפה.
וקראי הכי דייקי. דמעיקרא כתיב: 'וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְיָ'; ולבסוף כתיב: 'וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל־הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ'. הרי שהבדיל הכתוב בין כפרת האשם ובין כפרת החטאת, שבאשם נאמרה כפרה סתם, ובחטאת נאמרה כפרה מטומאה.