מה זה "הקאת"

חניכי הישיבות

משתמש ותיק
ובבעל הטורים כתב "דרכו להקיא מאכלו"
ויש לדון לפי דבריו אם מותר להאכיל את החיה הזו ששמה "הקאת"  חמץ בערב פסח וייחשב לביעור?
כיון שמקיא הכל ממילא לא מקיים ביעור או נימא שהוא בפועל ביער את המאכל מה שהיא מוציאה אח"כ זה כבר לא חסרון בביעור 
ויש לדון
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מה שיש לדון האם חובת ביעור דווקא על ידי ביעורו ממש מהעולם או אף ע"י מיאוסו חשיב, והאם בכה"ג נתבטל החמץ. ובפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב שחז"ל לא חייבו לבערו. כמו שנפסק בשו"ע או"ח סימן תמב סעיף ב וז"ל: הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער. ובעצם הענין האחרונים דנו בהשלכת חמץ לפח אשפה אם נתקיים בו דין ביעור, ובמקרה שנמאס ממש לית מאן דפליג. והנה זכור לי רש"ש שכתב בפסחים שכתב שאכילת אדם הוי כביעור ולומד זאת מלשון דקרא.
 

חניכי הישיבות

משתמש ותיק
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
מה שיש לדון האם חובת ביעור דווקא על ידי ביעורו ממש מהעולם או אף ע"י מיאוסו חשיב, והאם בכה"ג נתבטל החמץ. ובפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב שחז"ל לא חייבו לבערו. כמו שנפסק בשו"ע או"ח סימן תמב סעיף ב וז"ל: הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער. ובעצם הענין האחרונים דנו בהשלכת חמץ לפח אשפה אם נתקיים בו דין ביעור, ובמקרה שנמאס ממש לית מאן דפליג. והנה זכור לי רש"ש שכתב בפסחים שכתב שאכילת אדם הוי כביעור ולומד זאת מלשון דקרא.

השאלה בעיקרה היא 
אם מותר לכתחילה לקיים כך את הביעור חמץ או שאסור לו להביא כן בידים צורת ביעור כזו?
 

נדיב לב

משתמש ותיק
חניכי הישיבות אמר:
נדיב לב אמר:
מה שיש לדון האם חובת ביעור דווקא על ידי ביעורו ממש מהעולם או אף ע"י מיאוסו חשיב, והאם בכה"ג נתבטל החמץ. ובפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב שחז"ל לא חייבו לבערו. כמו שנפסק בשו"ע או"ח סימן תמב סעיף ב וז"ל: הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער. ובעצם הענין האחרונים דנו בהשלכת חמץ לפח אשפה אם נתקיים בו דין ביעור, ובמקרה שנמאס ממש לית מאן דפליג. והנה זכור לי רש"ש שכתב בפסחים שכתב שאכילת אדם הוי כביעור ולומד זאת מלשון דקרא.

השאלה בעיקרה היא 
אם מותר לכתחילה לקיים כך את הביעור חמץ או שאסור לו להביא כן בידים צורת ביעור כזו?

ציינתי שיש נידון באחרונים בהשלכת חמץ לאשפה ונמאס אם הוי ביעור לכתחילה. בשו"ת חלקת יעקב סימן קצו ובשו"ת קנין תורה כתבו שבזרק לאשפה ונמאס הרי זה כביעור, ולדבריהם ה"ה בנידונך.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
בפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב.
ההנחה כי אוכל מוּקא פסול מאכילת כלב צ"ע מהא דקיי"ל 'אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וֶהֱקִיאוֹ, וְחָזַר וְאָכַל אוֹתוֹ חֲצִי זַיִת עַצְמוֹ שֶׁהֵקִיא – חַיָּב, שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא עַל הֲנָאַת הַגָּרוֹן בִּכְזַיִת מִדָּבָר הָאָסוּר'.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
נדיב לב אמר:
בפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב.
ההנחה כי אוכל מוּקא פסול מאכילת כלב צ"ע מהא דקיי"ל 'אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וֶהֱקִיאוֹ, וְחָזַר וְאָכַל אוֹתוֹ חֲצִי זַיִת עַצְמוֹ שֶׁהֵקִיא – חַיָּב, שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא עַל הֲנָאַת הַגָּרוֹן בִּכְזַיִת מִדָּבָר הָאָסוּר'.

באת לדמות קיא אדם שנאכל ע"י אותו אדם, לאכילת קיא של חיה הנאכלת ע"י חיה אחרת, לא פשוט.
 

HaimL

משתמש ותיק
המונח להקיא הוא לא ברור. יש הקאה שהיא סתם פליטה של אוכל בלוע כפי שהוא (ומוכח ממעשה יונה, שהרי לא נתעכל במעי הדגה), ויש הקאה שהיא דבר מעוכל ומאוס (כמ"ש כי כל שולחנות מלאו וגו'), ולכן אין שייכות בין אחד לשני.
 

HaimL

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
מה שיש לדון האם חובת ביעור דווקא על ידי ביעורו ממש מהעולם או אף ע"י מיאוסו חשיב, והאם בכה"ג נתבטל החמץ. ובפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב שחז"ל לא חייבו לבערו. כמו שנפסק בשו"ע או"ח סימן תמב סעיף ב וז"ל: הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער. ובעצם הענין האחרונים דנו בהשלכת חמץ לפח אשפה אם נתקיים בו דין ביעור, ובמקרה שנמאס ממש לית מאן דפליג. והנה זכור לי רש"ש שכתב בפסחים שכתב שאכילת אדם הוי כביעור ולומד זאת מלשון דקרא.
אכילת אדם הוא ביעור זו דעה המובאת בראשונים, שיש מי שהתיר אכילת חמץ עד הערב, שזוהי דרך ביעורו
 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
HaimL אמר:
נדיב לב אמר:
מה שיש לדון האם חובת ביעור דווקא על ידי ביעורו ממש מהעולם או אף ע"י מיאוסו חשיב, והאם בכה"ג נתבטל החמץ. ובפשטות במקרה הנ"ל, החמץ נמאס ולא גרע מחמץ שנפסל מאכילת כלב שחז"ל לא חייבו לבערו. כמו שנפסק בשו"ע או"ח סימן תמב סעיף ב וז"ל: הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער. ובעצם הענין האחרונים דנו בהשלכת חמץ לפח אשפה אם נתקיים בו דין ביעור, ובמקרה שנמאס ממש לית מאן דפליג. והנה זכור לי רש"ש שכתב בפסחים שכתב שאכילת אדם הוי כביעור ולומד זאת מלשון דקרא.
אכילת אדם הוא ביעור זו דעה המובאת בראשונים, שיש מי שהתיר אכילת חמץ עד הערב, שזוהי דרך ביעורו
 
נכון אאל"ט בעל המאור. אבל הרש"ש כותב שזהו כביעור שריפה ע"י עצים.
 
חלק עליון תַחתִית