פרשת שמיני - מיתת נדב ואביהו

יפה מראה

משתמש ותיק
אות א' – חיוב מיתה של נדב ואביהו.
 ​
כתב רש"י ויקרא פרק י' פסוק ג'​
הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך: [וכן איתא במס' זבחים דף קט"ו:]

ויש לעיין איך מתקדש שמו של הקב"ה.
 ​
וכתב המשך חכמה ויקרא פרק י' פסוק ג'
הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. פירוש, כי מיתתם היה הכרחי עבור 'שכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו מעוהי' (בבא קמא נ, א). דישראל חטאו בעגל ונצלו עדים (שמות לג, ו), והוסר הענן ובטלה כל מעלתם. ואחרי תפילת משה והבאתם זהב למשכן, חזרו ענני כבוד, ושכינה שורה ביניהם, והקימו כהנים ולויים, ואש יצאה מן השמים. אם כן יאמר ישראל: הקדוש ברוך הוא נח לרצות וכרגע חיש קל יתנחם על הרעה והקב"ה ותרן הוא. לכן היה צריך להראות כי לא מחשבותם מחשבות השי"ת, ולהראות בענין קל מאוד אשר ביום חתונתו, והוקמו לכהנים לשרת בבית ה', עבור דבר אחד אשר לא צוה נשרפו לפני ה', ולהראות כמה גדול כחה של עבירה, והקב"ה יחשוב במאזני צדק ומשפט על עון קל. וזה שאמר "בקרובי אקדש" ואז "על פני כל העם אכבד" - אראה כבודי לישראל. אבל לולא זה לא אוכל להראות כבודי לבני ישראל למען לא ידמו כי בן אדם הוא ונושא פשע בלי משפט - חלילה מא - לקי משפט לא יעשה משפט! וכיון שהגיד לו שזה סבה להשראת השכינה בישראל - "וידם אהרן". וזה שאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", כי בגללם נשרפו עבור חטא העגל ובסבתו. ​
וכעין זה כתב בעל התורה תמימה הערות ויקרא פרק י' הערה ג'
אמנם בכלל הענין תמוה מאוד, מה היתה כונת הקדוש ברוך הוא ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכמ"ש משה שהיה יודע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, ומה טיבו של קידוש השם בזה.
ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר על עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקדוש ברוך הוא לדעת, כי אין אלה הדברים מגינים להעוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסיבות שונות שגגיות ואנוסות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית [מהוראת הלכה בפני משה] לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי עוד בהיותם בתוכו, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך.
 ​
ויש להביא מש"כ המשגיח הצדיק ר' ירוחם ממיר זצוק"ל [דעת תורה ויקרא עמ' ס"ד]
אמר הכתוב [מלאכי פרק ג' פסוק י"ג] חזקו עלי דבריכם אמר ה' וגו' אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' גם נבנו רשעה גם בחנו אלוקים וימלטו וגו' ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו כי הנה היום בוער כתנור והיו כל הזדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום אמר ה' צבאות.
ביאור ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע זהו מצד ההנהגה של לעתיד לבוא הנהגה של שכר ועונש על אתר, דיון כחוט השערה בלי כל ויתור, אף לא בהארכת אף הנהגה בה יבחן ודאי בין צדיק לרשע, מה כשהיום הרי נבנו עושי רשעה גם בחנו אלוקים וימלטו כהיום הרי לכאורה מקרה אחד לצדיק ולרשע, הנה זאת מצד ההנהגה כשהיום שלא יבחן בין צדיק לרשע.
וציור לזה מה שכתוב בפרשת בפרשת כי תשא [שמות פרק ל"ג פסוק ג'] כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך", ופשוט הדבר כי אין השינוי בין "אעלה בקרבך" לבין "ושלחתי מלאכי לפניך" בעצמו של חטא,

אלא כי הנהגות הנהגות יש יש הנהגה של אעלה בקרבך הנהגה על דרך כלעתיד לבוא הנהגה גלויה על דרך "ושבתם וראיתם" עונש על אתר,
ויש הנהגה של "ושלחתי מלאך לפניך" שם אין סערה ואין עונש מיד אלא וביום פקדי ופקדתי הוא אמרם ז"ל [ב"ק נ'.] וסביביו נשערה מאד מלמד שמדקדק הקב"ה עם צדיקים אפילו כחוט השערה,
ומה עם הלא סביביו הלא כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו אלא כי אם סביביו ההנהגה ההנהגה היא הנהגה של לעתיד לבוא עמהם הרי יש "אעלה בקרבך", בזאת ההנהגה גם כהיום הדקדוק עמהם כחוט השערה קבלת עונש תיכף ומיד,
ועם הלא סביביו אזי ההנהגה היא אחרת לגמרי, שמה גם כן העונש במלואו אבל הדקדוק כבר לא ניכר ושמה כבר נבנו גם עושי רשעה. עכ"ד.

מבואר שצדיקים נידונים כמו לעתיד לבוא שאין רשע וטוב לו מכיון שה' מאריך אף אלא מיד הקב"ה מעניש ואין לגבם ארך אפים, וזה נראה מדרגת נדב ואביהו שמת מחמת שסביביו נשערה מאד,
ודווקא עתה בשעה שחנכו את המשכן להורות שהגם שהמשכן מכפר זה רק מצד ההנהגה של הזמן הזה אבל עיקר קדושת המשכן בא מכח הצדיקים שחיים עתה כמו לעתיד לבוא והם הראשית של השראת השכינה במשכן ולכן גם בני ישראל שמקריבים קרבן צריכים להזהר עכ"פ לפי מדרגתם לא לחשוב שהקב"ה ותרן מחמת עבודת הקרבנות. ודו"ק.  
 ​
וכתב בשולחן ערוך או"ח הלכות יום הכיפורים סימן תרכ"א סעיף א'
מוציאין שני ספרים, בראשון קורים ששה בפרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה';
ויש להבין מדוע קוראים מיתת נדב ואביהו ביום הכיפורים.

ונראה שכמו שבחנוכת המשכן יכול לבוא מחשבה שהקב"ה ותרן כמו שהבאנו לעיל מהתורה תמימה, ככה גם ביום  הכיפורים יכול לבוא מחשבה לאדם שהקב"ה ותרן והראיה שיום הכיפורים מכפר ,לכן תקנו לקראות בפרשת נדב ואביהו לומר שמצד האמת מדת הדין בלבד אין הקב"ה ותרן וכמו שמצאנו שנדב ואביהו מתו,
וכל ענין כפרת יום הכיפורים הוא מצד מה שהקב"ה שיתף מדת הרחמים אחר שראה שאין העולם יכול להעמיד במדת הדין, אבל עיקר התכלית של מדת רחמים זה שאדם יעמוד במדת הדין גרידא [וכמו שהאריך המסילת ישרים סוף פרק ד'] ויש צדיקים כמו נדב ואביהו שיכולים לעמוד במדת הדין של הקב"ה והם אינם צריכים לכפרת המשכן ויום הכיפורים ככל שאר העם. ודו"ק.

ויש לעיין איך באמת יכול האדם קצת להגיע למדרגתם של נדב ואביהו.
ונראה לפי מה שכתב הבאר היטב [שם]
אחרי מות. והמצטער על מיתת בני אהרן ומוריד דמעות עליהם בי"כ מוחלין עונותיו ובניו אין מתים בחייו זוהר.
שמכיון שאדם רואה ומצטער על מות נדב ואביהו הוא מכיר בזה את מדת דינו של הקב"ה ושאין הקב"ה ותרן כלל וזה עצמו מכפר.

סיכום: מיתת נדב ואביהו באה להם מצד צדקותם שראוי לדונם במדת הדין גמורה בלי שיתוף של מדת רחמים, ועצם מיתתם שמורה שאין הקב"ה ותרן גורמת קדושה בכל כלל ישראל אם הם מתאבלים ומצטערים על מיתתם שבזה מוכח שהם מכירים בגדלותם וממילא מבינים שמיתתם מורה שאין הקב"ה ותרן כלל וזה עצמו מכפר. ודו"ק.
 ​
ויש עוד להוסיף מה שכתב הרמב"ן ויקרא פרק ט פסוק ג
והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת. עכ"ד.
נמצא שעתה בחנוכת המשכן היה כעין יו"כ, וכמו שעתה נפטרו נדב ואביהו ובזה נתקדש המשכן ככה גם ביום הכיפורים קוראים על פטירתם כדי לקדש בחזרה את המשכן והמקדש. ופשוט.
ולכן עיקר האבלות לא חלה על גדולי האומה של אותו זמן שהם ודאי גם ידעו שאין הקב"ה ותרן דהיינו משה רבינו אהרון הכהן ואלעזר ואיתמר
אלא רק על כל בית ישראל שעיקר בנין המשכן אינו לגדולי האומה אלא לכל בית ישראל וגדולי האומה עם המשכן נועדו להשרות שכינה בעם ישראל.
[נ.ב. אלעזר ואיתמר היה להם דין של כה"ג שאינו מטמא לקרובים עי' רש"ר הירש ויקרא פרק י' פסוק ו' ובהעמק דבר שם פסוק ז' ולכן לא נהגה אבילות בקרובים ולא נטמאו לקרובים. ודו"ק.]
 ​
כמו שכתוב ויקרא פרק י'
(ו) ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה':
(ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו כי שמן משחת ה' עליכם ויעשו כדבר משה:
מבואר שאבילות לא נהגה אלא בבית ישראל בלבד.

מעתה נראה לחדש שמיתת נדב ואביהו יש בזה בחינה של מיתה על קידוש השם, והם לא היו צריכים כלל את הקמת המשכן שבו מתכפרים העוונות מצד מדת הרחמים של הקב"ה, והם עומדים בעולם רק מצד מדת הדין וכל מיתתם הייתה להשפיע ולהורות על מדת דינו של הקב"ה מכיון שחטאם היה דק מן הדק ואין מיתתם מלמדת לכל אדם שאסור לעשות מה שהם עשו ושזה מחייב מיתה מכיון שלכל אדם המעשה הזה אינו אסור וגם אי נימא שאסור אינו מחייב מיתה. [ממילא אין מיתתם מצד קדושת עם ישראל אלא מיתתם נגרמה רק מצד קדושתם בלבד.]

אלא מיתתם באה להורות רק על צורת מדת הדין בלבד ושאין הקב"ה ותרן כלל וזה מלמד את עם ישראל שלא יחשבו שמחמת הקרבנות הקב"ה ותרן.​
מעתה נבין מה שכתב ה"משך חכמה" ויקרא פרק ט"ז פסוק פסוק א' - ג' בסוף
והנה אמר (שמות כט, מג) "ונקדש בכבודי", הוא בגדר ארון אלקים, שזה כבוד לישראל וכמו שביארנו דברי כלת פנחס. ואמר משה: "סבור אני בי או בך, עכשיו הם גדולים ממנו", שהם משפיעים לישראל [וכמו שאמר (ויקרא י, ו) "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה"] ולא היו מושפעים כלל, שאהרן זכה לכהונה לבניו ומשה היה מלך (תנחומא בהעלותך ט). מה שאין כן הם, ביום משחתם תיכף מתו, המה נקראו "במכובדי", והמה כעין משכן כבוד ה' בארון העדות, שאין שם קבלת השפעה לא הקטרה וכיוצא בזה, רק שמשם יצאה השפעה לכל העולם. ולכן נסמכו מיתתם ליום הכיפורים - מה יום הכיפורים אינו מקבל כלל ומשפיע לכל השנה, כן מיתת נדב ואביהוא שהיו משפיעים ולא מושפעים, ודו"ק:​
שרבינו ה"משך חכמה" זצוק"ל מדמה את יום הכיפורים שהוא רק משפיע שנותן מחילה ואין שום דבר מעכב או שגורם את הכפרה אלא זה נעשה בהשפעה בלי שום משפיע שעיצומו של יום מכפר, [וגם אם יש תנאים לכפרת יו"כ אין זה גורם הכפרה אלא יו"כ מכפר מצד עצמו להורות שה' הוא רק משפיע ואיננו מושפע ואפילו אם עשה אדם עבירה היא נמחלת ונמחקת.] ככה גם נדב ואביהו הם אינם מושפעים שאפילו משה ואהרון היו מושפעים שהרי בזכות קדושת עם ישראל אהרון היה כה"ג ומשה רבינו מלך והורישו את זה לבניהם, משא"כ נדב ואביהו אינם צריכים כלל לקדושת הדור, והם רק משפיעים ולכן גם מיתתם באה רק להשפיע טהרה וקדושה בדור,
ולכן בשררתם הם מיד מתו ולא נהנו מעצם השררה שבאה מקדושת עם ישראל. כן נראה לענ"ד כוונת רבינו מאור הגולה ה"משך חכמה" זצוק"ל.

ויש לעיין מדוע נחשב העבירה והמיתה של נדב ואביהו כחומרא לגבם הרי להדיא כתוב ההלכה והעונש לכל כהן למ"ד שהתחייבו מיתה בגלל שהיו שתויי יין.​
דכתיב ויקרא פרק י' פסוק ט'
יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם: ​
ונראה לומר מכיון שעדיין התורה לא אסרה זאת וכל פרשת שתויי יין נאמרה רק אחרי מות נדב ואביהו,
נמצא שהם התחייבו מחמת שלפי מדרגתם הם היו צריכים לדעת לבד בבחינת "תורה שבע"פ" שאסור להם לשתות יין.

נמצא שכאשר אדם מקבל על עצמו איסור מחמת שחושב שלפי מדרגתו הוא ראוי לנהוג בזה איסור יש בזה קצת מקדושת נדב ואביהו שקדושתם לא הייתה מושפעת אלא משפיעה ככה גם האיסור שאדם מחייב את עצמו לא מחמת שמושפע מאחרים כי אחרים לא הגיעו לחדש את הדין הזה עדיין מחמת שקטנים ממנו אלא מחמת ומתוך עצמו הוא מחייב וזה נחשב שהוא משפיע על עצמו ולא מושפע מאחרים. ודו"ק היטב. 
ומכיון שהיו צריכים להשפיע על עצמם קדושה וממילא על כל עם ישראל, אז השפיעו בדרך עונשם ומיתתם. אקווה שלא טעיתי וה' יאיר עיני.

ואולי עתה אפשר לקשר את פרשת שמיני להפטרה שלה כאשר פרשת שמיני חלה של בפסח,
שבפסח מוזכר החטא של עזא.
שמואל ב פרק ו
(ו) ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר:
(ז) ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים:
(ח) ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה: 
וכדאיתא בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א
וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר: ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו. נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר: ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן! ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם... על השל וגו' 

ועזא לא ידע או שכח את כח קדושת הארון שהוא רק משפיע ולא מושפע כקדושת יום הכיפורים ונדב ואביהו ואינו צריך תמיכ וסיוע.

וכאשר נתבונן במדה כנגד מדה אם מחילת הקב"ה ביום הכיפור נחשב כפועלת משפיע ולא מושפע ככה גם אדם שמוחל לחברו זה בבחינת ולא מושפע שאינו מושפע כלל מחברו ואין חברו יכול לפגוע ואכן ה"תומר דבורה" שכבא להסביר מהו "ספירת כתר" כתב שזה המחילה לחבר ככה אדם זוכה ל"ספירת כתר",
וביתר ביאור צריכים אנו לדברי מרן המשגיח ר' ירוחם זצוק"ל דעת תורה שמות עמ' רל"ה
כי לא ישא לפשעכם, וברש"י אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאין חוטאין, החפת חיים לא מחל לעולם לשום אדם אם דיבר לשון הרע, כי על חטא שאדם נזהר בו בעצמו אינו מוחל לזולתו כשיעבור עליו, ומה שאנשים מוחלים בנקל לעבריינים מפני שגם הוא חטא בזה,
להיושב בבית האסורים הנה בעיניו כולם נכבדים גדולים כהיום בנקל מוחלים על כל החטאים, וגם מכבדים לגזלנים ויתר רשעים ואחת הוא מפני שכחברו כן הוא כולם שוים בגזלנותא אמרו חז"ל [פסחים קי"ג:] ה' דברים צוה כנען את בניו אהבו את זה את זה ואהבו את הגזל ואהבו את הזימה וכו', מנין אהבה תרבה זה לזה מפני שכולם אוהבי גזל מפני שכולם אוהבי זימה, וע"כ כולם מכבדים להם אוהבי ה' שנאו רע [תהילים צ"ז, י'] ומי שלא שונא את הרע בחינה היא כי גם הוא מהם הוא עשרה גנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי.
בשעה שראובן פוגע בשמעון, שמעון חוזר הביתה עצוב ונמצא שכאילו הרגו ואיך שמעון יסלח ע"ז לראובן,
אחת הוא אם הוא יכיר שחייב לא תלויים כל בראובן אלא רק בהקב"ה, ויחזור אהבה רק ראובן יתן ויחזור ויתן וכל נתינה תהיה נתינת חיים בעד המוות שעשה לו,
ואין צורה אחרת של מחילה כל מחילה זולה איננה מחילה אמיתית, אלא השלמה עם הרע כדברי המשגיח.

וראיתי שרבינו הגר"ח מבריסק כתב לחדש שבכל השנה מה שאמרו חז"ל "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים" אין זה דין אלא לפנים משורת הדין ואין אדם מחויב בזה,
אבל ביום הכיפורים האדם חייב להתנהג בהנהגה הזאת, ולפי מה שהבאנו לעיל מ"המשך חכמה" מבואר שפיר כי ביום הכיפורים אין האדם כלל מושפע מחברו אלא רק משפיע ולכן אם חברו מחרפו אינו מתייחס אליו, וביום הכיפורים האדם קונה את חייו מיד הקב"ה בלבד ולא מי שום בשר ודם. ודו"ק היטב והדברים מבהילים.

לכאורה אחרי דברי המשגיח ר' ירוחם זצ"ל שכתב שעיקר המחילה זה לא להסכים עם הרשע, א"כ איך בכל זאת האדם ימחול על חטא שחברו עשה לו.
ונראה להביא מה שכתב מרן הקדוש החפץ חיים זצוק"ל - שמירת הלשון חלק א שער התבונה פרק ד
והנה לפי רוב הרגלו של אדם במדה זו, כן נגד זה יתמעט ממנו עון לשה"ר. והנה מה מאוד צריך האדם לחזק את עצמו במדה זו לדון את כל אדם לכף זכות, כי ע"י מדה זו דכף זכות וכן להיפך ח"ו, נקל להאדם להעלות על עצמו שם צדיק או רשע לעולם, כי ידוע הוא דחובתו של האדם וזכותו תלויים לפי רוב המצות והעונות שיש בידו, כמו שאחז"ל בכמה מקומות אם רוב מצות הוא בגדר צדיק ואם רוב עונות הוא בגדר רשע, ואחז"ל (ראש השנה ט"ז ב) שלשה ספרים נפתחין ליום הדין (היינו יום הדין הגדול בעת התחייה כפירש"י שם) צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורים (היינו רוב עונות כפירוש רש"י שם) נכתבין ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר וכו', בינונים וכו'. והנה ידוע הוא דבענין הזכיות שיש ביד האדם אף אם כחול ירבון, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הדין הגמורה לא ישארו בידו כי אם מעט מזער, כי כמה וכמה מהן לא השלים לעשות אותן בכל פרטיהן ואופניהן הנאותין לאותה מצוה, ואפילו אותן שהשלימן כדין לא היו באהבה וביראה ובשמחה הראוי לעשיית המצוה. כללו של דבר, אם ידקדק הקדוש ברוך הוא ח"ו אחר עשיית מצותיו, ימצאו רובן בעלי מומין, והמצות שישארו לו יהיו מעוטא דמעוטא נגד העונות שיש לו, ויקרא על האדם עבור זה שם רשע לעולם. אבל אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים, ויחפש עליו זכות בכל עניניו, ישארו זכיותיו על מכונן. ויותר מזה, שאפילו אם נמנו מעשיו ונמצא שיש לו רוב עונות, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים הגמורה יתמעטו מנינן. כי בודאי ימצאו כמה וכמה מהעונות שיש לחפות עליו שעשה אותן בשגגה או בסיבה אחרת. כללו של דבר אם ירצה הקדוש ברוך הוא לחפש זכות על האדם לא יבצר ממנו. וממילא אם יתמעטו מקצת עונותיו תכריע כף הזכות ויקרא עליו שם צדיק לעולם. 
והנה כל זה תלוי לפי ההנהגה שהנהיג את עצמו בימי חייו עם הבריות. אם דרכו היתה לדון אותם לכף זכות, דנין אותו ג"כ לזכות כדאיתא בשבת קכ"ז. ואם דרכו היתה ללמד חובה על הבריות ולדבר עליהם רע, גם מלאכי השרת מדברים עליו רע למעלה, כדאיתא במדרש משלי. על כן צריך שידע האדם בנפשו בעודו בחיים, כי בעת שהוא דן את חבירו בין לטב בין למוטב אז בדיבוריו ממש הוא מסדר דין לעצמו. 
אחרי הדברים הללו ראוי לאדם לחפש אם חברו עשה לו איזה ילמד ויחפש אם גם הוא עשה ככה לפלוני, ואחרי שימצא וילמד על עצמו כף זכות שהיה בשוגג ככה גם ילמד על חברו ויסלח לו, 
וביותר כפי שדרשו חז"ל מרשעים ייצא רשע, א"כ הרשע שבא עליו זה מחמת שהוא עשה אותו רשע, ובאותו שעה יחזור הוא בתשובה על מה שעשה לחברו וככה ייצא שבמחילה אינו מסכים עם הרשע והתאזר באריכות אפים שחברו לא יענש עכ"פ בגללו עד שחברו יבקש ממנו סליחה,
וכמו שה' מאריך אף ככה גם הוא יאריך אף, ועכ"פ ודאי שסליחה חברו לא הגיע אלא רק עד שיבקש ממנו וכעובדא דרב והקצב ויוסיף לו חיים תחת שגרע ממנו חיים.
סיכום: מחילה לא שייך רק עד שחברו יבקש ממנו סליחה ויוסיף לו חיים כדברי המשגיח ר' ירוחם, ועד שחברו יבקש ממנו סליחה הוא צריך ללמוד מזה על עצמו שככה הוא נהג בחברו ויהרהר תשובה, ועכ"פ כנגד חברו יהיה במדת ארך אפים וסבלנות שחברו לא יענש בגללו עד שהתעורר בתשובה, ויחכה בסבלנות לזמן שחברו התעורר בתשובה כנגדו ולא יעורר כלפיו מדת הדין אלא ילמד זכות שהוא שוגג וטועה כמו שאנו אומרים בתחילת יום הכיפורים "כי לכל העם בשגגה", כן נראה לענ"ד כל סוגיית מחילה. ודו"ק היטב.
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ב' - במה חטאו נדב ואביהו.
וכתב רש"י ויקרא פרשת שמיני פרק י' פסוק ב'
ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה: 
ר' ישמעאל סובר שמשום שנכנסו למקדש שתויי יין לכן נתחייבו מיתה והראיה שאח"כ ה' אומר לאהרון הכהן פרשה של שתויי יין.
כדכתיב ויקרא פרק י'
(ח) וידבר ה' אל אהרן לאמר:
(ט) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם:
ויש לעיין מה יענה ע"ז ר' אליעזר שסבר שמתו בני אהרון רק מחמת שהורו הלכה לפני רבן.

והנה חוץ מאיסור שכרות אצל כהן גם כתוב איסור שכרות אצל חכם שאסור לו להורות בשכרו.
כמו שכתוב
(י) ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור:
(יא) ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה: 
ויש לפרש בשתי אופנים איסור הוראה. 

א. שכל הוראה צריך החכם להכיר את המקרה לפרטי פרטים וכן את האדם העומד כדי לדעת איזה הוראה נכונה ומתאימה והשעה שהחכם שיכור אינו יכול לדעת את המקרה ולהכיר את האדם באמת. [ואמנם אולי אפשר שגם בכהן שייך לומר שעבודתו מחוללת מחמת שאין דעתו מיושבת וממילא לא מכיר ברווחת ובצרת הדור שיוכל לכוון עליהם בשעת עבודתו.]

ב. שבשעה שהחכם שיכור נחשב כמו כהן בעל מום שלא שורה עליו קדושה וממילא אינו יכול לפסוק כראוי מחמת חסרון קדושה, וכמו שהכהן מחלל עבודה מחמת חסרון קדושה ככה גם החכם הוראתו מחוללת מכיון שאין בה קדושה.
וראיה ממה שיצא בעל התורה תמימה לחדש הערות ויקרא פרק י הערה כד
כד) ר"ל להורות מה טמא ומה טהור. ולכאורה צ"ע הלא דבר זה כלול בלהורות, דהלא הבדלה בין טמא לטהור ג"כ הוראה היא כהוראת איסור והיתר, ול"ל לדרוש זה ביחוד בלהבדיל, ויתכן לומר משום דלפעמים יצוייר הוראה בטומאה וטהרה שלא מצד הדין, כגון טהרת נגעים שחכם ישראל מורה וכהן ע"ה רואה הנגע ואומר טמא ע"פ דברי הישראל, כפי שיתבאר אי"ה בפ' תזריע, וקמ"ל דגם זה הרואה לא יהיה שתוי יין: 
והנה בהוראת כהן ע"ה בנגעים אין ענין של שכל אלא רק ענין של קדושה, ונמצא שחכם שיכור חסר לו בקדושה.
והנה לשתי הענינים הללו כבר רמז הרבינו בחיי ויקרא פרק י' פסוק ט'
וידוע כי היין בטבעו מוליד שלשה דברים: שינה, וגסות הרוח, ובלבול השכל, ושלשתם נרמזו בפרשה זו. עכ"ד.

וגסות הרוח מביא לחסרון קדושה, ובלבול השכל מביא לטעות בהוראה. 

מעתה נראה לחדש שגם לר' אליעזר שסובר שמתו נדב ואביהו מחמת שהורו הלכה בפני רבן זה מרומז מהמשך הפרשה, וזה משום שעיקר האיסור של הוראה בפני חכם מכיון שהחכם משרה קדושה באותו מקום לכן אסור לאף אדם להורות אלא רק לחכם, וזה גם הטעם לחכם שיכור שאסור בהוראה מכיון שפקע ממנו קדושה.

ויש להביא ראיה שקדושת המקום מגיעה מהחכם והוראתיו, מהסוגיה של תנור של עכנאי.
שאחרי שלא קבלו את הוראתו של ר' אליעזר ונידו אותו אז כל העולם ירד מקדושתו ונתקלל.
כדאיתא בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב
לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. 

נמצא שבין לר אליעזר בין לר' ישמעאל נדב ואביהו פגמו בקדושה הקיימת, לר' אליעזר בקדושה של משה רבינו ולר' ישמעאל בקדושה של המשכן.
 
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ג'

והנה זה ודאי שנדב ואביהו חטאו בעבירה שהיא כחוט השערה כמו שבארנו באריכות באות א' והם לא התכוונו לעבירה אלא רק למצווה,

ויש לעיין למ"ד שתויי יין נכנסו איזה מצווה חשבו נדב ואביהו שמקיימים בזה שמכניסים קטורת עם אש זרה דהיינו שתיית יין ?
והנה כתוב ויקרא פרק ט"ז
(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו:
(ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת: 
ופירש רש"י 
(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' - מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושל משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:
(ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן ואל יבא - שלא ימות כדרך שמתו בניו:
ולא ימות - שאם באב הוא מת:
כי בענן אראה - כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני. ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים: 
ויש להקשות מה הטעם הזהיר אחרי מות בני אהרון דווקא באיסור "שלא ירגיל לבא לשם". ובשלמא למ"ד שחטאו בני אהרון שהורו הלכה לפני משה רבן ולא התייחסו להשראת השכינה של החכם כדפירשנו לעיל באות ב', לכן באה האזהרה כאן מיוחד לאהרון הכהן שיזהר מהשראת השכינה שיש במשכן ושלא יזלזלו.

אלא למ"ד שבני אהרון חטאו במה שהיו שתויי יין, מה האיסור שלא ירגילו את עצמן להכנס קשור לאיסור שתיית יין.

ונראה דהנה היין גורם שהאדם לא ירגיש את ההוה וגם לא התחדש לפי ההוה, וכאשר האדם שיכור הוא פועל לפי העבר והזכרון שבו, והנה נדב ואביהו היו קדושים כ"כ עד שלא נכנסו למשכן גם בשעה שהיו שיכורים אלא רק עם קטורת וזה מה שהיה חרוט בזכרונם ובעברם ואפ"ה נחשב "כאש זרה", מכיון שזה נחשב שבא מתוך הרגל ולא מתוך התחדשות.

והשתא דאתינא להכי נראה שנדב ואביהו רצו מתוך מחשבה של מצווה שעבודת ה' תהיה לא רק לפי ההוה אלא גם לחבר את העבר לעבודת ה' וזה ע"י שהכהן יכנס שיכור למקדש קמ"ל שעיקר עבודת המשכן צריכה להיות לפי ההוה מתוך התחדשות וחרדת קודש ולא מתוך הרגל. 

ואולי אפשר לקשר הפטרת פרשת שמיני [כאשר פרשת שמיני לא יוצא בפסח.]

שמוזכר החטא של עזא שתמך בארון הברית ושורש החטא מפני שקרא דוד המלך לתורה זמירות.
כדאיתא בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א
דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא 
והנה גם בשעה שאדם מזמר הרי הוא נוגע בפניומיות הנפש כמו אדם שיכור שנמצא במצב של פנימיות הנפש, והיה תביעה על דוד המלך שבשעה שעשה מהתורה זמירות היה חסר לו עמל של התחדשות, אלא התורה הייתה אצלו בלי עמל ורגילה ונשענה על זכרון והעבר ולכן נענש. וזה כעין חטא נדב ואביהו שקשרו את העבר בעבודת ה' ולא התחדשו מתוך עמל.


 
 

huo yuc יום טוב

משתמש ותיק
ריקאנטי ויקרא (פרשת שמיני) פרק י פסוק א
(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו' [י, א]. החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר הכתוב ויקריבו לפני יי' אש זרה, ולא אמר ויקריבו לפני יי' קטורת אשר לא צוה אותם, והנה הם שמו קטורת על האשה, כענין שנאמר [דברים לג, י] ישימו קטורה באפיך, ולא שתו לבם רק לזאת, והנה לא היה אשה ריח ניחוח, וזהו טעם וישימו עליה קטורת, ולא אמר וישימו עליהם קטורת, כמה שאמר בעדת קרח [במדבר טז, ז] ושימו עליהן קטורת, אבל אמר בכאן עליה, לרמוז לנו עיקר חטאם כי על האש לבד שמו הקטורת. כך פירש הרמב"ן ז"ל. והנני מוסיף לך ביאור על רמיזותיו, דע כי הקטורת קרב למדת הדין שנאמר [דברים שם] ישימו קטורה באפיך, ולכך עוצר המגפה, אמנם היה צריך לכוין ביחוד השם המיוחד לריח ניחוח, והם לא עשו כן, ועל כן נענשו, כי כמו שחשבו לתקן עצמה מתו שהם כיונו לייחדה בכח עצמה בלא ייחוד השם הגדול, ולפיכך חרה אפה בהם, כי היא חפצה בייחוד אשר הוא לה טוב ושפע וברכה ולא תהיה זרה בכוונתם, ולזה הדעת נטו רוב חכמי הקבלה ז"ל.
אמנם כוונת רז"ל בספר הזוהר היא בענין אחר, והוא סוד גדול ראוי לבארו לנו, ותבין בו אגב גררא מפני מה תלה הכתוב הקטורת בהטבת הנרות ובהדלקתן, שנאמר [שמות ל, ז - ח] והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ותבין כוונתם תחלה, ואח"כ אביא לשונם בגזירת השם.
כבר ביארנו למעלה בסוד התפלה והייחוד כי אין לבא לפני המלך יתברך ויתעלה בלעדי השכינה, סימן לדבר [תהלים יז, טו] אני בצדק אחזה פניך, [בראשית מד, לד] כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, זהו שנאמר [להלן טז, ג] בזאת יבא אהרן אל הקודש, וכן הוא בסוד הקרבנות, כי התפלה במקום הקרבן. ודע והבן כי כל דבר הקרב לגבוה אז בהתקרבו צריך לכוין שתתייחד השכינה עם האבות העליונים בסוד ייחוד כוונת התפלה, כאשר ביארנו בסוד הקפת המזבח, ובאותו הסדר ממש, ואז יתעוררו האבות הראשונים העליונים להשפיע לשכינה לייחדה עמהם ייחוד גמור, והקרבן הוא לריח ניחוח, כי כמו שמכוין למטה כך נעשה למעלה, והמדה אשר הקרבן מתעלה שם בתחלה מתעוררת למעלה בעשיית הקרבן למטה לקבל הקרבן ההוא בשמחה, כביכול כאדם ששולח דורון אל המלך והמלך מקבלו בשמחה, ואם ח"ו לא יתקרב כראוי ושינה בה דבר אחד מטכסיסי המלכות, הקרבן אינו לרצון והמקריב נענש. והנה בני אהרן הקריבו אש זרה בחסרון ה"א לא אשה זרה, ולא שתו לבם לזאת יקרא אשה וחסרו הה"א מן האשה ונכנסו בלעדי השכינה, והנה בהאירם הכחות של מעלה מדת הדין של מעלה העזה אשר חפצה והשתוקקותה להדבק בבתה, כד"א [בראשית כד, סז] ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ולא נמצאת ביד בני אהרן, כי עשאוה זרה בכוונתם, אז [שם כז, לג] ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, וחלתה מדת הדין עליהם. ורז"ל המשילו משל מופלא לאדם שהיה הולך בדרך ומצאו הארי, בא להזיקו, נטל ירך של בשר ונתנו לו לולי זה היה הארי אוכלו, כן היה חטא בני אהרן מדת הדין יצאת לקבל חלקה מן הקטורת ולהתאחד ולשמח עם בתה, כאשר לא היה זכר לבתה באותו ייחוד חלתה על המקריבין, זהו שנאמר ותצא אש מלפני יי', רמז למדת הדין עזה, ואמרו רז"ל אמר רבי אמי כל מי שאינו תוכף גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא המלך לידע מה הוא מבקש מצאו שהפליג. הבן זה המאמר היטב, וכבר ידעת פירוש גאולה ותפלה. והנך רואה כי הכתוב תלה הקטרת הקטורת בנרות המנורה כאשר כתבתי, והטעם לייחדה עם הבנין ייחוד שלם שימצא מין את מינו ומדת הדין תמצא מקום וענין לחול שם בהעלאת השלהבת והשמן כד"א [משלי כז, ט] שמן וקטורת ישמח לב ממש, ואילו היה הכהן מקריב הקטורת לבד, היה נענש כבני אהרן כי שינה טכסיסי מלכות, ומדת הדין לא היתה מוצאת מקום לחול והיתה חלה על המקריב, כמו שאמרו רז"ל בילמדנו [תנחומא א] פגעה בהם מדת הדין ונשרפו שנאמר ותצא אש, זהו הטעם הראשון הנזכר בספר הזוהר.
הטעם השני הוא, כבר ידעת כי מדת הדין של מעלה העזה נקראת אש אוכלה, שנאמר [דברים ד, כד] כי יי' אלהיך אש אוכלה, וכשהיא יוצאת אין כח באש של מטה לסבלה רק היא נאכלת ממנה, כענין שאמרו רז"ל [יומא כא ע"ב] אש אוכלת אש, אף כי זה נאמר על אש השכינה האוכלת אש של מלאכים, כד"א [יומא שם] הושיט אצבעו ביניהן ושרפן, ק"ו באש ההדיוט שאין בו כח לסבול אש של מעלה, ועל כן נקראת אש של מטה לערך האש ההוא אש זרה, רק אש השכינה יש בה כח לסבלו כאמה בתה, והיא לא נמצאת בקרבן הזה לסובלה וחלתה עליהם ושרפתם.
והנה לשני הפירושים ענשם היה מפני שלא עשו זכר לשכינה בייחוד ההוא ושכחו [לעיל ב, יג] וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, כמו שפירוש. והרמז הגדול לזה הפירוש נרמז באמרו [להלן טז, א] אחרי מות וכו' בזאת יבא, מורה כי ענשם היה שנכנסו בלתי זאת. ואחר זה אביא לך לשון רז"ל בספר הזוהר.
ותצא אש מלפני יי' וכו', תא חזי ברישא אתערו בחדוותא לקשרא קשרין בסטר שמאלא, איהו דכתיב [שיר השירים ב, ו] שמאלו תחת לראשי, וכד קרבנא אתקריב לאתקשרא קשרא, נפיק אשא לקבלה ליה לאחדא בה, וכד אשא דאיהו שמאלא אחיד ביה, כדין ימינא קריב ליה לגבוי כדכתיב וימינו תחבקני, עד דכולא אתקשר וקאים ברוח, ורוח דא איהו דאתכליל ואחיד בין מיא ואשא, ורוח עילאה שרי עלייהו בניחא, וכדין כתיב ריח ניחוח ליי', נייחא וחדוא כדקא יאות. ותא חזי כד קרבנא קריבו בני אהרן בההוא קטורת, נפק אשא לקבלה דוכתא דהאי אשא עייל ביה לאתקשרא בגופיה, כד"א [בראשית כד, סז] ויביאה יצחק האהלה, וכד נפקת לקבלה ליה לא אשכחת בידייהו כדין אחיד בהו ואיתוקדן, לבר נש דהוה אזיל באורחא נפק אריה לגביה זקף עינוי וחמא ליה, נטל תיגדא דבשרא דאשתכח גביה ושדיה ליה ואשתזיב, אי לא הוה בידיה איהו הוי אתאכיל, אמר ר"ש לאו הכי והאי מלה סתימא היא, כתיב [דברים ד, כד] כי יי' אלהיך אש אוכלה, אשא דאכיל אשא, אבל לא אית אשא דמקבל לאשא עילאה וסביל ליה וכניס ליה לגביה בר מההיא, וכד נפיק האי אשא ולא אשתכח בידייהו דבני אהרן ההוא אשא דסביל אשא אתוקדן ביה, ואי תימא מהו אש זרה, אשא דלא יכיל למיסבל אשא דלעילא ואתאכיל איהו ואינון אתוקדו, ותא חזי אי אתוקדו אמאי כתיב בהו מיתה, בגין יקרא דאהרן. בני אהרן, וכי לא ידענא דאינון בני אהרן, אלא בנוי דאהרן דהוה ידע למקרב קרבנא כדקא יאות, ואינון לא קריבו. בקרבתם לפני יי' וימותו, בקדמיתא כתיב [במדבר ג, ד] בהקריבם אש זרה, והכא כתיב בקרבתם, דאיתקריבו אינון דלא אשתכח בידייהו אשא דסביל אשא וחדות דאשא לקבלא אשא ומתלהטן כחדא ואתעביד כולא חד, ועל דא בקרבתם לפני יי' דא אשא דלעילא, וימותו אתוקדו מיבעי ליה, אלא וימותו מהאי עלמא. תא חזי ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם, מלפני דווקא, על דא האי קרא רזא הוא, כד האי אשא אתקריב לא אתקריב אלא במשחא וסדורא דבוצינא, ובגין כך כתיב בקטורת [שמות ל, ז] בהיטיבו את הנרות יקטירנה, וכתיב [שם ח] ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, כד האי אתקריב ארבע סמכין לד' זויין נטלו לה מלרע לעילא, ואילין ארבע סמכין אינון לארבע סיטרי עלמא, וכל סמכא וסמכא תרין מגרופיין בהו, וכל סמכא וסמכא וכל מגרופיין ומגרופיין תלתא, אשתכחו דסמכין ומגרופיין תריסר, וקיימין לארבע סיטרי עלמא, וכד כולהו מתחבראן אשתכחו לסטר מזרח תשעה, לסטר מערב תשעה, לסטר דרום תשעה, לסטר צפון תשעה, והאי אשא דסביל אשא עליהון תחות אילין מתכוון סמכא דסמכין עילאין חד לכל סטר, וההוא חד תרי ביה אחידן, ואלף אלפין ורבוא רבוון קיימי ממנן מלרע, וכדין כד נחית ההוא אשא עילאה נטיל להאי אשא דשארי עלייהו ונטלי כולהו כחדא, וכולהו נהירין מההוא נהורא דאתנהיר אשא דעלייהו, ונשמתהון דצדיקייא על כל אילין קיימי, ונהירין ומתלהטן ביה תלת נהורין לעילא ונהרין ביה, ואיהי נהורא חשוכא אשא אוכמא קרינן ליה, אינון תלת נהורין, חד איקרי נהורא דמזרח, וחד איקרי נהורא דצפון, וחד איקרי נהורא דדרום, והאי אוכמא אתנהיר מכולהו, ועל דא אמר דוד [תהלים כז, א] יי' אורי וישעי ממי אירא, וכדין כתיב [שם קיח, כב] אבן מאסו הבונים, אברהם מימינא יצחק משמאלא יעקב אחיד ביה אפין באפין, יצחק נפק לקבלה לה, כד קריבו תרין בני אהרן ולא אשתכח בידייהו כדין [בראשית כז, לג] ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, כתיב ואש יצאה, ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם, נפקו מתוקדין מלגו וגופייהו קיים מלבר, תא חזי כתיב [משלי ב, טז] להצילך מאשה זרה, היינו דכתיב ויקריבו לפני יי' אש זרה, ותנינן אמאי אקרי אשה, בגין דינקא מסיטרא דגבורה וגבורה אשא ינקא מאש, ואתכלילן דר בדא אשא ותננא, היינו דכתיב [שמות יט, יח] והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יי' באש, תא חזי האי אשא איהו דקיק דנפיק מלגו ואחיד במלה אחרא דלא דקיק ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, מאי טעמא בגין דאתאחיד במלה דרגיש, וסימנך חוטמא דנפקא ביה תננא מגו אשא, ועל כן רזא דמלה [דברים לג, י] ישימו קטורה באפיך, בגין דאהדר אשא לאתריה וחוטמא אתכניש ביה לגו עד דאתאחיד כולא ואתקריב לגו מחשבה, ואתעביד כולא רעותא חדא דאתקרי קטרא, ובגין כך איתקרי אשה, אשה כד אתאחדת דא בדא, ותא חזי לזאת יקרא אשה, לזאת ולא לאחרא, בגין דא דזאת ה' איהי דאתחדא באש, אבל אחרא לא איתקרי אש ה', וכך איתער האי אש האי אחרא בגין דליתא ה' לאתאחדא באש, ועל דא איקרי אש זרה, ולא כתיב אשה אש זרה דהא ה' לא אשתכח תמן, לזאת יקרא אשה בשלימו דה' ולא לאחרא.
 
חלק עליון תַחתִית