אות א' – חיוב מיתה של נדב ואביהו.
כתב רש"י ויקרא פרק י' פסוק ג'הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך: [וכן איתא במס' זבחים דף קט"ו:]
ויש לעיין איך מתקדש שמו של הקב"ה.
וכתב המשך חכמה ויקרא פרק י' פסוק ג'
הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. פירוש, כי מיתתם היה הכרחי עבור 'שכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו מעוהי' (בבא קמא נ, א). דישראל חטאו בעגל ונצלו עדים (שמות לג, ו), והוסר הענן ובטלה כל מעלתם. ואחרי תפילת משה והבאתם זהב למשכן, חזרו ענני כבוד, ושכינה שורה ביניהם, והקימו כהנים ולויים, ואש יצאה מן השמים. אם כן יאמר ישראל: הקדוש ברוך הוא נח לרצות וכרגע חיש קל יתנחם על הרעה והקב"ה ותרן הוא. לכן היה צריך להראות כי לא מחשבותם מחשבות השי"ת, ולהראות בענין קל מאוד אשר ביום חתונתו, והוקמו לכהנים לשרת בבית ה', עבור דבר אחד אשר לא צוה נשרפו לפני ה', ולהראות כמה גדול כחה של עבירה, והקב"ה יחשוב במאזני צדק ומשפט על עון קל. וזה שאמר "בקרובי אקדש" ואז "על פני כל העם אכבד" - אראה כבודי לישראל. אבל לולא זה לא אוכל להראות כבודי לבני ישראל למען לא ידמו כי בן אדם הוא ונושא פשע בלי משפט - חלילה מא - לקי משפט לא יעשה משפט! וכיון שהגיד לו שזה סבה להשראת השכינה בישראל - "וידם אהרן". וזה שאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", כי בגללם נשרפו עבור חטא העגל ובסבתו.
וכעין זה כתב בעל התורה תמימה הערות ויקרא פרק י' הערה ג'אמנם בכלל הענין תמוה מאוד, מה היתה כונת הקדוש ברוך הוא ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה, וכמ"ש משה שהיה יודע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, ומה טיבו של קידוש השם בזה. ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר על עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקדוש ברוך הוא לדעת, כי אין אלה הדברים מגינים להעוברים בזדון על מצות ה', ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסיבות שונות שגגיות ואנוסות, והראה זה ע"י מיתת נדב ואביהוא, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ"ז בעברם עבירה זדונית [מהוראת הלכה בפני משה] לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו', ואף כי עוד בהיותם בתוכו, ולקיים נורא אלהים ממקדשיך.
ויש להביא מש"כ המשגיח הצדיק ר' ירוחם ממיר זצוק"ל [דעת תורה ויקרא עמ' ס"ד]אמר הכתוב [מלאכי פרק ג' פסוק י"ג] חזקו עלי דבריכם אמר ה' וגו' אמרתם שוא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' גם נבנו רשעה גם בחנו אלוקים וימלטו וגו' ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו כי הנה היום בוער כתנור והיו כל הזדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום אמר ה' צבאות.ביאור ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע זהו מצד ההנהגה של לעתיד לבוא הנהגה של שכר ועונש על אתר, דיון כחוט השערה בלי כל ויתור, אף לא בהארכת אף הנהגה בה יבחן ודאי בין צדיק לרשע, מה כשהיום הרי נבנו עושי רשעה גם בחנו אלוקים וימלטו כהיום הרי לכאורה מקרה אחד לצדיק ולרשע, הנה זאת מצד ההנהגה כשהיום שלא יבחן בין צדיק לרשע.וציור לזה מה שכתוב בפרשת בפרשת כי תשא [שמות פרק ל"ג פסוק ג'] כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך", ופשוט הדבר כי אין השינוי בין "אעלה בקרבך" לבין "ושלחתי מלאכי לפניך" בעצמו של חטא,
אלא כי הנהגות הנהגות יש יש הנהגה של אעלה בקרבך הנהגה על דרך כלעתיד לבוא הנהגה גלויה על דרך "ושבתם וראיתם" עונש על אתר,
ויש הנהגה של "ושלחתי מלאך לפניך" שם אין סערה ואין עונש מיד אלא וביום פקדי ופקדתי הוא אמרם ז"ל [ב"ק נ'.] וסביביו נשערה מאד מלמד שמדקדק הקב"ה עם צדיקים אפילו כחוט השערה,ומה עם הלא סביביו הלא כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו אלא כי אם סביביו ההנהגה ההנהגה היא הנהגה של לעתיד לבוא עמהם הרי יש "אעלה בקרבך", בזאת ההנהגה גם כהיום הדקדוק עמהם כחוט השערה קבלת עונש תיכף ומיד,ועם הלא סביביו אזי ההנהגה היא אחרת לגמרי, שמה גם כן העונש במלואו אבל הדקדוק כבר לא ניכר ושמה כבר נבנו גם עושי רשעה. עכ"ד.
מבואר שצדיקים נידונים כמו לעתיד לבוא שאין רשע וטוב לו מכיון שה' מאריך אף אלא מיד הקב"ה מעניש ואין לגבם ארך אפים, וזה נראה מדרגת נדב ואביהו שמת מחמת שסביביו נשערה מאד,
ודווקא עתה בשעה שחנכו את המשכן להורות שהגם שהמשכן מכפר זה רק מצד ההנהגה של הזמן הזה אבל עיקר קדושת המשכן בא מכח הצדיקים שחיים עתה כמו לעתיד לבוא והם הראשית של השראת השכינה במשכן ולכן גם בני ישראל שמקריבים קרבן צריכים להזהר עכ"פ לפי מדרגתם לא לחשוב שהקב"ה ותרן מחמת עבודת הקרבנות. ודו"ק.
וכתב בשולחן ערוך או"ח הלכות יום הכיפורים סימן תרכ"א סעיף א'מוציאין שני ספרים, בראשון קורים ששה בפרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה';
ויש להבין מדוע קוראים מיתת נדב ואביהו ביום הכיפורים.
ונראה שכמו שבחנוכת המשכן יכול לבוא מחשבה שהקב"ה ותרן כמו שהבאנו לעיל מהתורה תמימה, ככה גם ביום הכיפורים יכול לבוא מחשבה לאדם שהקב"ה ותרן והראיה שיום הכיפורים מכפר ,לכן תקנו לקראות בפרשת נדב ואביהו לומר שמצד האמת מדת הדין בלבד אין הקב"ה ותרן וכמו שמצאנו שנדב ואביהו מתו,
וכל ענין כפרת יום הכיפורים הוא מצד מה שהקב"ה שיתף מדת הרחמים אחר שראה שאין העולם יכול להעמיד במדת הדין, אבל עיקר התכלית של מדת רחמים זה שאדם יעמוד במדת הדין גרידא [וכמו שהאריך המסילת ישרים סוף פרק ד'] ויש צדיקים כמו נדב ואביהו שיכולים לעמוד במדת הדין של הקב"ה והם אינם צריכים לכפרת המשכן ויום הכיפורים ככל שאר העם. ודו"ק.
ויש לעיין איך באמת יכול האדם קצת להגיע למדרגתם של נדב ואביהו.
ונראה לפי מה שכתב הבאר היטב [שם] אחרי מות. והמצטער על מיתת בני אהרן ומוריד דמעות עליהם בי"כ מוחלין עונותיו ובניו אין מתים בחייו זוהר.
שמכיון שאדם רואה ומצטער על מות נדב ואביהו הוא מכיר בזה את מדת דינו של הקב"ה ושאין הקב"ה ותרן כלל וזה עצמו מכפר.
סיכום: מיתת נדב ואביהו באה להם מצד צדקותם שראוי לדונם במדת הדין גמורה בלי שיתוף של מדת רחמים, ועצם מיתתם שמורה שאין הקב"ה ותרן גורמת קדושה בכל כלל ישראל אם הם מתאבלים ומצטערים על מיתתם שבזה מוכח שהם מכירים בגדלותם וממילא מבינים שמיתתם מורה שאין הקב"ה ותרן כלל וזה עצמו מכפר. ודו"ק.
ויש עוד להוסיף מה שכתב הרמב"ן ויקרא פרק ט פסוק גוהנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת. עכ"ד.
נמצא שעתה בחנוכת המשכן היה כעין יו"כ, וכמו שעתה נפטרו נדב ואביהו ובזה נתקדש המשכן ככה גם ביום הכיפורים קוראים על פטירתם כדי לקדש בחזרה את המשכן והמקדש. ופשוט.
ולכן עיקר האבלות לא חלה על גדולי האומה של אותו זמן שהם ודאי גם ידעו שאין הקב"ה ותרן דהיינו משה רבינו אהרון הכהן ואלעזר ואיתמר
אלא רק על כל בית ישראל שעיקר בנין המשכן אינו לגדולי האומה אלא לכל בית ישראל וגדולי האומה עם המשכן נועדו להשרות שכינה בעם ישראל.
אלא רק על כל בית ישראל שעיקר בנין המשכן אינו לגדולי האומה אלא לכל בית ישראל וגדולי האומה עם המשכן נועדו להשרות שכינה בעם ישראל.
[נ.ב. אלעזר ואיתמר היה להם דין של כה"ג שאינו מטמא לקרובים עי' רש"ר הירש ויקרא פרק י' פסוק ו' ובהעמק דבר שם פסוק ז' ולכן לא נהגה אבילות בקרובים ולא נטמאו לקרובים. ודו"ק.]
כמו שכתוב ויקרא פרק י'(ו) ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה':(ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו כי שמן משחת ה' עליכם ויעשו כדבר משה:
מבואר שאבילות לא נהגה אלא בבית ישראל בלבד.
מעתה נראה לחדש שמיתת נדב ואביהו יש בזה בחינה של מיתה על קידוש השם, והם לא היו צריכים כלל את הקמת המשכן שבו מתכפרים העוונות מצד מדת הרחמים של הקב"ה, והם עומדים בעולם רק מצד מדת הדין וכל מיתתם הייתה להשפיע ולהורות על מדת דינו של הקב"ה מכיון שחטאם היה דק מן הדק ואין מיתתם מלמדת לכל אדם שאסור לעשות מה שהם עשו ושזה מחייב מיתה מכיון שלכל אדם המעשה הזה אינו אסור וגם אי נימא שאסור אינו מחייב מיתה. [ממילא אין מיתתם מצד קדושת עם ישראל אלא מיתתם נגרמה רק מצד קדושתם בלבד.]
אלא מיתתם באה להורות רק על צורת מדת הדין בלבד ושאין הקב"ה ותרן כלל וזה מלמד את עם ישראל שלא יחשבו שמחמת הקרבנות הקב"ה ותרן.
מעתה נראה לחדש שמיתת נדב ואביהו יש בזה בחינה של מיתה על קידוש השם, והם לא היו צריכים כלל את הקמת המשכן שבו מתכפרים העוונות מצד מדת הרחמים של הקב"ה, והם עומדים בעולם רק מצד מדת הדין וכל מיתתם הייתה להשפיע ולהורות על מדת דינו של הקב"ה מכיון שחטאם היה דק מן הדק ואין מיתתם מלמדת לכל אדם שאסור לעשות מה שהם עשו ושזה מחייב מיתה מכיון שלכל אדם המעשה הזה אינו אסור וגם אי נימא שאסור אינו מחייב מיתה. [ממילא אין מיתתם מצד קדושת עם ישראל אלא מיתתם נגרמה רק מצד קדושתם בלבד.]
אלא מיתתם באה להורות רק על צורת מדת הדין בלבד ושאין הקב"ה ותרן כלל וזה מלמד את עם ישראל שלא יחשבו שמחמת הקרבנות הקב"ה ותרן.
מעתה נבין מה שכתב ה"משך חכמה" ויקרא פרק ט"ז פסוק פסוק א' - ג' בסוף
והנה אמר (שמות כט, מג) "ונקדש בכבודי", הוא בגדר ארון אלקים, שזה כבוד לישראל וכמו שביארנו דברי כלת פנחס. ואמר משה: "סבור אני בי או בך, עכשיו הם גדולים ממנו", שהם משפיעים לישראל [וכמו שאמר (ויקרא י, ו) "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה"] ולא היו מושפעים כלל, שאהרן זכה לכהונה לבניו ומשה היה מלך (תנחומא בהעלותך ט). מה שאין כן הם, ביום משחתם תיכף מתו, המה נקראו "במכובדי", והמה כעין משכן כבוד ה' בארון העדות, שאין שם קבלת השפעה לא הקטרה וכיוצא בזה, רק שמשם יצאה השפעה לכל העולם. ולכן נסמכו מיתתם ליום הכיפורים - מה יום הכיפורים אינו מקבל כלל ומשפיע לכל השנה, כן מיתת נדב ואביהוא שהיו משפיעים ולא מושפעים, ודו"ק:
שרבינו ה"משך חכמה" זצוק"ל מדמה את יום הכיפורים שהוא רק משפיע שנותן מחילה ואין שום דבר מעכב או שגורם את הכפרה אלא זה נעשה בהשפעה בלי שום משפיע שעיצומו של יום מכפר, [וגם אם יש תנאים לכפרת יו"כ אין זה גורם הכפרה אלא יו"כ מכפר מצד עצמו להורות שה' הוא רק משפיע ואיננו מושפע ואפילו אם עשה אדם עבירה היא נמחלת ונמחקת.] ככה גם נדב ואביהו הם אינם מושפעים שאפילו משה ואהרון היו מושפעים שהרי בזכות קדושת עם ישראל אהרון היה כה"ג ומשה רבינו מלך והורישו את זה לבניהם, משא"כ נדב ואביהו אינם צריכים כלל לקדושת הדור, והם רק משפיעים ולכן גם מיתתם באה רק להשפיע טהרה וקדושה בדור,
ולכן בשררתם הם מיד מתו ולא נהנו מעצם השררה שבאה מקדושת עם ישראל. כן נראה לענ"ד כוונת רבינו מאור הגולה ה"משך חכמה" זצוק"ל.
ויש לעיין מדוע נחשב העבירה והמיתה של נדב ואביהו כחומרא לגבם הרי להדיא כתוב ההלכה והעונש לכל כהן למ"ד שהתחייבו מיתה בגלל שהיו שתויי יין.
ולכן בשררתם הם מיד מתו ולא נהנו מעצם השררה שבאה מקדושת עם ישראל. כן נראה לענ"ד כוונת רבינו מאור הגולה ה"משך חכמה" זצוק"ל.
ויש לעיין מדוע נחשב העבירה והמיתה של נדב ואביהו כחומרא לגבם הרי להדיא כתוב ההלכה והעונש לכל כהן למ"ד שהתחייבו מיתה בגלל שהיו שתויי יין.
ונראה לומר מכיון שעדיין התורה לא אסרה זאת וכל פרשת שתויי יין נאמרה רק אחרי מות נדב ואביהו,דכתיב ויקרא פרק י' פסוק ט'
יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם:
נמצא שהם התחייבו מחמת שלפי מדרגתם הם היו צריכים לדעת לבד בבחינת "תורה שבע"פ" שאסור להם לשתות יין.
נמצא שכאשר אדם מקבל על עצמו איסור מחמת שחושב שלפי מדרגתו הוא ראוי לנהוג בזה איסור יש בזה קצת מקדושת נדב ואביהו שקדושתם לא הייתה מושפעת אלא משפיעה ככה גם האיסור שאדם מחייב את עצמו לא מחמת שמושפע מאחרים כי אחרים לא הגיעו לחדש את הדין הזה עדיין מחמת שקטנים ממנו אלא מחמת ומתוך עצמו הוא מחייב וזה נחשב שהוא משפיע על עצמו ולא מושפע מאחרים. ודו"ק היטב.
ומכיון שהיו צריכים להשפיע על עצמם קדושה וממילא על כל עם ישראל, אז השפיעו בדרך עונשם ומיתתם. אקווה שלא טעיתי וה' יאיר עיני.
ואולי עתה אפשר לקשר את פרשת שמיני להפטרה שלה כאשר פרשת שמיני חלה של בפסח,
שבפסח מוזכר החטא של עזא.
שמואל ב פרק ו
(ו) ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר:
(ז) ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים:
(ח) ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה:
וכדאיתא בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א
וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר: ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו. נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר: ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן! ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם... על השל וגו'
ועזא לא ידע או שכח את כח קדושת הארון שהוא רק משפיע ולא מושפע כקדושת יום הכיפורים ונדב ואביהו ואינו צריך תמיכ וסיוע.
וכאשר נתבונן במדה כנגד מדה אם מחילת הקב"ה ביום הכיפור נחשב כפועלת משפיע ולא מושפע ככה גם אדם שמוחל לחברו זה בבחינת ולא מושפע שאינו מושפע כלל מחברו ואין חברו יכול לפגוע ואכן ה"תומר דבורה" שכבא להסביר מהו "ספירת כתר" כתב שזה המחילה לחבר ככה אדם זוכה ל"ספירת כתר",
בשעה שראובן פוגע בשמעון, שמעון חוזר הביתה עצוב ונמצא שכאילו הרגו ואיך שמעון יסלח ע"ז לראובן,וביתר ביאור צריכים אנו לדברי מרן המשגיח ר' ירוחם זצוק"ל דעת תורה שמות עמ' רל"ה
כי לא ישא לפשעכם, וברש"י אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאין חוטאין, החפת חיים לא מחל לעולם לשום אדם אם דיבר לשון הרע, כי על חטא שאדם נזהר בו בעצמו אינו מוחל לזולתו כשיעבור עליו, ומה שאנשים מוחלים בנקל לעבריינים מפני שגם הוא חטא בזה,
להיושב בבית האסורים הנה בעיניו כולם נכבדים גדולים כהיום בנקל מוחלים על כל החטאים, וגם מכבדים לגזלנים ויתר רשעים ואחת הוא מפני שכחברו כן הוא כולם שוים בגזלנותא אמרו חז"ל [פסחים קי"ג:] ה' דברים צוה כנען את בניו אהבו את זה את זה ואהבו את הגזל ואהבו את הזימה וכו', מנין אהבה תרבה זה לזה מפני שכולם אוהבי גזל מפני שכולם אוהבי זימה, וע"כ כולם מכבדים להם אוהבי ה' שנאו רע [תהילים צ"ז, י'] ומי שלא שונא את הרע בחינה היא כי גם הוא מהם הוא עשרה גנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי.
אחת הוא אם הוא יכיר שחייב לא תלויים כל בראובן אלא רק בהקב"ה, ויחזור אהבה רק ראובן יתן ויחזור ויתן וכל נתינה תהיה נתינת חיים בעד המוות שעשה לו,
ואין צורה אחרת של מחילה כל מחילה זולה איננה מחילה אמיתית, אלא השלמה עם הרע כדברי המשגיח.
וראיתי שרבינו הגר"ח מבריסק כתב לחדש שבכל השנה מה שאמרו חז"ל "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים" אין זה דין אלא לפנים משורת הדין ואין אדם מחויב בזה,
אבל ביום הכיפורים האדם חייב להתנהג בהנהגה הזאת, ולפי מה שהבאנו לעיל מ"המשך חכמה" מבואר שפיר כי ביום הכיפורים אין האדם כלל מושפע מחברו אלא רק משפיע ולכן אם חברו מחרפו אינו מתייחס אליו, וביום הכיפורים האדם קונה את חייו מיד הקב"ה בלבד ולא מי שום בשר ודם. ודו"ק היטב והדברים מבהילים.
לכאורה אחרי דברי המשגיח ר' ירוחם זצ"ל שכתב שעיקר המחילה זה לא להסכים עם הרשע, א"כ איך בכל זאת האדם ימחול על חטא שחברו עשה לו.
אחרי הדברים הללו ראוי לאדם לחפש אם חברו עשה לו איזה ילמד ויחפש אם גם הוא עשה ככה לפלוני, ואחרי שימצא וילמד על עצמו כף זכות שהיה בשוגג ככה גם ילמד על חברו ויסלח לו,ונראה להביא מה שכתב מרן הקדוש החפץ חיים זצוק"ל - שמירת הלשון חלק א שער התבונה פרק ד
והנה לפי רוב הרגלו של אדם במדה זו, כן נגד זה יתמעט ממנו עון לשה"ר. והנה מה מאוד צריך האדם לחזק את עצמו במדה זו לדון את כל אדם לכף זכות, כי ע"י מדה זו דכף זכות וכן להיפך ח"ו, נקל להאדם להעלות על עצמו שם צדיק או רשע לעולם, כי ידוע הוא דחובתו של האדם וזכותו תלויים לפי רוב המצות והעונות שיש בידו, כמו שאחז"ל בכמה מקומות אם רוב מצות הוא בגדר צדיק ואם רוב עונות הוא בגדר רשע, ואחז"ל (ראש השנה ט"ז ב) שלשה ספרים נפתחין ליום הדין (היינו יום הדין הגדול בעת התחייה כפירש"י שם) צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורים (היינו רוב עונות כפירוש רש"י שם) נכתבין ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר וכו', בינונים וכו'. והנה ידוע הוא דבענין הזכיות שיש ביד האדם אף אם כחול ירבון, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הדין הגמורה לא ישארו בידו כי אם מעט מזער, כי כמה וכמה מהן לא השלים לעשות אותן בכל פרטיהן ואופניהן הנאותין לאותה מצוה, ואפילו אותן שהשלימן כדין לא היו באהבה וביראה ובשמחה הראוי לעשיית המצוה. כללו של דבר, אם ידקדק הקדוש ברוך הוא ח"ו אחר עשיית מצותיו, ימצאו רובן בעלי מומין, והמצות שישארו לו יהיו מעוטא דמעוטא נגד העונות שיש לו, ויקרא על האדם עבור זה שם רשע לעולם. אבל אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים, ויחפש עליו זכות בכל עניניו, ישארו זכיותיו על מכונן. ויותר מזה, שאפילו אם נמנו מעשיו ונמצא שיש לו רוב עונות, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים הגמורה יתמעטו מנינן. כי בודאי ימצאו כמה וכמה מהעונות שיש לחפות עליו שעשה אותן בשגגה או בסיבה אחרת. כללו של דבר אם ירצה הקדוש ברוך הוא לחפש זכות על האדם לא יבצר ממנו. וממילא אם יתמעטו מקצת עונותיו תכריע כף הזכות ויקרא עליו שם צדיק לעולם.
והנה כל זה תלוי לפי ההנהגה שהנהיג את עצמו בימי חייו עם הבריות. אם דרכו היתה לדון אותם לכף זכות, דנין אותו ג"כ לזכות כדאיתא בשבת קכ"ז. ואם דרכו היתה ללמד חובה על הבריות ולדבר עליהם רע, גם מלאכי השרת מדברים עליו רע למעלה, כדאיתא במדרש משלי. על כן צריך שידע האדם בנפשו בעודו בחיים, כי בעת שהוא דן את חבירו בין לטב בין למוטב אז בדיבוריו ממש הוא מסדר דין לעצמו.
וביותר כפי שדרשו חז"ל מרשעים ייצא רשע, א"כ הרשע שבא עליו זה מחמת שהוא עשה אותו רשע, ובאותו שעה יחזור הוא בתשובה על מה שעשה לחברו וככה ייצא שבמחילה אינו מסכים עם הרשע והתאזר באריכות אפים שחברו לא יענש עכ"פ בגללו עד שחברו יבקש ממנו סליחה,
וכמו שה' מאריך אף ככה גם הוא יאריך אף, ועכ"פ ודאי שסליחה חברו לא הגיע אלא רק עד שיבקש ממנו וכעובדא דרב והקצב ויוסיף לו חיים תחת שגרע ממנו חיים.
סיכום: מחילה לא שייך רק עד שחברו יבקש ממנו סליחה ויוסיף לו חיים כדברי המשגיח ר' ירוחם, ועד שחברו יבקש ממנו סליחה הוא צריך ללמוד מזה על עצמו שככה הוא נהג בחברו ויהרהר תשובה, ועכ"פ כנגד חברו יהיה במדת ארך אפים וסבלנות שחברו לא יענש בגללו עד שהתעורר בתשובה, ויחכה בסבלנות לזמן שחברו התעורר בתשובה כנגדו ולא יעורר כלפיו מדת הדין אלא ילמד זכות שהוא שוגג וטועה כמו שאנו אומרים בתחילת יום הכיפורים "כי לכל העם בשגגה", כן נראה לענ"ד כל סוגיית מחילה. ודו"ק היטב.